קללה מכוננת

לאחר המבול, עם צאת משפחתו של נח מהתיבה, אנו עדים למאורע מכונן. נח משתכר, מתגלה בקלונו, ובנו חם ונכדו כנען[1] נופלים בחטא: "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, וירא חם אבי כנען את ערות אביו".[2] בעקבות כך נח, אבי האנושות, מקלל את נכדו כנען ומברך את ילדיו שכיסו את ערוותו וכיבדו אותו: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו".[3] נח שסקר את אופיים של בניו, ראה שמתבקש שחם לא ישלוט בעולם אלא יהיה כנוע לאנשי הרוח שהשראת השכינה מתגלה בחייהם: "ויאמר ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו". אל אנשי הרוח, אנשי שם, יצטרפו בני יפת ויפארו את הופעתה של הקדושה בעולם: "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו".[4]

בגמרא בסנהדרין[5] מסופר שבימי אלכסנדר מוקדון ששלט בחלקים נרחבים של העולם, באו בני הגרגשי[6] מאפריקה לתבוע את ארץ ישראל בחזרה מהיהודים. כדי לענות לטענתם, אחד מיהודים ציין את הפסוקים המובאים בקללת נח: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", בעקבת פסוק זה אלכסנדר מוקדון דחה את טענתם של בני הגרגשי. הוא הכיר בכך שזרעו של כנען ראוי שיהיה עבד לבני שם וממילא זה נכון ואמיתי שבני שם ירשו את ארצו שהרי "מה שקנה העבד קנה רבו".

בסיפור זה רוצים חז"ל ללמדנו שקללת נח מעצבת את פני ההיסטוריה של העמים לדורות רבים ומצדיקה מוסרית את המהלכים ההיסטוריים שאירעו בעולם. האופי היסודי של העמים התברר באירוע זה ובהתאם לכך הקללה קבעה את גורלם של הגזעים השונים.

הגזילה של כנען

ממגדל בבל נפלגו הגזעים השונים לעמים וממלכות.[7] התורה מתארת שבני שם ישבו במזרח, מעבר לנהר פרת ומזרחה: "ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם",[8] בני חם התיישבו במרכז הארץ: בצפון מזרח ארץ ישראל (בבל) במרכזה (כנען) ובדרומה (מצרים)[9] ובני יפת התרחבו אל איי הים מערבה.[10]   

לכאורה היה ראוי שבארץ ישראל, שבה נולד האדם הראשון, ושלא הוחרבה במבול, יחיו אנשי הסגולה מצאצאי שם, ומשם ישפיעו את האמונה לעולם כולו. במקום זאת אנו רואים שדווקא כנען הוא זה שזכה לרשת את הארץ במקומו. מדוע? חז"ל מלמדים אותנו שבעבר ארץ כנען באמת היתה נחלתו המקורית של שם, אבי אבותיו של אברהם אלא שכנען גזלה ממנו: "והכנעני אז בארץ. היה (כנען) הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו... לפיכך ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם".[11]

כלומר צאצאי שם, בעל הסגולה, היו ראויים להיות במקום המרכזי אך בני חם גירשו אותם. מציאות היסטורית זו מתאימה במדויק למעשה נח. שם הוא החשוב שבאחים: "שם חם ויפת",[12] הוא הראוי להיות קרוב לנח ולהמשיך את סגולתו האלוהית בעולם אך חם מנצל את שעת הכושר ומנסה לשלוט על נח. הוא רואה שנח משתכר ועושה בו עבירה. לדעת חז"ל הוא מסרס אותו או רובע אותו.[13] מעשה זה מסמל את רצונו לשלוט עליו ועל האנושות כולה שנח מרכזה. רק אח"כ באים שם ויפת ומכסים את ערוות אביהם. כך גם במהלך ההיסטורי, חם משתלט על המרכז האנושי, על ארץ ישראל. רק לאחר מכן יבואו אחיו ויחליפו אותו כדי לכסות את ה"ערוה" האנושית ולהחזיר את כבודו של האדם בעל "צלם אלהים".

בשלב הראשון כשכנען שולט בעולם הרי שהעולם מלא אלילות, רשעה וזוהמה. ארץ ישראל, המרכז הרוחני נשלט על ידי גורמים שפלים, אך הבשורה האלוהית שבפיו של נח עוד תתקיים – "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" מעמדו של כנען יתערער על ידי אחיו. שפלותו החומרית תגרום לו לסיאוב והעולם ידכא אותו. לאחר מכן תופיע מדרגה נוספת: במקומו של כנען ישובו אנשי הסגולה מזרע שם למרכז התרבות האנושית, לארץ ישראל, וכנען יכנע תחתיו: "ויאמר: ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו".[14] את בשורה זו יודע אברהם, מזרע שם שלא מתייאש וחולם להשיב את שלטונו הרוחני של שם למרכז התרבות האנושית.

המהלך ההיסטורי של אברהם

בכל אותם הדורות שכנען השתלט על ארץ כנען לא נשכחה מאנשי הסגולה שבבני שם השאיפה לשוב ולרשת את ארץ כנען ולהחזיר לתרבות האנושית את לבה הטהור.[15] בדורו של אברהם שאיפה זו החלה להתממש. לאחר שהתורה מתארת את אשתו של אברהם, שרה, כעקרה ללא ולד, היא מיד מתארת את המסע המפתיע של משפחתו של אברהם לארץ כנען: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם".[16] לדעת רבינו בחיי עובדת היותה של שרה עקרה קשורה למסעו של אברהם.[17] אברהם מחליט לעזוב את ביתו ולנוע לארץ ישראל יחד עם בני ביתו כי בארץ ישראל אולי ישתנה מזלם והם יזכו לילד.[18] טעם הדבר מתבאר על פי דברי חז"ל שמבארים שהעקרות של האבות הקדושים איננה במקרה: "אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים".[19] העקרות מלמדת שיש איזו קומה חדשה שצריך לבנות כדי לזכות לזרע, ממילא מתעוררת התפילה המעוררת באדם את השאיפות העמוקות החבויות בו. לפי זה נבין שהעקרות של שרה עוררה את אברהם להתעורר ולממש את שאיפותיו הקדומות להשיב את זרע שם למקומו הטבעי ולהתחיל במסע לארץ כנען.[20]

המתחיל במצווה מסייעים לו ודוחפים אותו גם מלמעלה להשלים את שליחותו[21] ולכן כהמשך להליכת אברהם לארץ ישראל נגלה אליו דבר ה' וציווה אותו להמשיך ללכת לארץ שבה ימצא את תפקידו ההיסטורי:[22] "ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה..."[23]. אמנם כנען שולט כרגע בארץ ישראל אך החזון ההיסטורי של נח מלמד שדווקא בארץ יתרבה זרעו של אברהם ויביא ברכה לעולם כולו.

אברהם מגיע אל הארץ ולא מוצא אף שריד מזרעו של שם אלא רק את שלטונם המובהק של הכנענים: "והכנעני אז בארץ"[24].  למרות זאת, כשה' נגלה אליו ומבטיח לו שזרעו עוד יירש את הארץ הוא מאמין ואף קורא בשם ה' אל אפסי ארץ. יש להתבונן בכך שרק בארץ כנען הוא קורא בשם ה'[25] שכן בקריאה זו הוא מלמד את כל העולם על הכיוון ההיסטורי המתוכנן: זרע שם ישוב אל הארץ ויקרא בשם ה' אל העולם כולו מהמקום המרכזי הראוי לגילוי מלכות ה'.

שלב חדש בהיסטוריה העולמית

כשם שכנען ניסה לשלוט על אביו במעשהו כך כנען השתלט על ארץ ישראל שאיננה ראויה לו, אברהם שמאמין במהלך האלוהי שבא לידי ביטוי בקללה יודע שזהו זמני בלבד וסופה של התרבות האלילית הכנענית להיכנע לתרבות עליונה ממנה. במלחמת ארבעת המלכים והחמישה מתחיל מהלך זה להתממש ושלב חדש הולך ונבנה בהיסטוריה העולמית. כנען יושפל וייכנע לעמים הסובבים אותו ועמים אחרים יתחילו לשלוט עליו ולנגוס בשלטונו. קללת נח: "עבד עבדים יהיה לאחיו" תלך ותקרום עור וגידים כפי שיבואר.

שלטונו של כנען מתפרש במזרח ובמערב ארץ ישראל: "ויהי גבול הכנעני מצידן ב(ו)אכה גררה עד עזה ב(ו)אכה סד(ו)מה ועמ(ו)רה ואדמה וצ(ו)בים עד לשע".[26] מצד מערב גבולו נמשך מצידון שבצפון ועד עזה שבדרום, משם מתרחב שלטונו גם למזרח עד ערי סדום ואמורה.[27]

התורה מתארת שבשני הגבולות הללו, המזרח והמערב, החלו אחיו של כנען לרדות בו.[28] במזרח אלו הם ארבעת המלכים שבאו לשעבד בו. ארבעת המלכים מצפון שחברו יחד שיעבדו את המלכים הכנענים, מלכי סדום ועמורה השוכנים במזרח הארץ: "ויהי בימי אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעמר מלך עילם, ותדעל מלך גוים, עשו מלחמה את ברע מלך סדם ואת ברשע מלך עמרה שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צביים ומלך בלע היא צער"[29]. בתורה לא מפורש מי הם אותם ארבעת המלכים אמנם בכל מקרה מדובר במלכים שהם אינם כנענים.[30] כש"כלו כל הקיצים" ומלכי סדום ועמורה מרדו בהם, מלכים אלו החליטו לפתוח במלחמה. בדרך למלחמה הם השמידו מלכים נוספים שעמדו בדרכם: "ויכו את רפאים בעשתרת קרנים ואת הזוזים בהם ואת האימים בשוה קריתים ואת החרי בהררם שעיר עד איל פארן אשר על המדבר וישבו ויבאו אל עין משפט הוא קדש ויכו את כל שדה העמלקי וגם את האמרי הישב בחצצן תמר".[31] לדעת הרמב"ן[32] גזעים אלו (הרפאים, החורי, העמלקי והאמורי) גם הם היו חלק מצאצאי הכנעני ששלט בארץ. ארבעת המלכים לא הסתפקו במלחמה קצרה במלכי סדום אלא ירדו דרומה עד לאזור אילת כדי להילחם בעמים הסובבים אותם. הם כבשו את עמים אלה אחד אחרי השני פן יצטרפו ויעזרו למלכי סדום.[33] בסופו של דבר ארבעת המלכים מגיעים גם אל מלכי הכיכר, הם מכים את מלכי סדום ועמורה ושובים אותם. רק כשאברהם מתערב בעבור לוט מתהפך המצב והוא מביס אותם ומשיב את הנפש והרכוש שגזלו.

במבט היסטורי רחב התורה מציינת שהמלחמה בעמים הכנענים הסובבים את מלכי סדום אפשרה לצאצאי משפחת אברהם לכבוש אותם מאוחר יותר.[34] צאצאי לוט נחלו את ארצם של האמים והזמזומים ובני עשיו את ארצם של החורים: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו יר(ו)שה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה, האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים רפאים יחשבו אף הם כענקים והמאבים יקראו להם אמים, ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן ה' להם".[35] נמצא, שכבר עכשיו, במלחמת המלכים בפרשתנו מתחיל המהלך האלוהי של שיעבוד כנען לשאר העמים והחזרת צאצאי שם לארצם המקורית.

גם במערב הארץ, באזור צידון ועזה הכנעני סופג מהלומות. התורה מספרת בספר דברים על: "העוים הישבים בחצרים עד עזה, כפתרים הי(ו)צאים מכפתר השמידם וישבו תחתם"[36], המלבי"ם[37] מוכיח שהעוים גם הם כנענים שנלחמו בהם הכפתורים, בני מצרים.[38] המלבי"ם מציין שביהושע עוד מתואר שלא רק הכפתורים נלחמו בכנעני, גם הפלישתים היכו בהם במערב הארץ: "זאת הארץ הנשארת: כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב (ולכן ישראל יכולים לרשת אותה כי היתה שייכת פעם לארץ הכנעני) חמשת סרני פלשתים...".[39]

כל מהלך זה, בו הכנעני הולך ומשתעבד ונכבש תחת עמים שונים מכל צדדיו, רמוז בתורה בכמה מילים בפרשת נח: "ואחר נפוצו משפחות הכנעני"[40], הכנעני אמנם השתלט בחוזקה על הארץ של שם אך במהרה הקללה באה ונופלת עליו בחזרה. שפלותו המוסרית[41] מזמינה את השפלת הכוח הלאומי ואת הדחקתו של כנען מהמקום המרכזי של התרבות האנושית: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו!".[42] השלב הבא הוא חזרתו של שם כפי שהחל להתרחש אצל צאצאי לוט וצאצאי עשיו וכפי שיהיה בעיקר בחזרת עם ישראל לארצו: "ברוך ה' אלהי שם!".[43]

מלחמתו של אברהם

לפי הדברים האמורים עד כאן ניתן להסתכל על מלחמתו של אברהם בארבעת המלכים והצלת לוט במבט רחב יותר. ארבעת המלכים כובשים את מלכי כנען ומשפילים אותם – זה אכן מתאים למהלך ההיסטורי–האלוהי של עבדות כנען, אך הם גם שובים את לוט, פה יש סטייה מהמהלך האלוהי, שהרי השלב הבא לאחר שיעבוד כנען הוא החזרת צאצאי שם (לוט) לארץ ישראל. בהקשר לזה אברהם נחלץ לעזרתו של לוט שעלה לארץ עם אברהם במסירות כדי להגשים את חזון זה.[44] לפי זה, אברהם לא הולך להילחם רק מתוך אחווה סנטימנטלית של קרובי משפחה אלא מצד האמונה במהלך האלוהי שצריך לצאת אל הפועל גם על ידי לוט וזרעו.

הצלת לוט לפי זה מהווה סימן למהלך האלוהי הכללי. כנען ישתעבד וידוכא אך זו רק הקדמה לביסוסם של צאצאי שם במרחב על ידי צאצאי לוט וצאצאי אברהם. לפי זה גם מתבארת פרשה תמוה נוספת בפרשתנו, לאחר שאברהם ניצח את ארבעת המלכים יוצא אליו מלך שלם לחגוג עמו את הניצחון: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון"[45], חז"ל אומרים[46] שמלכיצדק היה לא אחר משם בן נח! שם בעצמו שכל צאצאיו הושלכו מארץ כנען על ידי הכנענים נשאר בארץ ישראל כ"כהן לאל עליון", בתור זכר לגרעין הרוחני הקדום שהיה בארץ בימי קדם. לשם אין השפעה ממשית על מה שקורה בארץ. הכנענים הדיחו את כל צאצאיו והנהיגו בארץ תרבות אלילית חומרנית והוא נשאר רק כדמות רוחנית מנותקת. אך כעת עם בואו של המאמין הגדול, אברהם, שם רואה שמשהו פה משתנה. לראשונה מופיע האדם שלא רק זוכר את העבר אלא גם מאמין שהמציאות הולכת ומתקדמת אל העתיד! "ויברכהו, ויאמר: ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל".[47] אברהם לא רק מאמין באל עליון[48] אלא גם נלחם בכל הכוח למען התגלות החזון של החזרת אנשי שם לארץ ישראל! על כך ראוי הוא לקבל את ברכתו![49]

ברית בין הבתרים

מיד לאחר מלחמת ארבעת המלכים הקב"ה מוצא לנכון להרגיע את אברהם: "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר: אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" אך אברהם ממשיך לשאול: "ויאמר אברם: אדני ה' מה תתן לי? ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר..."[50] הרמב"ן ביאר[51] שברור הדבר שאברהם לא פקפק בהבטחת ה' אלא שהוא חשש שמא הוא חטא וכבר לא יזכה לבן. אלא שעדיין יש לשאול: מדוע דווקא עכשיו חושש אברהם שההבטחה האלוהית כבר איננה קיימת? נראה שלפי האמור הדברים מוסברים היטב. המלחמה של ארבעת המלכים בחמישה פתחה עידן חדש בהיסטוריה, הקללה האלוהית לכנען הולכת ומתממשת וממילא גם הבטחת הזרע לאברהם צריכה להתחיל ולקרום עור וגידים. אברהם איננו יותר קורא בשם ה' כדי לפרסם את החזון העתידי אלא מכאן ואילך מצפה שהמהלך האלוהי יתחיל להתממש. כשהוא רואה שעדיין אין לו זרע והיחיד הקרוב אליו הוא אליעזר, העבד הכנעני, החשש מפני החטא צף ועולה.[52]

הקב"ה שב ומבטיח לאברהם את בשורת הזרע. הוא מרומם את מבטו מעל לחוקי הטבע אל האמת האלוהית הפועלת בהיסטוריה. בברית בין הבתרים שמופיע לאחר מכן מתפרט עוד יותר חזון היסטורי זה: העמים השונים המשולים לחיות הגדולות (עמי כנען ושאר המלכויות שיבואו בעתיד[53]) ילכו ויסתאבו, ילכו ויפרדו (הבתרים), [54] וזרע שם (תר וגוזל), שיתגלם בשלמותו בישראל יזכה לשרוד ולעמוד במרכז התרבות האנושית ("ואת הציפור לא בתר"). כדי שמהלך זה יושלם ישראל יצטרכו לעבור את גלות במצרים ולהזדכך שם עד שיהיו ראויים לירושת הארץ ולהתגלות השכינה עליהם ("גר יהיה זרעך בארץ לא להם"). רק לאחר מהלך זה ובהשלמת הסיאוב הכנעני ("כי לא שלם עון האמרי עד הנה") יבוא סוף סוף התור של ירושת צאצאי שם את הארץ וישראל יורישו את הכנעני לטובת העולם כולו: "ברוך ה' אלהי שם!".

יפת אלהים ליפת

המהלך האלוהי לא הסתיים בירושת ישראל את הארץ. לאחר שנח בירך את שם הוא מוסיף גם לברך את יפת: "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו",[55] חז"ל[56] מלמדים אותנו שנבואה זו התקיימה שנים רבות מאוחר יותר בתקופתו של כורש: "אף על פי שיפת אלהים ליפת, שבנה כורש (שהיה מבני יפת) בית שני, לא שרתה בו שכינה, והיכן שרתה, במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם". בימי שיבת ציון, כשכורש החל לשתף פעולה עם הקמת הבית השני, היתה זאת התנוצצות של החיבור העתידי בו הצד הטוב שבעמים (יפת) יצטרף אל הקדושה העיקרית הקיימת בישראל. אמנם נראה מדברי חז"ל שבימי הבית שני יפת היה המרכז בתרבות האנושית וגם אנו היינו מושפעים מתרבותו. ממילא, בבית שני שנבנה ברישיון העמים, באווירה שכזו, לא שרתה שכינה. רק בבית ראשון, שהיה נטול מהשפעותיו של יפת, השכינה שרתה בשיא כוחה.[57]

במהלך ההיסטוריה התגברו בני יפת (יון ורומא ממשיכתה) ואף ניסו לבטל את השפעתם של בני שם בעולם. אך סוף החזון להתקיים. בני יפת יכירו במעלתם של בני שם, ישכנו באוהלם הפנימי ויבררו שאין מקום בראש התרבות לשפלות החומרית מבית מדרשו של כנען: "ויהי כנען עבד למו".

סיכום - כח מעשיו הגיד לעמו

"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית? משום: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".[58]

לאור המאמר הנ"ל נראה לי שדברי ר' יצחק מקבלים אור חדש. ישנו מהלך היסטורי – אלוהי בעולם. השלטון והכוח של העמים השונים נובע מתוך המוסריות הפנימית השתולה בהם מחי העולמים. קורא הדורות מראש מכוון את ירושת ארץ ישראל לפי ערכים מוסריים. ברצונו נטלה מאתנו ונתנה לבני כנען וברצונו נתנה לנו כשנשלם עוון הכנעני והגיע זמנם של ישראל לרשת את ארצם. זהו "כוח מעשיו", המהלך האלוהי הפועל בהיסטוריה והמחולל גם בימינו את גאולתנו שתלך ותוסיף עד להחזרת השכינה במלואה לציון.

[1] בפסוקים מבואר שחם הוא זה שראה את ערוות אביו אך כנען קיבל קללה. נחלקו המפרשים וחז"ל בביאור הדבר. יש אומרים שחם הוא החוטא המרכזי וכנען התקלל רק בגלל שחם כבר קיבל ברכה או בגלל שהוא היה רע בטבעו בלי קשר לאירוע זה. ויש אומרים שכנען הוא זה שחטא באמת ועל זה נאמר: "וידע נח את אשר לו בנו הקטן" – שבני בנים כבנים. ולכן הוא גם קיבל את הקללה. (עיין רמב"ן, רד"ק, חזקוני ועוד).

[2] בראשית ט, כא –כב.

[3] בראשית ט, כה.

[4] שם. עיין עין אי"ה שבת פרק ב' פסקה יא.

[5] סנהדרין צא.

[6] לפי המהרש"א שם.

[7] כדעת הרמב"ן שבמגדל בבל היו כל העולם.

[8] בראשית י, ל.

[9] בראשית פרק י', י – כ.

[10] בראשית י, ה.

[11] רש"י בראשית יא, ה.

[12] בראשית י, א.

[13] עיין רש"י שם.

[14] רמב"ן שם : "והנה העביד כנען לשם שני פעמים רמז כי הוא ינחל ארצו וכל אשר לו כי מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פח) ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי בחטאו היה כנען עבד עולם וזכה אברהם בארצו".

[15] עיין חזקוני בראשית פ"יא.

[16] בראשית יא, לא. לגבי מוצאו של אברהם - לדעת הרמב"ן (בניגוד לאב"ע שמוצאו של אברהם הוא אור כשדים) אברהם ומשפחתו נולדו בחרן, בארם נהריים (מלך בארם) מקום מושבם של בני שם. לאחר מכן (מסיבה בלתי ידועה) הם עברו לתחום הבבלי – כשדים. שם נולד הרן ושם התעורר נגד אברהם מאבק רציני של אנשי בבל הכופרים באמונת הייחוד ואברהם ומשפחתו נאלצו לברוח. הם רצו לברוח לארץ כנען שנתפסה בעיניהם מקום בטוח יותר אלא שבינתיים עברו רק לחרן, מקומם המקורי. (אמנם עניין ההצלה איננו מפורש בפסוקים).

לפי הדברים אולי ניתן לומר שכבר בתחילת מסע המשפחה יש להם מגמה לחזור למקום המקורי שממנו באו. בפרשת נח (י, י- יא) מתואר שנמרוד (לדעת הרמב"ן) השתלט על ממלכות רבות שאינן שלו. עוד מבואר לדבריו שאשור שהוא מבני שם, נכבש על ידי נמרוד. יוצא שבמסע הראשון של המשפחה הם יצאו מהתחום של שם לכיוון נחלתם המקורית של אנשי שם במקומו של נמרוד. אמנם אנשי חם גירשו אותם ממקומם ואף ניסו להרוג את אברהם. אמנם הם לא מתייאשים ושאיפתם היא לשוב לארץ כנען, המרכז של החיים האנושיים אלא שבינתיים הם שבים לחרן מקומם הטבעי ושם מת תרח. רק אברהם מלא האמונה ממשיך הלאה לארץ כנען.

אגב, מעניין הסברו של ר' אליעזר הרופא שבאמת משפחת אברהם היתה לעולם בארם נהריים אלא שנמרוד בהשתלטותו העוינת חדר גם לשם ולכן היתה שם השפעה כשדית וממנה ניצלה המשפחה.

[17] במקום.

[18] אמנם מבואר בפסוקים שקרח לקח את אברהם. רבינו בחיי מתרץ שאברהם היה העיקרי אלא שכיבד את אביו. עוד יש לומר שתרח דאג להצלחת אברהם ולכן עורר את אברהם ללכת לארץ ישראל.

[19] יבמות סד.

[20] בגמרא ביבמות סד. שעשר שנות עקרות של אברהם לא נחשבו לאברהם בעוד שהיה בחוץ לארץ שהרי אולי החטא גרם לו לא להוליד.

[21] זח"א עד:

[22] רמב"ן.

[23] בראשית יב, א – ב.

[24] בראשית יב, ו.

[25] רמב"ן במקום. אמנם הרמב"ן כתב נימוק אחר: רק בארץ כנען הראויה לו יש סיכוי שיקשיבו לו.

[26] בראשית י, יט.

[27] "לשע" על פי המדרש היא עיר קדומה בצפון ים המלח.

[28] "אחיו" הכוונה – כל בני האדם שהם כאחיו או שגם אחי אביו (חם) הם גם נחשבים כאחים ממש. רמב"ן בראשית ט, כו.

[29] יד, א-ב.

[30] עיין רמב"ן במקום שביאר לדעת חז"ל שמדובר בניצנים של המלכויות הגדולות בבל, פרס, יון ורומא,  אלו המלכויות שמאוחר יותר ישלטו העולם. לענ"ד חשבתי שניתן לייחס את ארבע מלכים אלו לכלל הקבוצות האנושיות במין האנושי. אמרפל לחז"ל הוא נמרוד  נכדו של חם ובאמת מצאנו שהתורה מציינת שנמרוד מצאצאי חם שלט באיזור זה.  לדעת הרמב"ן  אלסר זהו איזור פרס שהוא מבני יפת. לעומת זאת עילם הוא בנו של שם ומסתבר שכדרלעמר ששלט שם מצאצאי שם. תדעל מלך על קבוצת עמים גדולה תחתיו. אם כן מצאנו את שלושת האחים המרכזיים ואת המלך המאגד את שאר העמים בכללות.

[31] שם ה-ז.

[32] דברים ב, כג.

[33] מלבי"ם במקום.

[34] מלבי"ם שם ובפרשתנו.

[35] דברים פרק ב'.

[36] דברים ב, כג. ועיין מלבי"ם שם.

[37] בראשית י, יח.

[38] בראשית י , יג –יד : "ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים".

[39] יהושע יג, ב – ג.

[40] בראשית י, יח על פי המלבי"ם שם.

[41] עיין בדברי חז"ל על שמות מלכי סדום וכן מפורש על מעשיהם בפרשה הבאה.

[42] בראשית י, כה.מלבי"ם שם: "ובזה נתקיימה קללת נח הראשונה – "עבד עבדים יהיה לאחיו"...".

[43] בראשית י, כו. לרמב"ן בפרשת חוקת משמע שהקריטריון לגבולות הארץ הוא מה שניתן לכנעני ולא רק בגבולות של מסעי ולכן עבר הירדן בכלל ארץ ישראל כי ישב בה האמורי וכן משמע בדברים שעמון ומואב ירשו את העמים הכנענים. יש את הגבולות ויש גם את היחס לעם שישב קודם וישראל יורש אותו. וזה ארצו ממילא מצד סדר ההנהגה האלוהית.

[44] עיין עוד רש"י דברים ב, ה : "עשר עממים נתתי לו (לאברהם), שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, והשתים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו".

[45] בראשית יד, יח – כ.

[46] עיין רש"י במקום.

[47] בראשית יד, יח – כ.

[48] ואולי מדויקת ההדגשה שאברהם מאמין באל עליון קונה שמים וארץ – שיש לו שלטון בשמים ובארץ והוא לא רק בשמיים.

[49] ואברהם משיב לו את המעשר – מצד שהוא שייך אל הזהות ה"שמית" הקדומה שממנה יש לקבל את שורש האמונה.

[50] בראשית טו, א –ב.

[51] שם. עיין בחזקוני שתירץ אחרת שאברהם האמין בבשורת הזרע אלא שראה שמי שינהל את הדברים בפועל הוא אליעזר מכיוון שהוא יוליד את יצחק מאוחר.

[52] ברמב"ן כתב שאולי חשש שהרג שלא כדין במלחמתו ולכן לא ראוי לבשורת הזרע.

[53] עיין רש"י טו, י: "לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סבבוני פרים רבים וגו' (תהלים כב, יג.), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים, מלכי מדי ופרס (דניאל ח, כ.), ואומר הצפיר והשעיר, מלך יון. וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), לפיכך בתר הבהמות, רמז על האומות שיהיו כלין והולכין, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם".

[54] החיזיון – הגיהנום הוא פירוד – ביטוי לבתירת הבהמות. ואש הגיהנום, היא הדין. כל התקדמות תרבותית היא מתחילה מתוך משיכה של איזה צד והתגברותו. העולם נע ונד. כל פעם מתחזקת אצלו איזו נטיה וכשהלאומיות מפורדת הרי שישנם צדדים מיוחדים שמודגשים ובזה נקרע בציבור ויש מלחמות וביטול לחיי העם. וזהו הלפיד העובר בין הגזרים. השכינה עוברת כך. אור האחדות. אך את הציפור לא בתר. זו כנסת ישראל ועמה עוברת השכינה. עיין אורות ישראל פרק ה' פסקה יג' - יד'.

ברמב"ן שכשהקב"ה אמר לאברהם קחה לי הוא בתר את הבהמות כקרבן אך את העוף לא בתר שנאמר עליו
"לא יבדיל".

[55] בראשית ט, כז.

[56] עיין רש"י על פסוק זה.

[57] אמנם חז"ל משבחים את התרבות הפרסית שהיא עדיפה בהרבה מהבבלית הגסה אך היא עדיין חיצונית לעומת ישראל ואכמ"ל. עיין ברכות ח ע"ב. ועיין עין איה, ברכות א, פרק א, פסקה קיא (עמ' 43): "כי העמים שהם פראים ועומדים בשפל מדרגת ההתפתחות האנושית, כשהם מריעים מעשיהם להרבות חמס ושד ולרדוף אביונים, יש להם להצטדק כי שפל טבעם הפראי הביאם לזה. אבל עם מנומס ובקי בהליכות החיים של הדרך ארץ האנושי כראוי, הרי קנה לו השכלה אנושית וחייב הוא להכיר ערך הצדק והמשרים. וכשהוא למרות השכלתו והתפתחותו ימלא כפו עמל ואון, כהפרסיים שאכלו את יעקב והדריכוהו מנוחה, בכל [למרות] היותם מנומסים ומשכילים, הם מקודשים ומזומנים לגיהנם מהשופט העליון ית׳. ולשון 'הקדש והזמנה' נופל ביותר על דבר הבא מצד ההסכמה הרצונית לא מצד הטבע. ע"כ העמים הטבעים, אינו נופל לומר עליהם שהם מקודשים לגיהנם. שלא הם הזמינו והקדישו את עצמם לזה, גם יש להם התנצלות כבירה. אבל הפרסיים המנומסים, בידם להכיר אורח משרים ודרכי צדיקים, ובבחירתם הרעה בחרו ברע תחת טוב, ורשע תחת צדק, הם מקודשים בהסכמתם, ע"י בחירתם החפשית הרעה, ומזומנים לגיהנם, ככל גוים שכחי אלהים. השכחה נופלת על ענין שהי׳ ראוי לבא בזכרון, והיינו מי שכבר הוכשרו לדעת את האלהים ודרכיו הטובים, שהוא עשות חסד וצדקה ומשפט, כמו שאמר הכתוב (ירמיהו ט, כג): 'השכל וידע אותי, כי אני ד׳, עושה חסד משפט וצדקה'. ואמר (שם כב, טז): 'ועשה משפט וצדקה... הלא היא הדעת אותי'. ועם הכנתם לזה יעוותו אורחותיהם ללכת בדרך נלוז, מאין חסד ומשפט וצדקה, הם נקראים שכחי אלהים".

[58] רש"י תחילת פרשת בראשית.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.