א. האם היה מעשה פילגש בגבעה זהה למעשה אנשי סדום?
במבט ראשון מעשה פילגש בגבעה נראה דומה מאד למעשה שהיה בסדום: בשני המקרים באים אנשי העיר ומבקשים "לדעת" את האורח במשכב זכור!
אבל הרמב"ן בפרשתנו (יט, ח) כתב שהיו שני הבדלים חשובים מאד בין שני המקרים: "ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים פרק י"ט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה, איננו כמוהו לרוע.
- כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זימה, ורצו גם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם: 'הנה בתי הבתולה ופילגשהו, אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם' (שם יט, כד), יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית, גם האורח, כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה, לא אשת איש, וכבר זנתה עליו.
- ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום, שנאמר בו: 'מנער ועד זקן כל העם מקצה', אבל בגבעה נאמר: 'והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל' (שם יט, כב), מקצתם, שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש: 'ויקומו עלי בעלי הגבעה' (שם כ, ה), ועל כן לא מיחו האחרים בידם".
ב. מדוע התאספו כל ישראל להילחם בבנימין?
המשיך הרמב"ן וכתב: "והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר: 'ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם' (שם כ, יג). ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר (שם יט, כה), והלכה מאתם לבית אדוניה, ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום, ראו השבטים לעשות סייג לתורה, שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו: 'ונבערה רעה מישראל' (שם כ, יג). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו ע"א): 'בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה'.
ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה, שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפילגש.
ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם".
ג. מדוע ניגפו בני ישראל בשני הימים הראשונים? והרי הם נלחמו לשם שמים!
כתב הרמב"ן: "ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להינגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין! והגדר עצמו - על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד).
והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע, שאינו חושש ליסר הרעים, ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ד' לא שאלו בזה. אבל אמרו: 'מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין' (שופטים כ, יח). כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים. וכן לא שאלו בענין הנצוח: 'אם תתנם בידי', כי בטחו בזרוע בשר, שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא: 'מי יעלה לנו בתחלה', והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר: 'לא אעלה אני תחילה', או אומר: 'אני ראשון', והקב"ה השיב כפי שאלתם: 'יהודה בתחלה', לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, 'כי ביהודה בחר ד' לנגיד' (דהי"א כח, ד). ולכך לא אמר: 'יהודה יעלה', כשאר המקומות (עיין שופטים א, ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם: 'לא תעלו ולא תלחמו' מפני ענשו של בנימין.
והנה הלך ד' עם שניהם בקרי, והניחם למקרים. ובני בנימין היו גבורים, ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר. והוסיפו עונש על ענשם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם, והפילו מהם עם רב ועצום, כ"ב אלפים!
והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני: 'האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי' (שם כ, כג). והזכירו עתה האחוה, לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה, וד' הרשה אותם עתה ביום השני, ואמר: 'עלו אליו' (שם), כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך. והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, וד' לא באר להם, רק כי המלחמה מותרת להם. ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון, נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים.
וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ד', והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם, והקריבו שלמים והם שלמי תודה, כי ראו עצמם כאלו כולם פליטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר: 'ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה' (תהלים קז, כב), וכתוב: 'ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי, ואזבחה באהלו זבחי תרועה, אשירה ואזמרה לד'' (שם כז, ו). והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ, לה), 'ומעיר מתום עד כל הנמצא' (שם כ, מח), רבים. ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף, והיה עונש שתי הכתות בשוה".
ד. הסבר חז"ל לשאלה מדוע ניגפו בני ישראל בשני הימים הראשונים
המשיך הרמב"ן וכתב: "ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג ע"ב) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקב"ה: 'בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם'. לומר, בכבודי לא מחיתם - במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. ועל כן סכל עצת שתי הכתות, ואמץ את לבבם, ולא זכרו ברית אחים.
ואחר המעשה נתחרטו, כמו שנאמר: 'ויבא העם בית אל, וישבו שם עד הערב לפני האלקים, ויבכו בכי גדול, ויאמרו: למה ד' אלקי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד' (שופטים כא, ב). כי הכירו טעותם וענשם. והנה בדרך גררא פירשנו ענין מסותם ואינו מבואר, והזכרנו סיבותיו".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
