| סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה | |
|---|---|---|---|---|---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
שאלות רבות יש לשאול על תגובות יעקב והאחים בעקבות חטיפת דינה על ידי שכם (פרק ל"ד). מאמר זה יתמקד במספר שאלות מוסריות ועניניות:
על שבע השאלות הראשונות ענה הרמב"ן!
כתב הרמב"ן (בפסוק יג): "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה - הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה, לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון, לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל".
כלומר: כאשר בא עבד אברהם, שהיה נשיא אלקים, לבקש את בתו של בתואל, אין ראוי שלבן, הבן, ידבר במקום אביו, בתואל. אבל כאשר באו חמור אבי שכם, ושכם, שחטף את דינה ואנס אותה, ועדיין הוא מחזיק בה, לבקש אותה מיעקב, אין כבודו של יעקב לדבר אתם, אלא אדרבא, זהו כבודו שבניו ידברו במקומו.
בכך ענה הרמב"ן במפורש על השאלה השניה: כיצד יתכן שהאחים דברו בפני אביהם. אבל בדבריו יש תשובה גם לשאלה הראשונה: מדוע "החריש יעקב עד בואם"[1].
המשיך הרמב"ן וכתב: "ויש כאן שאלה: שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם [כלומר: המענה שלהם] כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס.
ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה.
והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם.
והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר. ואם אולי ישמעו לנשיאם, ויהיו כלם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו את בתם מבית שכם. וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם.
ושמעון ולוי רצו להנקם מהם, והרגו כל אנשי העיר.
ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו.
וזהו מה שאמר הכתוב: 'ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו, אשר טמא את דינה אחותם', כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה, בעבור הנבלה שעשה להם".
כלומר:
לפי אפשרות אחרת אמר הרמב"ן שאולי היו הורגים את שכם עצמו, אבל לא את כל אנשי שכם. לשתי התכניות הללו הסכים יעקב. אבל האחים לא חשבו, ויעקב לא חשב, ששמעון ולוי יהרגו את כל אנשי שכם.
שמעון ולוי החליטו על דעת עצמם להרוג את כל אנשי שכם, ולכן יעקב גער בהם.
בכך ענה הרמב"ן על השאלה החמישית: הרי כל האחים דברו עם חמור ועם שכם, ויעקב היה אתם, ומדוע יעקב כעס על שמעון ולוי, וכן על השאלה השישית: מדוע רק שמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם.
עוד ענה הרמב"ן על השאלה השלישית האם היה מותר לרמות את שכם ואת חמור, שהתורה אומרת: "אשר טמא את דינה אחותם", ובזה היא מצדיקה את המרמה שבה דברו האחים אל שכם.
המשיך הרמב"ן וכתב: "ורבים ישאלו: ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי?
והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פ"ט הי"ד) ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף. ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו, הרי זה הרואה יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו, ולא דנוהו".
לפי הרמב"ם כל אחד מבני נח שרואה את חברו עובר על אחת משש העברות ולא דן אותו - מתחייב מיתה!
כתב על כך הרמב"ן: "ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם!
ואם פחד מהם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם? והלא הם זכו ועשו מצוה, ובטחו באלקים והצילם!
ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצוות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל ציוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק, ושכר שכיר, ודיני השומרים, ואונס ומפתה, ואבות נזיקין, וחובל בחבירו, ודיני מלוה ולוה, ודיני מקח וממכר, וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל. ונהרג עליהן אם גנב ועשק, או אנס ופתה בתו של חבירו, או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן.
ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל. ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז ע"א) אלא: 'אזהרה שלהן זו היא מיתתן', ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט ע"ב).
ובירושלמי אמרו: 'בדינין של נח, הטה דינו - נהרג, לקח שחד - נהרג. בדיני ישראל, כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו - אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו - אתה רשאי לברוח ממנו. אבל בדיניהם, אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו - אתה רשאי לברוח ממנו'. נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין: 'איני נזקק לכם', כי תוספת היא בישראל: 'לא תגורו מפני איש' (דברים א, יז) - אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו ע"ב). וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו 'קצין שוטר ומושל' לשפוט את אדוניו".
הרמב"ן הקשה על הרמב"ם שאם כל אחד מבני נח שראה את חברו עובר על אחת משש העברות ולא דן אותו חייב מיתה, היה יעקב אבינו צריך להרוג את כל אנשי שכם!
ואפילו אם יעקב פחד, לא היה לו לגעור בשמעון ולוי שעשו את המוטל עליהם!
ולכן חלק הרמב"ן על הרמב"ם, וכתב שאחד מבני נח שראה את חברו עובר על אחת משש העברות ולא דן אותו אינו חייב מיתה, וחיוב המיתה במצות דינים הוא על מי שגונב או עושק או מזיק את חברו, או מטה את דינו, אבל על הימנעות מעשיית דין אין חיוב מיתה.
הרמב"ן המשיך והסביר מדוע היו אנשי שכם חייבים מיתה: "ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות ד' היו?! והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות: 'על ההרים הרמים ועל הגבעות, ותחת כל עץ רענן' וגו' (דברים יב, ב), 'לא תלמד לעשות' וכו' (שם יח, ט), ובגלוי עריות: 'כי את כל התועבות האל עשו' וכו' (ויקרא יח, כז)! אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.
אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים, רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו, כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו. ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם.
ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה, שנאמר: 'עכרתם אותי להבאישני', ושם ארר אפם, כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו: 'וישבנו אתכם והיינו לעם אחד', והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ד', והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר: 'כלי חמס מכרותיהם' (להלן מט, ה).
ואם נאמין בספר 'מלחמות בני יעקב' (הוא ספר הישר), בא להם פחד אביהם, כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות. ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם, היו בסכנה, כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (בראשית רבה פ, י) הזכירו מזה בפסוק 'אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' (להלן מח, כב). אמרו: 'נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן', כמו שכתב רש"י שם. אבל הכתוב יקצר בזה, כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו, וכאילו זרועם הושיעה למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל. אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם, ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב. וזה טעם 'חתת אלקים', כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה, ולכך אמר: 'ויבא יעקב לוזה, הוא וכל העם אשר עמו' (להלן לה, ו), להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה".
כלומר: אנשי שכם, כמו שאר הכנענים, היו עובדי עבודה זרה, ומגלי עריות, והיו חיבים מיתה, ומותר היה להורגם. אלא, שכפי שהסביר הרמב"ן קודם, לא היה חיוב להרגם, ולכן יעקב לא הרגם. ואילו שמעון ולוי הרגום, כיון שהיו רשעים. ויעקב גער בהם, לא מפני שהמעשה היה אסור, אלא מפני שהוא גרם להם לסכנה. ובסוף ימיו חזר יעקב וגער בהם כיון שאולי אנשי שכם היו חוזרים בתשובה.
שני הסברים אחרים לשאלה השביעית - כיצד היה מותר לשמעון ולוי להרוג את כל אנשי שכם - כתב "אור החיים" הקדוש בפסוק כ"ו.
תחילה הוא שאל: "ויהרגו כל זכר, ואת חמור וגו' - קשה למה יהרגו מי שלא חטא? ועוד: למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה?".
השיב "אור החיים" הקדוש: "אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה [-שכם], אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם, לבל יהרגו מלכם, אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו: 'ויהרגו כל זכר', ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם. וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה".
כלומר: שמעון ולוי אכן רצו להרוג רק את שכם עצמו, ולא את אנשי שכם, אבל כיון שאנשי שכם עמדו כנגדם, שמעון ולוי נאלצו להרגם מדין רודף.
עוד כתב "אור החיים" הקדוש: "עוד טעם שהרגו כל בני העיר, לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה, ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל, אבל על העריות אין חיוב, כי דינה לא היתה אשת איש. ותמצא שאמר הכתוב: 'אשר טמאו אחותם', הרי כינה המעשה לכולם, הא למדת שיד כולם שוה בגזילה.
וטעם שלא אמר: 'אשר גזלו אחותם', שהוא עיקר העוון שעליו נתחייבו מיתה! לומר שהיא גזילה שאינה בהשבה. ונפקא מינה אם לא טעם 'אשר טמאו' לא היו עושים משפט גמור להרוג כל זכר.
והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון, עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים, ומידי דהוה כמה מהאומות עוברי דת המצות ואין אחריותם על בני יעקב, כי אין כח בהם, וכמו שאמר יעקב: 'עכרתם אותי וגו', ואני מתי מספר' (פסוק ל), אלא לצד הנבלה שעשו, ש'טמאו', לזה לבשו קנאה".
כלומר: שמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם, כיון שכל אנשי שכם היו שותפים במעשה החטיפה של דינה.
עוד כתב "אור החיים" הקדוש (שם): "עוד טעם אומרו 'אשר טמאו' נתנו טעם זה ללקיחת ממונם, ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם: 'אשר טמאו את דינה אחותם', פירוש: דמי בושת. כי לפי שיעור המבייש והמתבייש כי הם הדרגות מופלגות, ולואי שיספיק כל חילם לדמי בושת בת יעקב, המיוחד בעולם ברום המעלות, מחמור, הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס, אבל בושת ושאר דברים חייב (כתובות מא ע"א), ופשוט".
כלומר: השלל שלקחו האחים היה כנגד דמי בושת שהתחייבו אנשי שכם למשפחת יעקב.
עוד כתב "אור החיים" הקדוש (בפסוק כז): "בני יעקב באו וגו' - פירוש כולן יחד, נתכוון הכתוב לומר טעם ביזת כל נכסי העיר וגו', כי נוגע הבושת לכולם, וצריך שיטלו כנגד בשת כל אחד. וכמו שכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות נערה בתולה (ה"ה) וזו לשונו: 'רואין בית דין מעלתו ומעלתה, ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן, ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכו', וכמוהו חייב לשלם'. ע"כ. והאחים בכלל המשפחה, לזה נתקבצו יחד להעריך שיעור הראוי לבושת כולם, ויבוזו את כל העיר, ואין כדי בה לערך בושתם, ולקחו הכל לזכות יעקב אביהם, כי לו נוגע. והגם שדנו בהם משפט מות, לא אמרינן בבני נח: 'קים ליה בדרבה מיניה' (תוספות עירובין סב ע"א)".
א. על שתי השאלות הראשונות - מדוע "החריש יעקב עד בואם" וכיצד יתכן שהאחים דברו בפני אביהם - ענה הרמב"ן שהיה זה כבודו של יעקב שלא לדבר עם הפושע.
ב. על ארבע השאלות הבאות - האם היה מותר לרמות את שכם ואת חמור, האם אכן חשבו יעקב ובניו להשאיר את דינה אצל שכם אם כל אנשי העיר ימולו את עצמם, הרי כל האחים דברו עם חמור ועם שכם ויעקב היה עמהם ולכאורה הוא הסכים לתכניתם ומדוע בסוף הוא גער בשמעון ולוי, והרי כל האחים דברו עם חמור ועם שכם במרמה, ומדוע רק שמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם - ענה הרמב"ן שהיה מותר לרמות את שכם, כיון שהוא חטא כנגדם. אלא שיעקב ושאר האחים חשבו שאנשי שכם לא יסכימו למול את עצמם, ואם הם יסכימו - יוכלו האחים לקחת את דינה מבית שכם בקלות, ואולי אפילו להרוג את שכם שפשע, אבל הם לא תכננו להרוג את כל אנשי שכם. ושמעון ולוי החליטו להרוג את כל אנשי שכם, ובכך, לדעת יעקב, הם סיכנו אותם, ולכן יעקב גער בהם.
ג. על השאלה השביעית מדוע היה מותר לשמעון ולוי להרוג את כל אנשי שכם נאמרו ארבע תשובות:
ד. על השאלה השמינית - האם היה מותר לקחת את שלל העיר שכם - כתב "אור החיים" הקדוש שהיה זה תשלומי בשת.
כתב ה"קדושת לוי" בפרשת ויגש (מה, כב): "...נראה לי, דכל מעשי שבטי י"ה הקדושים והטהורים סימן טוב לבנים[2]... כמו כן שמעון ולוי בהריגתם לשכם רמזו גאולת חנוכה מאומה הרשעה, דממש דומה לו.
דכמו דגבי שכם היה קצת על ידי מלחמה של שמעון ולוי, וישועת ד' עזר להם, כמו כן בחנוכה היה על ידי מלחמה של חשמונאי ובניו, וד' יתברך עזר להם למסור 'גבורים ביד חלשים' וכו'... ולהכי בחנוכה, דהיה על ידי מעשה דשמעון ולוי בשכם, שהם גרמו בשכם לפעול שיהיה לבניהם ישועה כדומה לשכם, לכן היה בחנוכה הנס על ידי חשמונאי ובניו, דהיו כהנים שבאו משבט לוי, דכן בשכם היה לוי הלוחם. וגם כן במלחמת חנוכה היה אחד מבני מתתיהו שמו 'שמעון', כנזכר בספר יוסיפון (פרק כו), שהיה כובש המלחמה על ידי שמעון, כמו בשכם.
ומעתה יאיר עינינו בתורתו, זהו שאמר יעקב: 'שמעון ולוי וכו' וברצונם עקרו שור' (להלן מט, ה-ז), רמז שבאותו מעשה שכם עשו פעולה לעקור שור, כמאמרם ז"ל (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב) שרצו היונים שיכתבו על 'קרן השור' שאין להם חלק באלקי ישראל, הם עקרו לזה, שלא יצטרכו לכתוב על קרן שור, זהו 'עקרו שור', מחמת שפעלו לבניהם שחשמונאי ובניו ינצחו היונים.
ואמר: 'בקהלם אל תחד כבודי', על פי דכתב הרמב"ן ז"ל (להלן מט, י) דחשמונאי ובניו מה שנקמו מה טוב עשו, אפס במה שנטלו המלוכה לעצמם לא נכון כן, כי המלוכה ליהודה לבד ניתנה, עיין שם. ו'כבוד' נקרא על ידי שם מלכות, שלמלך יאה כבוד ועוז. זהו 'ובקהלם אל תחד כבודי', שכבודי לא יתיחס עם כבודם, דהיינו המלכות שנטלו חשמונאי, דנקרא כבוד, על ידי רשימת שמעון ולוי בשכם כנ"ל, כי איננו חפץ בזה שיטול מלכות, רק יהודה. ועיין בפירוש רש"י (להלן מט, ו) שפירש פסוק 'בסודם אל תבא' וכו' במעשה שכם"[3].
[1] עיין גם ברד"ק בפסוק ה: "והחריש יעקב - שלא נתן קול בעיר ולא התרעם עד בֹאם, וכן כשיצא חמור לדבר עמו החריש מלענות אותו דברים, כי אמר לו עד שיבֹאו בניו".
[2] עיין תנחומא לך לך ט, ורמב"ן לעיל יב, ו.
[3] ועיין בספר "שירת דוד" לרב אהרן דוד גולדברג (ישיבת טלז, ויקליף אוהיו, תש"ן) בפרשת וישב (לז, א, עמ' קלו-ז) שהאריך בזה הרבה, ובתוך דבריו כתב: "בקשר שבין גלות יון ובין צרת דינה יש כמה נקודות:
א. בצרת דינה לא היתה סכנת נפשות, אלא היה מעשה של פגם בקדושת בת ישראל, וכן בגלות יון לא היתה מטרת היונים להרוג ולאבד היהודים כמו בשאר הגלויות, אלא רצו לפגום ולטמא קדושת ישראל.
ב. שרשי מעשה דינה נתגלו בגלות יון באותה צרה ממש שהיתה במעשה דינה, הרי גזרו היונים שכל הנשאת תבעל להגמון תחילה, כמבואר ברש"י בשבת כג ע"א.
ג. עיקר מטרת היונים היתה לבטל יסוד ההבדלה בין ישראל לעמים... ולכן רצו לבטל דווקא מילה שבת וראש חדש, שבהם ניכר בפועל ההבדלה שבין ישראל עמים, ושורש הדברים יש למצוא מפורש בתורה במעשה דינה, ששכם וחמור באו אליהם בהצעה: 'והתחתנו אֹתנו, בנֹתיכם תתנו לנו ואת בנֹתינו תקחו לכם. ואתנו תשבו' (לד, ט-י).
ועוד נרמז בזה שכמו שצרת דינה היתה מיוחדת שהיתה בארץ ישראל, כן גלות יון היתה דווקא בארץ ישראל, ולא בחו"ל".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרשת בראשית | הקדמה בחלק הראשון של פרשתנו, שמתאר את בריאת העולם, נאמר שש פעמים: "וירא אלקים כי טוב" (א,...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש בראשית
פרשת וישלח | הקדמה נאמר בפרשתנו (בפרק ל"ה): ט. "ויֵרָא אלקים אל יעקב עוד בבֹאו מפדן ארם, ויברך אֹתו. י....
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש בראשית
פרשת נח | הקדמה נאמר בפרשתנו: "וכנען ילד את צידן בכרו ואת חת. ואת היבוסי ואת האמֹרי ואת הגרגשי. ואת החוי ואת...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש בראשית
פרשות בראשית - נח | מדוע בפרשת בראשית ובפרשת נח מתארת התורה תקופה ארוכה ואילו בשאר פרשות התורה מתוארת תקופה...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים - חומש בראשית
