סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
רש"י בתחילת הפרשה מציין שכשנולד יצחק "היו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה" סיבות טובות היו לאותם ליצנים לפקפק בכך שיצחק הוא בנו של אברהם "שהרי כמה שנים שהתה [שרה] עם אברהם ולא נתעברה הימנו" ופתאום, שינוי, ונולד לאברהם בן. "מה עשה הקב"ה [כדי לסתור את טענתם]? "צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק!".[1]
במאמר אנסה להראות שעובדת היותו של יצחק בנו של אברהם היא פלא בכל המובנים. גם מצד הלידה המאוחרת וגם מצד אופיו הכל כך שונה של יצחק מאביו. ההבדלים העזים שבין אופיו של יצחק לאופיו של אברהם יכולים בהחלט לחזק את עמדתם של ליצני הדור הטוענים שאביו של יצחק איננו אברהם אבינו אלא חלילה אבימלך. אך, כפי שיתבאר בעז"ה, מהלך החיים של יצחק יוביל את כולם להודות ולהעיד בסופו של דבר שיצחק אמנם שונה באופיו מאברהם, אך במהותו, "בקלסתר פניו", הוא בנו היחיד, ממשיך דרכו בעולם, ו"אברהם הוליד את יצחק".
ההבדל המרכזי ביותר שאנו מוצאים ביחס בין אברהם ליצחק הוא ביחס למקצוע המרכזי שכל אחד בחר.[2] אברהם אבינו היה בעיקר רועה הצאן. רועה הצאן צריך ללכת עם צאנו למרחבים על מנת לחפש מזון עבור צאנו.[3] במידה ויש צורך הוא גם מסוגל לעזוב את מקומו במהירות ולנדוד עם רכושו למקום חדש. תנועה זו מאפיינת את הלך רוחו שאיננו דורך במקום. הוא הולך ומתקדם בכל עת ולא קבוע במקום מיוחד. בנוסף לכך, רועה הצאן יוצא אל המרחבים השוממים ונפרד מחיי החברה. בנוסף לכך, רועה הצאן, עוסק ביצורים חיים, לפי יכולת מנהיגותו הוא משנה את אופי ההתנהגות של הכבשים ומצליח להנהיג אותם לאן שירצה לנדוד.[4]
מקצוע זה התאים מאוד לאברהם שכל הזמן הלך והתעלה, שינה את מקומו ואת אופי חייו עד שהתנתק מהאלילות, עזב את מולדתו וזכה להגיע לארץ ישראל, גם כשהגיע אברהם לארץ לא פסקו נדודיו, אברהם רצה להתנתק ממנהגיהם הרעים של הכנענים ולא להשתקע במקום מסוים ומקצועו כרועה צאן התאים להפליא לעניין זה.[5]
לעומת זאת יצחק, כפי שיבואר, התעסק בעיקר בחקלאות. חז"ל התייחסו בהסתייגות למלאכה זו ואמרו: "אין לך אומנות פחותה מהקרקע"[6], המהר"ל[7] מסביר שבעבודה בקרקע כמה חסרונות: א. היא לא מוציאה ומשכללת את כוחותיו של האדם שכן האדם רק נעזר בחוקי הטבע ולא יוצר משהו מעצמו. ב. לעומת האומן שהאדם יכול להחזיק את יצירתו, האדמה לעולם תהיה נפרדת ממנו ומנותקת ממנו. ג. העיסוק בקרקע שאיננה בעלת תוכן וערך מיוחד מותירה בו רושם של חיים חסרי תוכן וצורה.[8]
שלושת חסרונות אלו מבטאים את העובדה שבעבודה זו האדם לא מפתח את כשרונו האנושי אלא רק מוציא אל הפועל את מה שכבר קיים בטבע. הוא לא יכול להתחבר ולעצב את המציאות איך שהוא רוצה, אלא רק מוציא מה שכבר קיים באדמה לפועל. מבחינה זו המהר"ל מגדיר את עובד האדמה כ"עבד", הוא כנוע למציאות כמו שהיא ולא מוציא אל הפועל את יכולותיו השכליות והאנושיות. לדבר יש גם השלכה מוסרית, מקצוע כזה מסוגל להביא את האדם להיכנע לדחפים הטבעיים שבקרבו ללא כל הגבלה שכלית ביקורתית. בנוסף לכך, החקלאי, קבוע במקומו, הוא לא הולך למרחבים אלא תלוי במרחב שבו הוא חי ואותו הוא מנסה להפריח.
הפעם הראשונה בה התורה מתארת את פעולותיו של יצחק[9] היתה בשעה שרבקה באה עם אליעזר ממרחקים אל ארץ כנען. רבקה נושאת את עיניה ורואה אדם המתעסק בעבודה חקלאית הולך לקראתם: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב",[10] יצחק הלך בין השיחים ("לשוח") של שדהו לראות, כמנהגו, את טיב הגידולים ולטפל בצמיחתם.[11] עיסוקו זה של יצחק היה עבור רבקה הפתעה מוחלטת. התורה מתארת כיצד בשעה שרבקה מבחינה ביצחק היא נופלת מיד מהגמל: "ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל",[12] בדמיונה היא תיארה את חתנה כאיש רוח מתבודד הממשיך את מורשת אביו וחי חיי רוחניים המתעלים מעל הטבע, אך לפתע התגלה לה שטעתה לגמרי – יצחק איננו רועה צאן אלא חקלאי שידיו נטועות עמוק באדמה!
חז"ל הוסיפו לבאר עד כמה הדברים היו משמעותיים עבורה. נפילת רבקה היתה ביטוי לחרדה עצומה שתקפה אותה בשעה זו: "ותפל מעל הגמל. [מדוע נפלה?] לפי שראתה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנה עשו הרשע נזדעזעה ו[נפלה ו]נעשתה מוכת עץ [ואבדה בתוליה]..."[13] כשם שיצחק יצא ל"שוח בשדה" כך גם על עשיו נאמר: "איש ידע ציד איש שדה"[14], לשניהם היתה נטייה אל החקלאות ואל עולם הטבע. רבקה שידעה מה המשמעות העצומה של נטייה זו פחדה מאוד,[15] היא ראתה את יצחק עוסק בחקלאות וידעה היטב כיצד ההיסחפות אל הטבע, משליכה גם על החיים וההתנהגות של האדם. היא זיהתה כבר עכשיו את התנהגותו הפרועה של עשיו גנוזה ביצחק.[16]
רבקה תמהה, מי זה האיש הזה? מצד אחד הוא הולך בשדה, כחקלאי, מצד שני הוא בא לקראתנו? האם יכול להיות שזהו בנו של אברהם?: "ותאמר אל העבד: מי האיש הלזה (שמצד אחד הוא) הה(ו)לך בשדה (ומצד שני הוא בא) לקראתנו?" אליעזר משיב לה שגם אם היא לא מבינה כיצד הדברים מסתדרים זו המציאות: "ויאמר העבד: הוא אד(ו)ני!" רבקה מבינה שלא את הכל היא יכולה להבין, היא לוקחת את הצעיף ומסתירה את פניה: "ותקח הצעיף ותתכס",[17] הספורנו[18] במקום מוסיף לבאר: "כי יראה מהביט, על דרך "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים", הסתרת הפנים מבטאת את ההכרה של האדם שיש דברים נשגבים ממנו שהוא לא מסוגל להביט אליהם. כך גם רבקה מכירה שמדרגתו של יצחק נשגבה ממנה, יש בו משהו עליון ונסתר שנשגב ממנה. יצחק שייך אל עבודת האדמה, אל הטבע, אל החיים המעשיים, ויחד עם זאת כולו קודש, כולו רוממות וטהרה, כולו המשך של אברהם.[19]
מדרגתו המופלאה של יצחק התבררה בעקידה. בעקידה יצחק ביטל את כל כולו לאביו.[20] למרות שאופיו היה שונה בתכלית מאביו הוא ביטל את חייו האישיים והיה מוכן למסור את נפשו על פי דברי אביו. מאז, היה כולו "עולה תמימה", למרות שנטה אל עבודת הקרקע, אל עולם הטבע, נשאר ללא חטא ופגם שכן אורו של אביו אברהם האיר תמיד את דרכיו.[21]
לאחר שיצחק נשא את רבקה ונולדו לו יעקב ועשיו התורה מתארת שהיה רעב בארץ כשם שהיה בימי אברהם: "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם"[22]. היה מתבקש שכשם שאביו, אברהם, גלה מהארץ, כך גם יצחק יעזוב את מקומו ויגלה אלא שהקב"ה מתגלה אל יצחק ומצווה אותו לא לרדת מהארץ: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך"[23]. מדוע הקב"ה ציווה את יצחק להישאר בארץ? על פי הדברים האמורים הדבר מבואר מאוד. הגלות והייסורים בכלל, מזכירים לאדם שהעולם הזה איננו חשוב ומשמעותי. הם גורמים לאדם לחזור ולהבין שהוא "גר ואורח בארץ" ועולמו העיקרי הוא עולם הרוח. אך יצחק בקדושתו, הוא "עולה תמימה", הוא מחובר לעבודת האדמה, לחיי הטבע, וזה לא גורע מקדושתו. הוא לא צריך לגלות ממקום למקום כדי להתנתק מהטבע ולהיזכר שהוא לא שקוע מידי בחומרנות. הוא ראוי שיישאר בארץ גם ברעב.
בנוסף לכך, נטייתו של יצחק לחקלאות, לעולם הטבע, יכולה בחוץ לארץ, להתהפך לטומאה.[24] רק בארץ הקודש, בה גם הטבע ועולם המעשה ראוי להיות קדוש צריך לשבת יצחק. עליו לעמוד בניסיון[25], להישאר בארץ ולהאמין שבזכות קדושת הארץ הוא יצליח לחיות גם ברעב.
יצחק נשאר בגרר ומתיישב שם: "וישב יצחק בגרר"[26]. בניגוד לאברהם שרק הגיע לגרר לביקור קצר, יצחק משתקע בגרר. בניגוד לאברהם הוא לא נמנע מלהתערב עם אנשי המקום שכבר הוכח שאינם "יראי אלהים" שהרי הוא כולו קודש, וטומאתם כלל לא תיגע בו.
ביטוי לכך מצאנו בהמשך הפרשה בה מתואר, שבניגוד לאברהם, אשתו של יצחק, רבקה, נשארה עמו כל הזמן ולא נלקחה לבית המלך או לאחד מאנשי גרר. אין זה במקרה. היחסים שבין יצחק ורבקה היו מיוחדים. בפעם הראשונה מתארת התורה שיצחק לא רק לקח את אשתו אלא גם אהב אותה: "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה",[27] זה לא אומר שחלילה אברהם לא אהב את שרה[28] אלא שביצחק הדבר בולט יותר. אצל גדולי עולם אלו, המרחק בין האישה, המחוברת יותר לעולם הטבע, לעומת האיש, יכול להביא לאיזה ריחוק מסוים ביניהם. אך אצל יצחק שהיה קרוב לעולם הטבעי, המעשי, לא הייתה אפשרות להיפרד מרבקה. החיבור ביניהם היה כל כך עמוק עד שאפילו בגרר היא נשארה לעולם עמו ולא עזבה את קדושתו העליונה אפילו לרגע.[29]
בגרר, בהתאם לנטייתו, יצחק עוסק בחקלאות ומתברך לאין שיעור: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה".[30] בניגוד לכל התחזיות, אפילו בשנות הרעב, הארץ הוציאה פי מאה יוצר ממה שהיתה ראויה להוציא בשנה רגילה. חז"ל אומרים[31] שיצחק מדד את היבול על מנת להפריש מעשרות. בכך חז"ל למדונו על מהותו של יצחק המחובר לעולם הטבע ולעולם הקודש יחד.
כיצד הצליח יצחק להשקות את שדותיו בשעת הרעב? התורה לא מגלה לנו. אמנם, מהמשך הפרשה אנו יודעים שמקורות המים של יצחק היו שונים בתכלית מאלו של אברהם.[32] בארותיו של אברהם לא היה מעיינות הנובעים מהאדמה אלא בורות האוספים מי גשמים. אם מבורות אלו היה מתפרנס יצחק הרי שלא היה לו יכולת לשרוד את שנות הרעב שהרי כשאין גשמים הבארות מתרוקנים ואין מים. אלא שבארות יצחק היו: "באר מים חיים", הם נבעו בתדירות ממעמקי האדמה וגם בשנות הרעב המשיכו לתת לו מים.
מדרגה זו של מציאת מים הנובעים מהאדמה לא מאפיינת את החקלאות הרגילה שבארץ ישראל, החקלאות בדרך כלל בארץ תלויה במי גשמים: "למטר השמים תשתה מים".[33] רק בגן עדן שם "נהר יצא מעדן להשקות את הגן"[34] האדם לא נזקק בכלל לגשם. יצרון יש למקום בו האדם זקוק למי גשמים. במקום זה האדם נושא תדיר את עיניו לשמיים ויודע שלא הכל תלוי בו. הוא יודע היטב שהעמל שלו חשוב ונכון אך דבר לא יעזור אם ריבונו של עולם לא ימטיר מהשמיים את ברכתו. לכן בארץ ישראל בדרך כלל אין מי נהר בתדירות קבועה. לעומת זאת בגן עדן ובארץ מצרים, הברכה היא קבועה ללא הפסק, דבר זה יכול להביא את האדם לגאווה ולחטא כפי שהתרחש בארץ מצרים. לכן האדם סולק מגן עדן בעקבות חטאו. עליו לדעת שהוא צריך לבקש מה' את הברכה מהשמיים ולהיות ראוי לה.
לכן, לעומת אברהם, שרצה להנחיל בעולם את יסוד האמונה ולהתרחק מכל שמץ של גאוה אנושית, יצחק זוכה ללמד אותנו מסר שונה. מדרגתו היא כה גבוהה עד שהוא ראוי לברכה קבועה, למעיינות טבעיים ותדירים. ברכת ה' והקדושה כל כך ממלאים אותו ונובעים בקרבו עד שאין כל חשש של גאווה חלילה מצדו.
הפלישתים לא רואים בעין יפה את הצלחתו של יצחק: "ויקנאו אתו פלשתים"[35]. כפי שמבואר בהמשך הפרשה, טענתם היתה שיצחק לוקח מהמים שלהם, מנחל גרר. בעקבות כך אבימלך פונה אל יצחק: "ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו כי עצמת ממנו" וביארו חז"ל שאמר ליצחק: "כל עוצמות שעצמת, לא ממנו היו לך?"[36]. אבימלך רואה את הברכה ואת העוצמה האדירה שזכה לה יצחק אפילו בימי הרעב והוא בטוח: זה לא מתאים לזרע אברהם הרוחני להשיג כזו עוצמה ממשית, זה מאתנו. הוא לקח את המים שלנו, הוא למד מהכישרונות שלנו והוא מעתיק את הרוח האלילית, את הגסות ואת הפראות של הטבע האנושי שאנו דוגלים בו.[37]
יצחק מתרחק מגרר, פותח את הבורות שחפר אברהם אביו וקורא להם שוב בשמותיהם המקוריים שבחר אביו. במעשים אלו הוא מלמד שהוא ממשיך את מורשת אביו ומשם הוא שאב את עוצמתו.[38] לאחר מכן, עבדיו מוצאים באר מים חיים הנובעים מהאדמה, כראוי למידתו הפרטית, כפי שהתבאר למעלה. גם על הבארות החדשים שחפר טענו הפלישתים שמקורם המים שבהם הוא מהנחל שלהם: "ויריבו ר(ו)עי גרר עם ר(ו)עי יצחק, לאמ(ו)ר: לנו המים"[39]. רק בבאר השלישית, כשיצחק מתרחק ומתקרב לבאר שבע, מקום מושבו של אברהם, הפשלתים מודים שהמים הם של יצחק: "ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רח(ו)בות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". אין זה במקרה. ככל שיצחק שב אל שורשיו הרי שמקור כוחו מתברר והטענה שכישרונותיו ועוצמתו נובעים מהתרבות של הפלישתים מוכחשת לחלוטין.
יצחק חוזר בהדרגה למקומו של אביו, לבאר שבע, הרחק מהפלישתים, במדבר. שם ה' מתגלה לו שוב: "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלהי אברהם אביך, אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי".[40] במקום זה, בו חוזר יצחק למקום אביו, שב ה' ומברר ליצחק שאמנם הוא שונה מאביו, אך בזכות הקשר שלו לאברהם אין לו ממה לפחד ממלך גרר ומשאר עובדי האלילים הסובבים אותו. ה' לעולם יהיה עמו.
לאחר שיצחק עזב את גרר והצליח שוב להרבות את עוצמתו הכלכלית, הפלישתים חזרו אליו, שינו את יחסם אליו, ובקשו ממנו שיכרות עמם ברית. הם הרגישו את עוצמתו של יצחק ורצו לכרות עמו ברית כדי שלא ילחם עמם.[41] חז"ל הוסיפו לבאר שכשיצחק עזב את גרר גנבים חדרו לארמון של מלך גרר וגנבו ממנו את כל בגדי מלכותו, לדעה אחרת גופו התמלא בפצעים וחבורות ולכן אבימלך הלך אל יצחק להתרפא ממנו.[42] מסתבר שלא רק שיצחק הוא זה שנתן לאנשי גרר את הברכה אלא שהוא זה שגרם שיחדור לתוך חייהם אור של חסד וטוב שהיטיבו את חייהם וכיבדו אותם. כעת כשיצחק עזב הבין אבימלך שהכבוד (בגדי מלכותו) ובריאות הרוח והמוסר (בריאות גופו) עזבו אותו והחיים בגרר נעשו עלובים (הליסטים שגנבו את בגדיו) ומלאים בייסורים (הפצעים שבגופו). רק ברית שלום עם יצחק תוכל להשיב את המצב לקדמותו.
יצחק שונה מאברהם. הוא עובד אדמה, הוא לא עוזב את הארץ ויורד לגלות, הוא מוכן להתיישב בקביעות בין הנוכרים, הוא מוציא מים חיים מתוך האדמה והוא לעולם לא נאלץ לעזוב את אשתו. כל העניינים הללו מלמדים על אופיו הנשגב, על היכולת לחיות את הקודש גם בחיים הפשוטים והמעשיים ביותר בתוך סביבה עוינת וגסה. אמנם עוד ראינו במאמר שכל זה נבע מתוך שהוא מתבטל וממשיך את תכונתו המרוממת של אברהם שדווקא נזהר מלהשתקע בין הכנענים, סבל את יסורי הגלות, התבודד עם צאנו במרחבים, נדד ממקום למקום וציפה לגשם מן השמיים.
כעת יש לשאול: מה לנו ולמדרגתו של יצחק? הרי יצחק הוא בן אדם מיוחד שיצא מכל החוקים והיה שייך אל שלמות נשגבה, האם אנו יכולים ללמוד משהו ממדרגתו? אלא שיצחק מלמד אותנו על המדרגה העתידית[43] שאליה עוד נגיע ואסור לנו להפסיק מלצפות להגשמתה. יצחק מלמד אותנו מי אנחנו באמת ולאן עלינו לשאוף. לכן דווקא יצחק לימד זכות על ישראל כשחטאו.[44] הוא מוכיח שניתן להיות קדוש לגמרי ותיקון העולם כולו אפשרי. ככל שנעמיק ונהיה מוכשרים יותר נטפים וניצוצות ממדרגה זו ילכו ויופיעו עם התקדמות גאולתנו. כך יתאחדו האורות, בזכות בעל האורות, אורו של אברהם עם אורו של יצחק, אברהם - יצחק, במהרה בימינו.
[1] רש"י בראשית כה, יט.
[2] בביאור מהותם של מקצועות אלו הארכתי במאמר לפרשת נח "איש האדמה". כאן הובאו רק חלק מהדברים לפי העניין.
[3] עיין עין איה ברכות חלק ב' מסכת ביכורים פסקה כז. וכן מצאנו בבני גד ובני ראובן שהיה להם מקנה רב שהם חיפשו ארץ רחבה שם יוכלו ללכת למרחקים עם צאנם.
[4] בעין אי"ה הנ"ל מתאר הרב שלושה סוגים של אנשים: החקלאים, בעלי אומניות ואנשי הרוח. לדעתי אנשי הרוח מקבילים למלאכת רועה הצאן כפי שהתבאר. ועיין רש"ר הירש בראשית ד, ב: "כנגד זה מעלה יתרה נודעה לחיי הרועה, עיקר עיסוקו ביצורים חיים, הטיפול בהם מעורר רגשות אנושיים והשתתפות בצער הבריות, קניינו הוא נייד, המקנה זקוק לטיפול הרועה, אך אין קיומו בידי אדם. כך יינצל הרועה מסכנת ההפרזה בערך עצמו ורכושו, משלוח ידו לא יעסיק את כל כוחותיו, אין הרוח נרתמת כל כך לעבודה, ועודנה פנויה לערכים אלקיים ואנושיים. משום כך היו אבותינו רועים, ומשה ודוד רעו את העדר. וכנגד זה אנו מוצאים כי תועבת מצרים כל רועי צאן, כל חסרונות החקלאות שנזכרו לעיל היו מצויים במצרים, תרבות מצרים היתה תלויה בחקלאות, היא התבטאה באליליות מחד, ובשעבוד האדם מאידך, העבודה היתה ייעוד האדם, לא היה שם ערך לאדם כשהוא לעצמו, לא היה לו כבוד ולא נותרה לו חירות..."
[5] עיין במאמר לפרשת חיי שרה "שרשרת הדורות" שם התבאר העניין בהרחבה. ועיין רבינו בחיי בראשית מו, ל "והאנשים רועי צאן – "...וכן תמצא רוב הצדיקים והנביאים שהיו רועים, תמצא בהבל, (בראשית ד') "ויהי הבל רועה צאן", וכן במשה, (שמות ג') "ומשה היה רועה", וכן שמואל הנביא וכן שאול ודוד כולם רועים, והטעם בהם כדי שיתרחקו מן הישוב, לפי שהרבה עברות נמשכות בסבת חברת בני אדם, כגון רכילות ולשון הרע ושבועת שקר וגלוי עריות וגזל וחמס, וכל מה שהאדם פורש מחברת הבריות הוא נמלט מן העברות... ועוד ששם מקום התבודדות לנבואה, ואין אדם רואה שם דבר שיטריד מחשבתו מן המחשבה בהשי"ת. וכבר ידעת כי מגדולי הנביאים היו מתרחקים ופורשים מן הישוב ומתבודדים במדבר אפילו בלא מרעה...".
[6] יבמות סג.
[7] עיין חידושי אגדות למהר"ל חלק א' עמ' קלז': "עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע... ואמר ר' אלעזר: אין לך אומנות פחותה מהקרקע..." "מפני שהארץ היא למטה... ועוד נאמר: "כי תעבוד את האדמה" נקרא עבודת האדמה שהוא עבד ואין בזה סימן ברכה, אבל מי שעושה כלים לא נקרא עבודה רק שעושה כלים ומוציא דבר אל הפועל, אבל הקרקע... אין זה מעשה האדם... וגם אין האדמה ברשותו כמו שאר דבר שאם הוא נגר... כל אשר הוא עושה הוא תחת רשותו... אשר אין האדמה ברשותו... והיא למטה בעצמה וגם ביותר חמרית מכל..." אם כן שלושה נימוקים לפחיתות עבודת האדמה: אין פה יצירה, היא למטה מהכל, היא לא ברשות האדם לעומת יצירתו שהיא בידיו.
[8] עיין עין איה שבת ב' פרק תשיעי פסקה ט': "והתרבות הנמוכה הזאת של האדם, בתור בעל חיים עובד וניזון מהאדמה, קדמה לאורה של תורה, למען תמצא צורה עליונה זו כבר בחיים את בסיסה האמיץ, יסוד הישוב, שכל חוקת אמונת אומן, יושר וצדק ודבר ד', יסוב עליו. והוצרכה תרבות של יושבי הארץ להיות מתקדמת בזמן, טרם הופיע האור השמימי העליון, "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם"..."
[9] הכוונה לעומת העקדה שיצחק לא פעל שם אלא בעיקר היה נפעל.
[10] בראשית כד, סג.
[11] חזקוני במקום. וכן האבן עזרא.
[12] שם כד, סד.
[13] ילקוט שמעוני במקום.
[14] בראשית כה, כז.
[15] נראה שאיבוד הבתולים במדרש רומז למעמדה הרוחני שנחלש. הרי רבקה היתה מתוארת כ"בתולה", מה שמלמד על טהרתה המופלאה אך כעת חרדה וחולשה רוחנית תקפה אותה. ועיין שם במדרש שמאריך בעניין.
[16] לפי זה מובן מאוד מדוע יצחק אהב מאוד את עשיו. ואכמ"ל.
[17] שם, כד, כה.
[18] במקום.
[19] חז"ל אומרים במדרש שבזכות שהסתירה פניה זכתה לתאומים. יש לבאר שמצד שהתבטלה לגדולתו של יצחק זכתה לזרע כפול הכולל את כל הבחינות.
[20] עיין עקידה ויקרא כג, ה. ועיין גם שם שמות א, א.
[21] מדרגה זו היא מדרגת גן עדן אליה הלך יצחק לאחר העקידה. שכן בגן עדן האדם היה צריך לחיות בנחת, במקום אחד, בעבודת האדמה, בטהרה ובקדושה. לשם הגיע יצחק. עיין חזקוני כב ,יט וכן בפרקי דר"א.
[22] בראשית כו, א.
[23] שם, שם, ג.
[24] עיין ילקוט ראובני במקום: "אל תרד מצרימה, והנה אעירך על הסוד הגדול מסודות התורה, מפני מה הזהיר יצחק מלירד יותר מאברהם ויעקב וכו', והדבר ידוע ומקובל מבני חכמי הקבלה, שיצחק אבינו ע"ה נתן מקום אחיזה לכתרין מצד שמאל על ידי עשו, הוא מדת הדין הקשה, ועל ידה נאחזים שרי הרכב הנקראים קליפה החיצוני וערלה חוצה, שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות, ואם היה יצחק אבינו ע"ה יוצא לחוץ לעמים, היה נראה כקוצץ בנטיעות וכפולט עצמו מחוץ לגלגל המישור...". ועיין שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קצד.
[25] לקח טוב במקום.
[26] שם, שם, ו.
[27] שם, כד, סז.
[28] עיין בבא בתרא נח. וחידושי אגדות שם.
[29] יחסי הקרבה המשפחתית הם יחסים טבעיים מצד המקור המשותף. מצד זה הביטוי "אחותי" ודאי שהוא מדויק גם ביחס לאברהם וגם ביחס ליצחק שהרי נשותיהם היו באמת ממשפחתם הרחבה וממילא מתאימות לתכונתם. אמנם, יחסי האישות מבטאים קירבה בחירית, ממשית ולא רק שיתוף עקרוני. קרבה זו באה לידי ביטוי במיוחד ברבקה ויצחק שלא נפרדו לעולם. עיין שמונה קבצים, קובץ ו', פסקה סח'.
[30] בראשית כו, יב – יד.
[31] עיין רש"י במקום.
[32] אברבנאל שדייק מכך שרק על בארות יצחק נאמר: "באר מים חיים".
[33] דברים יא, יא.
[34] בראשית ב, י.
[35] בראשית כו, יד.
[36] בראשית רבה.
[37] עיין אלשיך במקום: עצמת ממנו: "אבימלך חשב שהשפע בא על ידי שרו, אלא שיצחק מוכשר יותר לקבלו, ואם ילך מאתם יקבלו הם השפע, ואחר כך ראו שאינו כן, ואמרו כי היה ה' עמך".
[38] עיין במדרש הגדול במקום: "בוא וראה ענותנותו של יצחק אדם קונה לו בית וקורא לו שם, עומד בנו ומחדש בו דבר הוא קורא לו שם אחר. אבל יצחק אבינו אינו כן אלא כל הבארות שחפר אברהם וקרא להן שם אע"פ שעמדו פלשתים וסיתמו אותן כיון שחזר יצחק וחפרן [פעם] שנייה לא חידש להן שם אלא העמידן על השמות שקרא להן אביו שנאמר: "כשמות אשר קרא להן אביו" ומה שכר נטל על כך? שכל האבות נשתנו שמותם, אברהם מתחלה אברם ולבסוף נקרא אברהם, יעקב מתחלה שמו יעקב ולבסוף נקרא ישראל, אבל יצחק מתחלה עד שלא נולד קרא לו הקב"ה יצחק שנאמר :"וקראת את שמו יצחק" ולא נשתנה שמו לדורות".
[39] שם, כו, כ. עיין רד"ק במקום.
[40] שם, כו, כד.
[41] עיין רמב"ן.
[42] בראשית רבה במקום: "וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר (בראשית כו, כו), מְגֹרָר, מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנְסוּ לִסְטִים לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהָיוּ מְקַרְקְרִים בּוֹ כָּל הַלָּיְלָה [ששברו את הקיר ולקחו את בגדי מלכותו]. דָּבָר אַחֵר, מִגְּרָר, מְגֹרָר, מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ בוֹ צְמָחִים [על מכותיו], כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (איוב ב, ח): לְהִתְגָּרֵד בּוֹ". עיין שם בפרשנים.
[43] לסיכום המאמר עיין בשמונה קבצים קובץ א' תנט': "אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית, בדבר שתי נפשות, הקדושה והטמאה, אשר לאדם, ואיך שכל אחת שואפת להגדיל ממשלתה, בגויה האנושית, כי רק בהבנה זו נוכל להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות בני אדם. והחכמה המוסרית על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את מעשיה, באין דרך של סתירות. ולמעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש הקדושה בעצמה, ששתי רוחין הו, רוחא דעלמא הדין, ורוחא דעלמא דאתי. וראוי להכיר, ששתי רוחות הללו גם הם נוהגים קצת מלחמה ביניהם, אלא שהיא כבר מלחמה של שלום, מלאה אהבה וכבוד, שכל רוח רוחש לחברו. אבל שנים הם, ובזמן שהאחד מתגבר, ושאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גבהן, לא יוכל אז רוח דעלמא דין להמשיך כל כך את מעשיו, גם את המעולים שבהם. ובזמן שרוח דעלמא דין מתגבר, אז יושב הוא ממרחק רוחא דעלמא דאתי ושולח הוא רק ניצוצים קלים, להאיר את דרך רוחא דעלמא דין, כשהוא הולך למשרים. מיוחד הוא יצחק מאחר העקדה, שחי בו רק רוחא דעלמא דאתי, ומתוך גודל הופעת האור העליון עליו, הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה לעתיד לבא, ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך חטאו, ימחו על קדושת שמך, כמו אברהם ויעקב, כי קיום העולם, ועוצם החסד המביא לסליחה גמורה, לקוח הוא דוקא מרוח העליון, המתנשא ממעל לעלמא הדין, אשר על כן יוכל להחיותו תמיד, ולהשקיף עליו השקפה לטובה, בכל עומק פרטיותו וכלליותו. ומי שהוא למעלה מכל עולם הזה מוצא את כל טוב עולם הזה לפניו, וזורע ומוצא מאה שערים, והולך הלוך וגדל".
[44] עיין שבת פט: עיין בעין אי"ה על סוגיה זו. ובשמונה קבצים המובאים בהערה הקודמת.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרשת בראשית | מה הוא הצו האלוהי ששמר על קיום האנושות בכל אותם הדורות האפלים שלפני המבול? מה היא המשמעות של צו...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על הפרשה - חומש בראשית
פרשת תולדות | מדוע נפלה רבקה מהגמל? מה המשמעות של המריבה בין אנשי גרר ליצחק? וכיצד הדברים קשורים זה לזה?
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על הפרשה - חומש בראשית
פרשת לך לך | מי הבעלים המקוריים של ארץ ישראל? מה היא המשמעות ההיסטורית של המלחמה הראשונה בהיסטוריה וכיצד...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על הפרשה - חומש בראשית
פרשת חיי שרה | התורה מאריכה מאד בקניינה של מערת המכפלה. מה סודה של העיר חברון?
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על הפרשה - חומש בראשית