הקדמה

הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת סנהדרין (פ"י מ"א) פירט את כל שלושה עשר העיקרים, וכתב: "וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו, ואמונתו בהם אמיתית - הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו, וכל מה שציוה ד' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה. ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע - הרי הוא נענש לפי גודל מריו, ויש לו חלק [לעולם הבא], והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות - הרי זה יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין, ואפיקורוס, וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הלא משנאיך ד' אשנא' וכו' (תהלים קלט, א).

         וכבר הארכתי בדברים מאד, ויצאתי מענין חבורי, אלא שעשיתי כן לפי שראיתי שזה תועלת באמונה. לפי שאני אספתי לך דברים רבים מועילים, המפוזרים בחבורים רבים וגדולים, היה בהם מאושר. וחזור על דברי אלה פעמים רבות, והתבונן בהם היטב. ואם תשלה אותך מחשבתך שכבר הבנת עניניו מפעם אחת או עשר, ד' יודע שבשקר השלתה אותך. ואל תמהר בו, לפי שאני לא כתבתיו איך שנזדמן, אלא אחר התבוננות וישוב הדעת ועיון בדעות נכונות ובלתי נכונות, וסכום מה שצריך להאמין מהם, ובירורו בטענות וראיות על כל ענין וענין".

         כיון שהדברים חשובים כל כך, רציתי להראות שהם מופיעים כבר בפרשת בראשית!

         אמנם לא כולם מופיעים במפורש בפרשת בראשית, אבל חלקם מופיע במפורש בפסוקים, חלקם מופיע רק ברש"י, וחלקם מופיע בפרשנים אחרים ובדברי חז"ל. כך שכל ילד, עוד לפני שהוא לומד את שלושה עשר העיקרים, הוא קולט את רובם כדבר פשוט כבר בלימוד פרשת בראשית עם רש"י!

א. שלושה עשר העיקרים בדברי הרמב"ם

         כך כתב הרמב"ם שם: "וממה שראוי שאזכיר כאן, וזהו המקום היותר ראוי להזכירם בו, שעיקרי תורתנו הטהורה ויסודותיה שלושה עשר יסודות.

היסוד הראשון מציאות הבורא ישתבח. והוא, שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עילת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואילו נתאר סילוק מציאותו - כי אז בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות. ואילו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו - כי אז לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר, כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו, וכל מה שזולתו מן השכלים, כלומר: המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן, הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור 'אנכי ד'' וכו' (שמות כ, ב).

והיסוד השני אחדותו יתעלה. והוא, שזה עילת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר: 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד' (דברים ו, ד).

והיסוד השלישי שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף, ולא כח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים, כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה. ולפיכך שללו ממנו עליהם השלום החבור והפירוד ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עפוי' (חגיגה טו ע"א), כלומר: לא פירוד והוא עורף, ולא חבור, כי 'עפוי' מן 'ועפו בכתף פלשתים' (ישעיהו יא, יד), כלומר: ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'ואל מי תדמיון א-ל' וכו' (שם מ, יח), 'ואל מי תדמיוני ואשוה' וכו' (שם, כה), ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות. וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדבור וכיוצא בזה, הם כולם דרך השאלה, וכמו שאמרו: 'דברה תורה כלשון בני אדם' (ברכות לא ע"ב). וכבר דברו בני אדם בענין זה הרבה. וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כי לא ראיתם כל תמונה' (דברים ד, טו), כלומר: לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא, כמו שאמרנו, לא גוף ולא כח בגוף.

והיסוד הרביעי הקדמות. והוא, שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו, והראיות לזה בספרים הרבה. וזה היסוד הרביעי הוא שמורה עליו מה שנאמר: 'מעֹנה אלקי קדם' (דברים לג, כז). ודע כי היסוד הגדול של תורת משה רבינו הוא היות העולם מחודש, יצרו ד' ובראו אחר ההעדר המוחלט. וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה, כמו שביארתי וביררתי במורה.

והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה.

והיסוד הששי הנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי יש שימצאו בו אישים בעלי כשרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל, ויתחבר אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים, וזוהי הנבואה וזהו ענינה. וביאור היסוד הזה בשלימות יארך מאד, ואין מטרתינו פירוט כל יסוד מהם וביאור דרכי ידיעתו, לפי שזה הוא כללות כל המדעים, אלא נזכירם בדרך הודעה בלבד, ופסוקי התורה מעידים בנבואת נביאים רבים.

והיסוד השביעי נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ד' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. [והאריך שם הרמב"ם בענין].

והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר: שהגיעה עליו כולה מאת ד' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה דבור. ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום, אשר הגיעה אליו. ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה, תאריכיה וספוריה ומצותיה, וכך נקרא מחוקק. ואין הבדל בין 'ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען' (בראשית י, ו), 'ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד' (שם לו, לט), או 'אנכי ד'' (שמות כ, ב), ו'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד' (דברים ו, ד), הכל מפי הגבורה, והכל תורת ד' תמימה, טהורה, קדושה, אמת. ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקליפה, ושאלו התאריכים והספורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם (סנהדרין צט ע"ב), וזהו ענין 'אין תורה מן השמים' (סנהדרין פ"י מ"א), אמרו שהוא האומר שכל התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו. וזה הוא 'כי דבר ד' בזה' (במדבר טו, לא) - יתעלה ד' ממה שאומרים הכופרים - אלא כל אות שבה יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינו ד', ולא תושג תכלית חכמתה, 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים' (איוב יא, ט). ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלקי יעקב שהתפלל: 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך' (תהלים קיט, יח). וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וזולתם היא עצמה הצורה שאמר ד' למשה ואמר להם, והוא רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא, והדבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרו: 'בזאת תדעון כי ד' שלחני וכו' כי לא מלבי' (במדבר טז, כח).

והיסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ד' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו' (דברים יג, א). וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החבור הזה.

והיסוד העשירי שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר 'עזב ד' את הארץ' (יחזקאל ח, יב), אלא כמו שאמר: 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם' (ירמיהו לב, יט), ואמר: 'וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ' (בראשית ו, ה), ואמר: 'זעקת סדום ועמורה כי רבה' (שם יח, כ), הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה.

והיסוד האחד עשר שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בענין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו: 'אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך' (שמות לב, לב), והשיבו יתעלה: 'מי אשר חטא לי אמחנו מספרי' (שם, לג). ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה.

והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים: 'תפוח דעתן של מחשבי קצין' (סנהדרין צז ע"ב). ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי. ומי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם נצבים. ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא. וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בד' ובדברי נביאיו.

והיסוד השלשה עשר תחיית המתים וכבר ביארנוהו".

ב. שלושה עשר העיקרים בפרשת בראשית

העיקר הראשון: ד' נמצא:

בראשית א, א: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ".

העיקר השני: ד' אחד:

רש"י בראשית א, ה: "יום אחד - לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב: 'יום ראשון', כמו שכתוב בשאר הימים: 'שני', 'שלישי', 'רביעי'. למה כתב אחד? לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג, ח)".

העיקר השלישי: ד' אינו גוף:

רש"י בראשית א, ב: "ורוח אלקים מרחפת - כסא הכבוד עומד באויר, ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקדוש ברוך הוא ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן".

העיקר הרביעי: ד' קדמון, וברא את השמים ואת הארץ:

בראשית א, א: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ".

העיקר החמישי: רק לד' ראוי להתפלל, ולא לזולתו:

רש"י בראשית ד, כו: "אז הוחל - (לשון חולין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא, לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות".

רש"י בראשית ו, ד: "וגם אחרי כן - אף על פי שראו באבדן של דור אנוש, שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם".

כלומר: בדור אנוש התחילו בני אדם לעבוד לאנשים ולעצבים כאילו הם היו ד', ולכן ד' העניש אותם בהצפת האוקינוס.

העיקר השישי: הנבואה:

בראשית פרק א

כז. "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אֹתו, זכר ונקבה ברא אֹתם.

כח. ויברך אתם אלקים, ויאמר להם אלקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻהָ, ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ובכל חיה הרֹמשת על הארץ.

כט. ויאמר אלקים: הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זרע, לכם יהיה לאכלה.

ל. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה, ויהי כן".

העיקר השביעי: נבואת משה רבנו עליו השלום:

לא מצאתי במפרשים בפרשתנו רמז לכך שמעלת נבואת משה רבנו גדולה ממעלת כל הנביאים, אבל הגמרא במסכת חולין (קלט ע"ב) אומרת: "משה מן התורה מנין? בשגם הוא בשר' (בראשית ו, ג)". ומדוע חיפשו רמז בפרשת בראשית למשה רבנו, שכל התורה מלאה ממנו? נראה שהם הבינו שכבר בפרשת בראשית ראוי שיהיה רמז למשה רבנו.

[הובאה הגמרא ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" בראשית ו, ג וב"תורה תמימה" שם].

העיקר השמיני תורה מן השמים והעיקר התשיעי התורה לא תשתנה:

לא מצאתי זאת במפורש בפרשה ובמפרשים, אבל כן נאמר ברש"י על חשיבות התורה שכל העולם כולו נברא בשבילה, ותלוי בה, וממילא ברור שהיא מהשמים, והיא לא תשתנה.

רש"י בראשית א, א: "בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' (משלי ח כב)".

רש"י בראשית א, לא: "יום הששי - הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה.

דבר אחר: יום הששי כולם תלויים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה".

העיקר העשירי: ד' יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם:

בראשית ו, ה: "וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבֹת לבו רק רע כל היום". הרמב"ם עצמו הביא פסוק זה כאחת ההוכחות לעיקר העשירי!

העיקר האחד עשר: ד' נותן שכר ועונש:

בראשית פרק ג:

יד. "ויאמר ד' אלקים אל הנחש: כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על  גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך.

טו. ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.

טז. אל האשה אמר: הרבה ארבה עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך, והוא ימשל בך.

יז. ולאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך.

יח. וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה.

יט. בזעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

ובסוף הפרשה:

בראשית פרק ו

ה. "וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום.

ו. וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו.

ז. ויאמר ד': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם.

ח. ונח מצא חן בעיני ד'"[1].

העיקר השנים עשר ימות המשיח:

רבנו בחיי בראשית א, ב: "ויאמר אלקים יהי אור. ירמוז על ימות המשיח, שהזכיר בו הכתוב: 'קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ד' עליך זרח' (ישעיה ס, א)".

העיקר השלושה עשר: תחיית המתים:

רש"י בראשית ב, ז: "וייצר - שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין, לא נכתב ביצירה שני יודי"ן".

סיכום

         כפי שראינו מספר עיקרים מפורשים בפסוקים, חלקם רק ברש"י, וחלקם בחז"ל והובאו במפרשים. ונראה שאכן חז"ל חיפשו בפרשה רמז לדברים, כמו למשל: "משה מן התורה מנין? בשגם הוא בשר'" (חולין קלט ע"ב), ומה להם לחפש רמז בפרשת בראשית למשה רבנו שכל התורה מלאה ממנו? אלא שהם הבינו שכבר בפרשת בראשית ראוי שיהיה רמז למשה רבנו.

[1] ועיין לעיל במאמר "'הן האדם היה כאחד ממנו' - הבחירה החופשית".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.