| סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה | |
|---|---|---|---|---|---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
בפרשה זו (פרק ל"ח) קשיים רבים. ניתן לחלק את השאלות העיקריות לשלושה חלקים:
א. שאלות על התנהגותו של יהודה.
ב. שאלה על התנהגותה של תמר.
ג. שאלה על ההשגחה האלקית.
א. על התנהגות יהודה יש לשאול מספר שאלות:
ב. על התנהגות תמר יש לשאול שאלה אחת: נאמר על תמר: "הוא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ותאמר: הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה" (פסוק כ"ה). כתב על כך רש"י: "הוא מוצאת - להישרף. והיא שלחה אל חמיה - לא רצתה להלבין פניו ולומר: 'ממך אני מעוברת', אלא: 'לאיש אשר אלה לו', אמרה: 'אם יודה מעצמו - יודה, ואם לאו - ישרפוני, ואל אלבין פניו'. מכאן אמרו: 'נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים'. הכר נא - אין נא אלא לשון בקשה: הכר נא בוראך, ואל תאבד שלש נפשות".
מדברי רש"י אלה, שמקורם בדברי חז"ל (סוטה י ע"ב), רואים שתמר היתה צדיקה עצומה, שהיתה מוכנה למסור את נפשה ממש כדי לא להלבין את פניו של יהודה ברבים. יש לשאול אם כן כיצד הכשילה אותו באיסור גילוי עריות עם כלתו?
ג. על הנהגת ד' את העולם יש לשאול: מדוע עשה ד' שדוד המלך וכל מלכות בית דוד עד המלך המשיח יופיעו בעולם דווקא בדרך כזו?
על שאלות אלו נאמרו מספר תשובות, ומאמר זה יצעד בעיקר בעקבות דברי רש"י והרמב"ן.
נאמר בפסוק: "ויאמר יהודה לתמר כלתו: שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, ותלך תמר ותשב בית אביה" (יא).
אחר כך נאמר: "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף, ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה, כי ראתה כי גדל שלה, והוא לא נתנה לו לאשה" (יד).
נשאלת השאלה: האם יהודה שיקר לתמר בענין שלה? אם לא - מדוע הוא לא נתן לה אותו כאשר הוא גדל? על שאלה זו נאמרו שתי תשובות.
כתב רש"י (בפסוק י"א): "כי אמר - כלומר: היה דוחה אותה בקש. שלא היה בדעתו להשיאה לו. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו - כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה".
כלומר: כיון ששני בעליה של תמר, ער ואונן, מתו, היה לה דין של אשה קטלנית, שהיא מוחזקת שבעליה ימותו, ולכן יהודה לא רצה להשיא את בנו שלה לתמר, כדי שהוא לא ימות.
לפי רש"י עולה לכאורה שיהודה שיקר לתמר. כנראה מפני השלום, שלא רצה לפגוע בה ולומר לה שהיא קטלנית.
הרמב"ן הביא את דברי רש"י ושאל עליהם: "ולא ידעתי למה יתבייש יהודה, המושל בדורו, מן האשה הזאת, ולא יאמר אליה: 'לכי לשלום מביתי'! ולמה יטעה אותה? והיא אסורה לשלה, כמו שאמרו (יבמות סד ע"ב): 'בנשואים - בתרי זמני הויא חזקה'!
ועוד, כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה, נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו!
ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו, וישלחם ביד פשעם, ואין לתמר בהם חטא"!
לכן הסביר הרמב"ן הסבר אחר: "והנכון בעיני שהיה שלה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער, פן יחטא בה, כאחיו, אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו, אין לאחד מהם שתים עשרה שנה. וכאשר יגדל, וישמע למוסר אביו, אז יתננה לו לאשה.
וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה, והוא עודנו נער לאביו, כי אין לו עשר שנים, והיה ממתין לו עוד, אז מיהרה תמר ברוב תאוותה להוליד מזרע הקדש, ועשתה המעשה הזה".
כלומר: יהודה תכנן לתת את תמר לשלה כאשר שלה יגדל מבחינה נפשית ורוחנית. ואילו תמר חשבה שיהודה התכוון לומר לה שהוא יתן אותה לשלה כאשר שלה יגדל מבחינה גופנית. וכאשר היא ראתה ששלה גדל מבחינה גופנית, ויהודה לא נתן אותה לו, היא חשבה שיהודה אינו עומד בדיבורו, ורצתה להוליד מיהודה. והדברים יבוארו יותר בהמשך.
כתב ה"תולדות יצחק" (בפסוק י"א): "בזה יש ספק: איך אמר יהודה לתמר שיתן לה [להנשא] לשלה כשיגדל, אחר שפחד שימות כאחיו, ונתן טעם בהפכו?
ועוד: למה ימות שלה בעבור שמתו אחיו? שאיש בחטאו יומת!
ולראשונה פירש רש"י: 'דוחה היה אותה, שלא היה בדעתו להשיאה לו'.
ולשניה פירש: 'מוחזקת היא שימותו בעליה'.
והרמב"ן כתב.... עכ"ד.
ויש לתמוה עוד על רש"י: איך ראוי לצדיקים שיטעו לאחרים? כי 'שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית' (צפניה ג, יג)!
והנכון בעיני על הנחת רש"י שנכנס יהודה בזה מטעם קטלנית, ושלא ידע ששחתו ארצה, שאמר בלבו זאת האשה על כרחה צריכה להמתין לשיהיה שלה בן י"ג שנה ויום אחד לענין חליצה, וכוונתי שתחלוץ, ואיני רוצה לתת צער לה לומר שתמתין לחלוץ, אלא אומר לה שתמתין לשייבם אותה, וכשיהיה גדול יחלוץ.
ואין בזה רמאות, אלא חסידות, שאחר שתמתין על כרחה לשיגדל, תהיה ההמתנה לדעתה בטוב לבב, ונסו יגון ואנחה.
וכל שכן שלא הטעה אותה בפירוש, שסתם אמר: 'שבי אלמנה... עד יגדל שלה בני', ולא פירש אם ליבם אם לחלוץ, אלא שדעת יהודה היתה שהיא תבין מאלו הדברים יבום.
ואם תאמר שלא ידע יהודה דין החליצה אלא דין היבום, איך יתכן שידע חצי הדין ולא כולו.
וכתב הרמב"ן זה לשונו: 'ובבראשית רבה (פה, ו) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחילה, כי כאשר קיבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו. ואחר שקיבל הסוד מאבותיו - ידוע שכל הסוד קיבל, לא קצתו.
ובזה הותר גם כן הקושיא שהקשה הרמב"ן על רש"י, שמה שלא אמר לתמר: 'לכי לשלום מביתי', אינו מפני הבושה, אלא שאי איפשר לומר לה כן, לפי שעדיין צריכה חליצה, ולזה אמר לה: 'שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה' - ליבם או לחלוץ, שעיקר היבום והחליצה אף בדור ההוא היה באחים, כן נראה לי על הנחת רש"י".
כלומר: מתוך שרש"י כתב שתמר היתה מוחזקת בעיני יהודה כקטלנית מוכח שרש"י סבר שיהודה אכן לא ידע שבניו חטאו, ולא קשה שאלת הרמב"ן השלישית: "ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו, וישלחם ביד פשעם, ואין לתמר בהם חטא".
על שתי הקושיות הראשונות של הרמב"ן "ולא ידעתי למה יתבייש יהודה, המושל בדורו, מן האשה הזאת, ולא יאמר אליה: 'לכי לשלום מביתי'! ולמה יטעה אותה? והיא אסורה לשלה, ועוד, כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה, נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו", ענה ה"תולדות יצחק" שיהודה לא התבייש ממנה, אלא הוא רצה ששלה יחלוץ לה, ולכן אמר לה לחכות ששלה יגדל, ולא בשביל ליבם אותה, אלא בשביל לחלוץ לה[1].
על שאלה זו כתב רש"י (בפסוק כ"ד): "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף - אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר: תמר בתו של שם היתה, שהוא כהן, לפיכך דנוה בשריפה (בראשית רבה פה, י)".
הרמב"ן הביא את דברי רש"י ושאל עליהם: "ואני לא ידעתי הדין הזה, שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל: ארוסה או נשואה, כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין (נא ע"ב). אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה, אינה במיתה כלל! ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא!
ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח, והיא להם בכלל אשת איש, ואזהרה שלהם זו היא מיתתם (שם נח ע"ב), והלא הם אומרים (בראשית רבה פה, ה) שיהודה התחיל במצות יבום תחילה!
וכן בגמרא סנהדרין (נז ע"ב) מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל"!
כלומר: דין בת כהן שחייבת שריפה נוהג דווקא בבת כהן נשואה או ארוסה, וכאן תמר לא היתה לא נשואה ולא ארוסה, ולכן לא היה להתחייב בשריפה!
ואם תאמר שכיון שתמר היתה זקוקה ליבום הרי היא כאילו אשת איש, הרי חז"ל אומרים שיהודה התחיל במצות יבום, כלומר שלפני יהודה לא היה לאשת מי שמת בלי בנים דין אשת איש, שכן אם היה לה דין אשת איש היו צריכים ליבם אותה. ואם כן מדוע נתחייבה תמר שריפה?
הסביר הרמב"ן: "ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות. ועל כן כתוב: 'ויאמר יהודה: הוציאוה ותשרף', כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן".
כלומר: יהודה דן את תמר למיתה לא מפני שעברה על איסור גילוי עריות, אלא על ביזוי המלכות, וכיון שהיא היתה ממשפחת שם, שהיה כהן, הוא דן אותה למיתה דווקא בשריפה.
על שאלה זו כתב רש"י (בפסוק כ"ו): "צדקה ממני - צדקה, בדבריה. ממני - היא מעוברת. ורבותינו דרשו (סוטה י ע"ב) שיצאה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל".
"דעת זקנים מבעלי התוספות" (בפסוק כ"ו) הביאו את דברי רש"י: "צדקה ממני - פירוש: כתרגומו ממני הרה". ושאלו על כך: "ותימה: דאדרבא זנות גדול הוא לזנות מחמיה"!
ענו בעלי התוספות: "ויש לומר שכך היה דרכן, כי כאשר לא היה אחים למת, היה הקרוב יותר מייבם. והכי קאמר: 'צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני', ועלי היה ליבם, שלא ראיתי שיעשה שלה היבום".
גם הרמב"ן הביא את דברי רש"י וכתב עליהם: "והנכון שהוא כמו: 'צדיקים וטובים ממנו' (מל"א ב, לב). 'ויאמר אל דוד: צדיק אתה ממני, כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה' (שמ"א כד, יז). צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת, ואני החוטא אליה, שלא נתתיה לשלה בני. והטעם כי שלה הוא היבם, ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו, אביו הוא הגואל אחריו, כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ח) בדין היבום".
כלומר: בתחילה חשב יהודה שתמר ביזתה את כבוד המלכות בכך שנבעלה לאיש זר, וכעת התברר לו שאדרבא, לא רק שתמר לא ביזתה את כבוד המלכות, אלא להיפך: מתוך רצונה להדבק במלכות ולהוליד מיהודה, היא נבעלה ליהודה!
על השאלה כיצד יתכן שתמר הכשילה את יהודה באיסור גילוי עריות עם כלתו יש לענות בשני שלבים: ראשית יש לדעת שאיסור כלתו נוהג רק בבני ישראל, ואינו נוהג בבני נח. כך כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ט ה"ה): "שש עריות אסורות על בני נח: האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו, וזכור, ובהמה". אם כן איסור זה לא נהג בבני נח.
אבל עדיין קשה, שהרי האבות קיימו את כל התורה כולה, ומן הסתם גם השבטים, ואם כן תמר הכשילה את יהודה בדבר שעתיד להיות אסור לבני ישראל, ויהודה נהג בו איסור כבר כעת.
על כך יש לענות על פי מה שלמדנו בפרק הקודם, שלפני מתן תורה אם לא היו למת בנים, היה אבי המת מייבם את כלתו!
יש להרחיב בהסבר משמעות היבום.
רואים אנו בפרשת יבום (דברים כה, ה-י) שהתורה התירה איסור חמור של אשת אח, בשביל לקיים את מצות היבום! מה הענין הגדול שיש במצות היבום, שבשבילו התירה התורה איסור כל כך חמור?
כתב רש"י (בפסוק ח'): "ויבם אותה והקם זרע לאחיך - הבן יקרא על שם המת".
הרמב"ן הביא את דברי רש"י וכתב עליהם: "ואין זה אמת, כי במצות התורה נאמר גם כן: 'יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל' (דברים כה, ו), ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת!
ואמר בבועז: 'וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה, להקים שם המת על נחלתו, ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו' (רות ד, י), 'ותקראנה אותו עובד' (שם, יז), לא מחלון!
ועוד, שאמר: 'וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע' (פסוק ט), ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת? ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן! ולא אמר הכתוב: 'ויאמר אונן', אבל אמר: 'וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע', כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע"!
הסביר הרמב"ן: "אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם, וניכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם ד' עינים לראות ואזנים לשמוע. והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו, ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת. והיו נוהגים לישא אשת המת, האח, או האב, או הקרוב מן המשפחה. ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה. ובבראשית רבה (פה, ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחילה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו. וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקב"ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה, ולא בהם, כמו שהזכרתי. והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו: 'בית חלוץ הנעל' (דברים כה, י), כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל. וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו 'גאולה', וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות. והמשכיל יבין".
כלומר: היבום במקורו היה יכול להתבצע לא רק על ידי אחי המת, אלא על ידי כל אחד מקרוביו, כולל אבי המת. וכאשר תמר ראתה שיהודה לא נותן לה את שלה, היא רצתה להרות ממנו. לכן גם נהגו לקיים את ענין היבום אחרי שנאסרו חלק מהקרובים באותם קרובים שלא נאסרו, כמו דוד הנפטר ובן דוד של הנפטר, וזה טעם הענין שרות רצתה להינשא דווקא לבעז.
המלבי"ם (בפסוק כז) ביאר את הסוד שרמז הרמב"ן, וכתב: "כבר בארו שעֵר ואונן באו בסוד היבום בפרץ וזרח, ועל כן נחשבו תמיד בין בני יהודה, כמו שכתבתי בפירוש דברי הימים". ובדברי הימים (א ב, ד) כתב המלבי"ם: "רמז שעֵר ואונן באו בסוד הגלגול על ידי היבום בפרץ וזרח והיו כולם במציאות".
כלומר: על ידי היבום חוזרת נשמת המת לעולם הזה.
על שאלה זו נאמרו מספר הסברים:
כתב הרמב"ם בהלכות אישות (פ"א ה"ד): "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא - נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך, והולך לו, וזו היא הנקראת 'קדשה'. משנתנה התורה נאסרה הקדשה, שנאמר: 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל' (דברים כג, יח). לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין, לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה".
כתב ה"מגיד משנה" שם: "קודם מתן תורה וכו'. זה פשוט, ומעשה יהודה ותמר יוכיח".
כלומר: כיון שעדיין לא ניתנה התורה לא נאסרה הקדשה.
האם לפי זה הכל היה כשר וראוי? כתב הרמב"ם בהלכות סוטה (פרק ג הלכות א-ב):
"כיצד סדר השקאת שוטה? הבעל בא לבית דין שבעירו, ואומר להן: 'אשתי זו קנאתי לה עם פלוני, ונסתרה עמו, ואלו עידי, והרי היא אומרת שהיא טהורה, ואני רוצה להשקותה לבדוק הדבר'.
ובית דין שומעין דברי העדים ומוסרין לו שני תלמידי חכמים לשמרו שמא יבא עליה קודם שתייה, שהרי נאסרה עליו עד שתשתה, ומשלחין אותו לירושלם, שאין משקין את השוטה אלא בית דין הגדול של שבעים זקנים במקדש.
הגיעו לירושלם, בית דין הגדול מושיבין אותה ביניהן, ומאיימין עליה שלא בפני בעלה, ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה, ואומרין לה: 'בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים. אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים'. ואומרין לה: 'בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו'. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפילגש אביו על פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה. אם אמרה: 'הין, נטמאתי'. או 'איני שותה' יוצאה בלא כתובה והולכת לה".
רואים מדברי הרמב"ם שאף על פי שהדבר היה מותר, הוא אינו ראוי[2].
הסבר אחר כתבו "דעת זקנים מבעלי התוספות" (בפסוק יז): "ותאמר אם תתן ערבון - יש מפרשים שבא עליה בקידושין, וכן מפרשים: 'מה תתן לי כי תבוא אלי' כלומר: 'במה תקדשני'? ויאמר: 'אנכי אשלח גדי עזים' וגו', ותאמר: 'אם תתן ערבון' וגו' 'ויאמר' וגו' 'ותאמר: חותמך ופתילך' וגו'. פירש: טבעתך שאתה חותם בה. וקדשה בטבעת.
ותימה להרב רבנו משה: וכי מה הועילו הקידושין? והרי צריכים עדים! ואפילו שניהם מודים, כדאיתא במסכת קדושין (סה ע"א). ויש לומר דמסתמא אדם חשוב כיהודה לא היה יוצא לדרך בלא שנים, רעהו ואחר עמו, כמו תלמיד חכם[3], וקדשה בפניהם[4].
ואם תאמר: ואכתי היאך הועילו הקדושין? והלא לא מסר לה הטבעת אלא בתורת משכון, ואמרינן בקדושין (ח סוף ע"א): 'קדשה בפרוטה והניח משכון עליה אינה מקודשת'!
ויש לומר שהקנה לה הטבעת באותה שעה לגמרי. אמנם לאחר מכן התנה עמה שאם שולח גדי עזים שתחזיר לו הטבעת". גם הרא"ם כתב פירוש זה.
המהרש"א בחידושי אגדות לסוטה (י ע"א) הביא בקיצור את דברי הרא"ם, ושאל עליהם שלש שאלות:
"ואין נראה, דכתיב: 'פן נהיה לבוז', ומה גנאי היה אם נתקדשה לו?
ועוד אמרו: 'גדולה עבירה לשמה' וכו' (נזיר כג ע"ב)! [כלומר: שהמעשה של תמר ויהודה נחשב עבירה, ואם יהודה קידש אותה הרי שלא היה במעשה זה שום עבירה!].
ועוד דנראה דמעשה זה לא היה אלא בינו לבינה, ואין אשה מתקדשת בלא עדים, אפילו בקדושי ביאה"[5]!
אחר כך הביא המהרש"א את דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות אישות שהובאו בסעיף הקודם, וסיכם: "כל זה מרמז על מעשה יהודה ותמר, שלא נכשל אלא בדבר זה שעתידה תורה לאסור"
עוד הוסיף המהרש"א: "ובבראשית רבה (פה, ח): זימן לו הקדוש ברוך הוא מלאך הממונה על התאוה, לעבור בכזה, דהיינו דבר שעתידה תורה לאסור".
אולי ניתן ליישב את שאלת המהרש"א הראשונה על הרא"ם: "ואין נראה, דכתיב: 'פן נהיה לבוז', ומה גנאי היה אם נתקדשה לו?" שהבוז היה בזה שאשתו של יהודה ברחה לו.
אולי ניתן ליישב את שאלת המהרש"א השניה "ועוד אמרו: 'גדולה עבירה לשמה' וכו' (נזיר כג ע"ב)! [כלומר: שהמעשה של תמר ויהודה נחשב עבירה, ואם יהודה קידש אותה הרי שלא היה במעשה זה שום עבירה!] שבגמרא שם לא אמרו בפירוש על מעשה תמר: "גדולה עבירה לשמה", אלא רק הביאו מימרא זו בסמיכות לדיון במעשה תמר.
אבל יש לשאול שאלה דומה לשאלת המהרש"א, שבגמרא שם אמרו: "אמר עולא: תמר זינתה, זמרי זינה, תמר זינתה - יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה - נפלו עליו כמה רבבות מישראל"[6]. רואים שהגמרא קוראת למעשה זה של תמר "זנות", ואם יהודה קידש אותה הרי שלא היה במעשה זה זנות!
כיון שהמהרש"א הביא את דברי המדרש רבה בקיצור, נראה את דבריו בהרחבה.
במדרש רבה שהביא המהרש"א נאמר: "אמר רבי יוחנן: בקש לעבור, וזימן לו הקדוש ברוך הוא מלאך שהוא ממונה על התאוה, אמר לו: 'יהודה, היכן אתה הולך? מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולים עומדים'? 'ויט אליה אל הדרך' - בעל כרחו, שלא בטובתו".
במדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב (סימן יז) הוסיפו על כך ואמרו: "אמר יהודה: זו היא זונה, מה איכפת לי בה, הלך לו. כיון שהלך לו, תלתה עיניה להקב"ה, אמרה לפניו: 'רבונו של עולם, אני יוצאה חנם מגופו של צדיק זה'? מיד שלח הקדוש ברוך הוא מיכאל והחזירו, מנין? שכאן כתוב: 'ויט אליה', וכתיב התם: 'ותרא האתון את מלאך ד' וגו' ותט האתון' (במדבר כב, כג).
כלומר: חז"ל דרשו גזרה שוה באגדה: מה שם, שכתוב: "ותט האתון מן הדרך", היה זה בגלל מלאך ד', אף כאן, שכתוב: "ויט אליה אל הדרך", היה זה בגלל מלאך ד'.
יסוד זה של המדרשים נרמז גם בגמרא במסכת סוטה (י ע"ב): "'צדקה ממני' - מנא ידע? יצתה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים".
פירש רש"י שם: "ויאמר - בת קול אמרה.
כבושים - דברים עלומים שנגזרו מלפני, שיצאו מזו מלכים, ואי אפשר לצאת אלא מיהודה, דכתיב: 'גור אריה יהודה' (בראשית מט). כבושים דברי סתר, גזירת המלך, כמו: 'בהדי כבשי דקודשא בריך הוא למה לך' בברכות (דף י ע"א) גבי חזקיה".
מדברי רש"י "דברים עלומים שנגזרו מלפני" משמע שהיתה זו גזרת מלך, כלומר שלא היתה ליהודה בחירה בזה[7]!
דברים מעין אלו מצאנו במקומות נוספים.
בגמרא במסכת עבודה זרה (ד ע"ב) נאמר: "ואמר רבי יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר: 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים' וגו' (דברים ה, כו). והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: 'ולבי חלל בקרבי' (תהלים קט, כב). ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב: 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים'. אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור - אומרים להו: לכו אצל צבור.
וצריכא, דאי אשמועינן יחיד, משום דלא מפרסם חטאיה, אבל צבור דמפרסם חטאיהו אימא לא; ואי אשמועינן צבור, משום דנפישי רחמייהו, אבל יחיד דלא אלימא זכותיה אימא לא, צריכא".
הסביר רש"י שם: "לא עשו ישראל את העגל - כלומר: גבורים ושליטים ביצרם היו, ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהן. אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם, כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. שאם יאמר החוטא: 'לא אשוב שלא יקבלני'. אומרים לו: 'צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה'.
מי יתן והיה לבבם זה וגו' - בסיני נאמר. אלמא גבורים ואמיצי לבב ביראתם היו.
[לאותו מעשה - דבת שבע].
לבי חלל - יצר הרע חלל בקרבי ואין לו כח לשלוט בקרבי.
לומר לך - גזירת מלך היתה ליתן פתחון פה לשבים.
דמפרסם חטאיהן - ואיכא חילול אימא לא ליתקבלו".
כך כתב הרב קוק בסידורו "עולת ראיה" (עמ' עח): "ואל תשלט בנו יצר הרע - אף על פי שהבחירה היא נתונה לאדם, ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', בכל זאת ישנם הרבה אופנים יוצאים מכלל הבחירה, על פי דרכי ד' העליונים. לפעמים בדרך עונש, שהבחירה ניטלת מן האדם כענין חיזוק לב פרעה וכיוצא בזה, כשיטת הרמב"ם הידועה בהלכות תשובה (פ"ו). ויש לפעמים שאיזה דבר גדול צריך לצאת לאור עולם על ידי השלטת היצר הרע על האדם, כענין 'לא היו ישראל ולא דוד ראויים לאותו מעשה, אלא כדי להורות תשובה' (עבודה זרה ד ע"ב ה ע"א). ועל כל אלה אנו מתפללים שיצילנו ד' ממאורעות כאלה, ושנהיה תמיד מתנהלים בדרך הישרה והרצויה, הרחוקה מדרכי הרשעה: ואל תשלט בנו יצר הרע, משום טעם ועילה שבעולם".
כתב ה"שפתי כהן" על התורה בפרשת וישב: "למה היחס והשררה והמלכות של ישראל יהיה על זה הדרך, שהרואה יראה שח"ו יהיה צד ממזרות?
אלא שעשה הקב"ה כן כדי להביא מלך המשיח בהיסח הדעת, כדי שלא יקטרג המקטרג, כמו שאמר בזהר... ולזה רמזו חז"ל (סנהדרין צז ע"א): 'נחש מציאה ומשיח באים בהיסח הדעת' של מקטרג... ועשה הקב"ה כן כדי שיסיח השטן דעתו ויאמר: השררה והמשיח לא יבואו אלא מהיחס והקדושה, ולא יבוא על זה הדרך".
בספר "אם הבנים שמחה" (מאמר שני סעיף יג) הביא את דברי ה"שפתי כהן" הללו, והסביר על פיהם כיצד יתכן שהגאולה בדורותינו התחילה על ידי אנשים שלא היו צדיקים: כדי שלא יהיה קטרוג.
א. על השאלה הראשונה, האם יהודה שיקר לתמר בענין שלה, ואם לא - מדוע הוא לא נתן לה אותו כאשר הוא גדל, נאמרו שני הסברים:
לפי הסבר ה"תולדות יצחק" יהודה לא שיקר לתמר, כיון שיהודה התכוון שתמר תחכה עד ששלה יגדל, כדי שאז היא תחלוץ לו.
ב. על השאלה השניה, מדוע יהודה דן את תמר לשריפה כאשר נודע לו שהיא מעוברת, כתב רש"י שכיון שתמר היתה בת בתו של שם, שהיה כהן, לכן דן אותה יהודה בשריפה, כדין בת כהן.
הרמב"ן הסביר שאף על פי שדין בת כהן שחייבת שריפה נוהג דווקא בבת כהן נשואה או ארוסה, וכאן תמר לא היתה לא נשואה ולא ארוסה, מכל מקום כיון שתמר התחייבה מיתה מדין מבזה את המלכות, דן אותה יהודה בשריפה למעלת הכהונה.
ג. על השאלה השלישית, מדוע כאשר נודע ליהודה שתמר מעוברת ממנו הוא פטר אותה מהמיתה, כתבו בעלי התוספות והרמב"ן שיהודה הבין שתמר עשתה את מעשיה כדי להידבק במלכות, ולא היה בזה ביזוי כבוד המלכות, אלא אדרבא, להיפך, ולכן פטר אותה.
ד. על השאלה הרביעית, כיצד יתכן שיהודה בא אל קדשה, נאמרו שלש תשובות:
ה. על השאלה החמישית, כיצד יתכן שתמר הכשילה את יהודה באיסור גילוי עריות עם כלתו, ענינו שבן נח מותר בכלתו, ולכן תמר לא הכשילה את יהודה באיסור עריות.
ועוד, כיון שהיא היתה זקוקה ליבום, ובזמן ההוא גם האבות היו מיבמים, הרי שהיא גרמה ליהודה לקיים את מצות היבום!
ו. על השאלה השישית ענה ה"שפתי כהן" שפעמים רבות הקב"ה מגלגל את הגאולה בדרכים עקלקלות, כדי שלא יהיו קטרוגים.
א. חומרת המשחית את זרעו (ז-ט).
ב. כמה צריך להתרחק מהעריות (טו-טז).
ג. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו: יהודה את תמר (כד).
ד. האומץ להודות (כו).
ה. אין יאוש בעולם כלל! אחרי מות אשת יהודה והדיבור על כך שתמר מעוברת, היה נראה שיהודה ומשפחתו מתמוטטים לחלוטין: שני בניו של יהודה מתו, אשתו של יהודה מתה, וגם נראה שכלתו בגדה בו, ומה יהיה ההמשך? ופתאום מתגלה שיש ליהודה המשך, ונולדים לו תאומים, ומהם עתידה לצאת מלכות בית דוד ומלך המשיח! (כללית ובעיקר פסוקים ז-יב וכ"ד).
ו. "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" (רש"י שם, כה).
ז. צריך לדבר בצורה ברורה (הרמב"ן בהסבר דברי יהודה לתמר: "עד יגדל שלה").
ח. צריכים להיות מוכנים להתחתן לא רק מבחינה גופנית, אלא גם מבחינה נפשית ורוחנית (רמב"ן שם).
ט. גודל כבוד המלכות, שהמבזה אותה חייב מיתה (רמב"ן).
י. לפעמים הקב"ה מכשיל אנשים בעברה, כדי להביא דברים גדולים (הרב קוק בסידור "עולת ראיה").
יא. לפעמים הקב"ה מביא דברים גדולים בדרכים עקלקלות ("שפתי כהן").
במדרש בראשית רבה בפרשתנו (פה, א) נאמר: "'ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו' - רבי שמואל בר נחמן פתח: 'כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חֹשב עליכם, נאם ד', מחשבות שלום, ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקוה' (ירמיה כט, יא).
שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף,
ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו,
ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו,
ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו,
ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה,
והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח".
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בביאת משיח בן דוד ובגאולה השלמה.
[1] עיין גם ב"גור אריה" (שם) שכתב על שתי הקושיות הראשונות של הרמב"ן: "ואולי יש לתרץ שלא היה רוצה יהודה שתנשא לאחר, מפני שאין זה כבודן של בניו המתים, לכך היה דוחה אותה בקש. ולפיכך תקנו חכמים (כתובות נב ע"ב) לאלמנה מזונות בבית אישה, שתשב באלמנות כך, משום כבוד בעלה. אי נמי משום איסור ייבום, לכך לא אמר לה שתלך להינשא לאחר. ואף על גב דהשתא נמי לא היה מייבם אותה - מכל מקום לא היתה לאיש זר גם כן, אלא היתה יושבת כך באלמנות, ולא היה דוחה מצות ייבום עד שהיתה לאיש זר".
[2] עיין בפירוש "הכתב והקבלה" כאן (לח, כג) שכתב: "פן נהיה לבוז - ולא חשש יהודה על הזנות, כי הקדשה לא נאסרה רק משנתנה התורה, אבל קודם מתן תורה כבר כתב הרמב"ם: 'היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך'... ולזה לא חשש יהודה רק על הבזיון, כי אנשי מעלה היו נמנעים גם מזה מצד מוסר שכלי, כי לא נאה לעשות פירות לא למו, שלא יהיה זרעו מיוחס אחרי אביו".
[3] עיין רש"י בראשית כב, ג: "את שני נעריו - ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו".
[4] יש לשאול שכתוב בפירוש בפסוק י"ב): "וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה, וינחם יהודה ויעל על גזזי צאנו, הוא וחירה רעהו העדלמי תמנתה". אם כן היה אתו רק עד אחד!
יש ליישב על פי מה שאמרה הגמרא במסכת ראש השנה (כב ע"ב): "רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה, והא דלא חשיב ליה - משום כבודו של רבי נהוראי". וכן אמרו גם במסכת גיטין (ה ע"ב): "ר"ש בר אבא איניש אחרינא הוה בהדיה, והא דלא חשיב ליה? משום כבודו דר"ש". למדנו משם שלפעמים הגמרא מספרת על אדם אחד בלבד שהיה באותו מעשה, אף על פי שהיו שם שנים, והסיבה היא מפני שאותו אדם היה חשוב, ואילו השני היה פשוט, וכך ניתן לומר גם בעניננו.
[5] עיין בפירוש "הכתב והקבלה" כאן (לח, כג) שכתב: "והרא"ם הלך בזה בדרך רחוקה, וכבר השיב עליו ב'צדה לדרך'". עיין שם ב"צדה לדרך" שהאריך, ועיין גם ב"גור אריה" שהקשה על הרא"ם.
[6] עיין רש"י שם שפירש: "תמר שזינתה - ונתכוונה לשם מצוה, כדי להעמיד זרע, כדכתיב: 'כי ראתה כי גדל שלה' (בראשית לח, ). זמרי זינה - ונתכוון לשם עבירה".
[7] ועיין גם ברש"י שהובא לעיל (בפסוק כ"ו): "צדקה ממני - צדקה, בדבריה. ממני - היא מעוברת. ורבותינו דרשו (סוטה י ע"ב) שיצאה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרשת וירא | הקדמה פרשת העקדה פותחת במילים: "ויהי אחר הדברים האלה" (כב, א). יש להבין: למה בדיוק...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש בראשית
פרשת וישב | הקדמה נאמר בפרשתנו (לז, ב): "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש בראשית
פרשת וישלח | הקדמה נאמר בפרשתנו: "וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים, ויאמר: מי אלה לך, ויאמר: הילדים...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש בראשית
פרשת וישלח | הקדמה בסוף פרשתנו מדגישה התורה שכל אשר היה לעשו – נשיו, בניו ורכושו – היה מארץ כנען (לו,...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש בראשית
