הקדמה

המאבק בין יעקב ועשיו מתפרש על פני פרשות רבות. מה הוא סוד המאבק ביניהם? מה הוא תפקידו של כל אחד מהאחים וכיצד הדבר מלמד על ההיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כולו?

כדי להבין את זה נראה שיש להתבונן בראשית גדילתם של האחים: "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים".[1] כל אחד בחר מקצוע אחר. עשיו נטה לעסוק בחקלאות כיצחק אביו ויעקב היה רועה צאן כסבו אברהם. מה היא משמעותם של הדברים?

אברהם אבינו היה בעיקר רועה הצאן.^[2]  רועה הצאן צריך ללכת עם צאנו למרחבים על מנת לחפש מזון עבור צאנו.^[3] במידה ויש צורך הוא גם מסוגל לעזוב את מקומו במהירות ולנדוד עם רכושו למקום חדש. תנועה זו מאפיינת את הלך רוחו שאיננו דורך במקום. הוא הולך ומתקדם בכל עת ולא קבוע במקום מיוחד. בנוסף לכך, רועה הצאן יוצא אל המרחבים השוממים ונפרד מחיי החברה. בנוסף לכך, רועה הצאן, עוסק ביצורים חיים, לפי יכולת מנהיגותו הוא משנה את אופי ההתנהגות של הכבשים ומצליח להנהיג אותם לאן שירצה לנדוד.^[4]     

מקצוע זה התאים מאוד לאברהם שכל הזמן הלך והתעלה, שינה את מקומו ואת אופי חייו עד שהתנתק מהאלילות, עזב את מולדתו וזכה להגיע לארץ ישראל, גם כשהגיע אברהם לארץ לא פסקו נדודיו, אברהם רצה להתנתק ממנהגיהם הרעים של הכנענים ולא להשתקע במקום מסוים ומקצועו כרועה צאן התאים להפליא לעניין זה.^[5] 

לעומת זאת יצחק, כפי שיבואר, התעסק בעיקר בחקלאות. על הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב",[6] ביאר החזקוני שיצחק הלך בין השיחים ("לשוח") של שדהו לראות, כמנהגו, את טיב הגידולים ולטפל בצמיחתם.[7] גם כשישב יצחק בגרר וקבע שם את מקומו הוא התעסק בעבודת האדמה בהתאם לנטייתו. עבודתו הצליחה והוא התברך לאין שיעור: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה".[8] בניגוד לכל התחזיות, אפילו בשנות הרעב, הארץ הוציאה פי מאה יותר ממה שהיתה ראויה להוציא בשנה רגילה.

עובד האדמה לא מתבודד במדברות אלא קבוע במקומו, הוא מחובר לטבע בכל מאודו ולסביבת מגוריו. תכונה זו יכולה להוביל את האדם לפחיתות גדולה^[9] אך אצל יצחק נטייה זו היתה לברכה, בזכות אופיו הנשגב, הוא יכל לחיות את הקודש גם בחיים הטבעיים והמעשיים ביותר בתוך סביבה עוינת וגסה. לכן הוא היה לא צריך לעזוב את הארץ ולרדת לגלות, הוא יכול להתיישב בקביעות בין הנוכרים ושם לקדש את שם ה'.

כאמור, עשיו נטה לעסוק בחקלאות כיצחק ויעקב היה רועה צאן כאברהם. הדבר כאמור מלמד על הלך רוחם. עשיו מחובר לטבע, לחיי המעשה, ואילו יעקב נטה להתרכז בעולם הרוחני.[10]

בנוסף לעבודתו של עשיו כחקלאי, הוא גם היה ציד, הציד בעל גבורה ויכולת לשלוט על החיות, תכונה זו מאפשרת גם לשלוט על בני האדם. לכן, הציד הראשון שמתואר בתורה כאיש גיבור הנלחם בעמים רבים ושולט בהם, הוא נמרוד שגם התחיל את הקריירה שלו כציד: "וכוש ילד את נמרד הוא החל להיות גבר בארץ, הוא היה גבר ציד לפני ה' על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה', ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער..."[11], השליטה על החיות, הגבורה עליהם, בערמה ובכוח העניקה לו את הכישרון לשלוט ולגבור על עמים רבים.[12] לעומת עשיו, יעקב, היה "איש תם", אדם תמים וטהור שלא היה מלומד במלחמות וממאבקים.[13]

וידו אוחזת בעקב עשיו

עשיו, שהיה בעל אופי מעשי נולד ראשון והיה הבכור, רק אחריו נולד יעקב. אין זה עניין מקרי שהרי יצחק קרה את שמו של בנו מטעם זה: "יעקב", האוחז בעקב עשיו ונולד אחריו. הפרשנים ביארו שהדבר מלמד על תוכן חייו של יעקב, קודם תופיע מדרגתו של עשיו בהיסטוריה ורק אחריו תופיע מדרגתו של יעקב לתת לה ערך וצורה.[14]

מהלך דומה מצאנו פעמים רבות בספר בראשית, דווקא הילד הראשון הוא בעל הנטייה המעשית ורק אחריו מופיע הילד שצריך לבנות בעולם את הקומה הרוחנית שתשלים את מה שיפעל בעולם הילד הראשון. כבר אצל קין והבל אנו מוצאים שהבכור הוא דווקא קין, שכמו עשיו, גם הוא היה עובד אדמה.[15] רק אחריו נולד הבל כדי להשלים את מדרגתו. גם מאוחר יותר, כשחזרה האחווה בין בני המשפחה בתיבת נח, מצאנו שאצל ילדי נח[16] יפת וחם נולדים ראשונים ורק לאחר מכן נולד שם בעל הסגולה.[17] גם במשפחת אברהם אנו מוצאים ששרה בקשה שאברהם יישא את שפחתה, הגר, כדי שקודם יולד בן השפחה, ישמעאל, ורק מתוך כך יוכל להיוולד בן הגבירה, יצחק, כפי שאכן קרה.[18]

המהר"ל מוצא שמהלך זה התרחש גם ביחס ליצירת האדם, קודם נברא העולם הדומם, הצומח והחי ורק אח"כ נברא האדם.[19] במבט היסטורי הדבר נכון גם ביחס להתהוות העמים באנושות: קודם קדמו התרבויות והעמים האליליים ורק לאחר מכן נולדו ישראל כדי לתת לעולם האנושי תוכן וצורה.[20]

על פי נוכל להבין את שמו של עשיו. עשיו הוא הבכור, כשמו כן הוא, הוא כבר עשוי, כלומר: מוכן וראוי לתפוס מעמד מרכזי בעולם ולבנות בו קומה אנושית בסיסית. קומה זו תהיה הכנה לקראת הקומה הבאה: מדרגתו של הרוחנית של יעקב האוחז בעקבו.

שינוי בסדר העולם

אם הדברים היו מסתדרים לפי התוכנית המקורית הרי שלא היו כל מריבות וקשיים. כל אחד היה מתרכז בתפקידו ופועל לפי כישרונו הטבעי. עשיו היה תופס את השלטון המרכזי על התרבות האנושית ומתקן את סדרי העולם והתרבות האנושיים ויעקב היה מקים אומה רוחנית, אצילית. לאחר שעשיו וזרעו ישכללו את הקומה האנושית הבסיסית בתרבות האנושית, כל בני האדם ישתוקקו לקבל את "עם יעקב" באהבה ובשמחה ולהעמיד את עם זה בפסגת התרבות.

אלא מסתבר שהמציאות מורכבת יותר. התפנית הדרמטית מתרחשת במכירת הבכורה. עשיו מגיע מהשדה והוא עייף. העיסוק בחיים המעשיים, בשדה, מתישה את כוחו. חז"ל אף הוסיפו שיחד עם תשישותו הפיזית תש גם כוחו המוסרי ועשיו נפל בתאוות הרצח.[21]

מנגד, יעקב באותו הזמן מתנחם ממות אברהם. אברהם כרועה צאן, כאישיות רוחנית, היה הדמות הקרובה מאוד לאופיו של יעקב. עם מותו של אברהם, יעקב עסוק בפרידה ממנו, בזיכרונו. אמנם, יעקב לא נותר שבור ממותו של אברהם, הוא חי את הנצח, את האמת שאיננה משתנה. אפילו המוות הרגעי של אברהם לא מתיש אותו שכן הוא יודע כיצד להתנחם וכיצד להביט על המציאות מתוך מבט עמוק המתעלה מהתרבות האנושית הרדודה.

לכן אין זה מקרה שמכירת הבכורה נעשתה בעקבות מכירת תבשיל הניחומים שהכין יעקב בעקבות מות אברהם: "מן האדום האדום. עדשים אדומות, ואותו היום מת אברהם... ובישל יעקב עדשים להברות את האבל, ולמה עדשים? שדומות לגלגל, שהאבלות גלגל החוזר בעולם".[22]  לעומת עשיו העסוק בתחרות ורצח יעקב מעמיק בנצחיות של העולם, הוא מתרומם מעל חיי השעה ולא מתפעל יתר על המידה מהמוות החוזר בעולם. עוד אמרו חז"ל שתבשיל העדשים נעשה לאבל כי: "מה עדשים אין להם פה, כך האבל אין לו פה, שאסור לדבר..."[23] הדיבור נובע מתוך יחס למציאות, מתוך רצון להתחבר לאנשים אחרים ולשתף מחשבות, אך יעקב הוא למעלה מזה, הוא שייך אל האמת שהיא מעבר לחיי הזמן, והוא הראוי לנחם את האבל ולבשל את תבשיל העדשים המיוחד לנקודה זו. אם זאת היא מדרגתו של יעקב הרי שזה ברור שיעקב לא מותש מהחיים המעשיים שכן הוא רחוק ונשגב מהם.

נמצא שאירוע זה מפגיש בין שני ניגודים קיצוניים: עשיו מגיע מהשדה, מהעבודה המעשית, מותש ועייף, נפשית ורוחנית, ולעומתו יעקב, דבק במדרגת אברהם, מלא ברוח, מלא בעוצמה. עשיו עייף, הוא רוצה קצת את מהעוצמה הזו של יעקב, מאותו "נזיד עדשים". הוא רוצה לקבל קצת את הכוח המחיה את יעקב: "את האדום, האדום הזה". 

באותו הרגע חל מהפך. יעקב מבין שעליו לא רק להתבודד ברוחניותו אלא גם לקחת את תפקידו של עשיו. אם עשיו העייף יהיה זה שמופקד חלילה על התרבות האנושית הרי שהאנושות תלך ותדרדר לתהום. לא רק שהיא לא תרצה את הקומה הרוחנית של זרע יעקב אלא שהיא תתנגד לו ותלחם בו. יעקב מבין שעליו מוטל לקחת אחריות ולקנות את הבכורה, כלומר: לקחת גם את התפקיד של הבכור המופקד על התיקון המעשי הפשוט שבמציאות ובמקביל גם למלא את תפקידו הטבעי, הרוחני שעליו הוא בעיקר מופקד: "וימכ(ו)ר את בכ(ו)רתו ליעקב".[24]    

מהלך זה יכול להתממש רק מכיוון שליעקב יש לו שייכות מסוימת גם לכישרונותיו של עשיו. עניין זה בא לידי ביטוי עוד כשהאחים היו בבטן רבקה. כבר בהיריון הרגישה רבקה שלא מדובר בהריון רגיל, העובר שבמעיה התרוצץ ללא הפסק: "ויתר(ו)צצו הבנים בקרבה",[25] רבקה הלכה לביתם של שם ועבר והתברר לה שמדובר בשני אחים שכל אחד רוצה גם את חלקו של השני: "מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות".[26] מציאות זו תוביל לכך שתהיה ביניהם יריבות נצחית עד לאחרית הימים: "ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר".[27]

ברכת יצחק

יצחק לעומת רבקה לא מודע לדברי הנבואה שנאמרו לה בבית המדרש ולא מודע למכירת הבכורה. מבחינתו המהלך צריך ללכת כסדרו. במיוחד בתור עובד אדמה, הוא מכיר בערכו של עשיו כגיבור ובעל כישרונות מעשיים והוא אוהב ומעריך את כישרונות אלה: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו".[28] ממילא הוא מבין שמתוקף היותו של עשיו בכור הוא צריך לשלוט בעולם בהתחלה. הוא מבקש ממנו ללכת ולצוד עבורו ציד, בכך יבטא את כוחותיו ואת יכולת שלטונו בעולם ומתוך כך גבורתו וכוחותיו האדירים של יצחק יתחברו אליו בברכתו.

בברכה שלושה עניינים מרכזיים: ברכת הצלחה בעבודת האדמה: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש"[29], יצחק חושב שברור שברכה זו ראויה בעיקר לעשיו, עובד האדמה, המחובר למקומו וקשור לטבע הארץ. בנוסף לכך, הברכה כוללת שלטון על העמים אחרים "יעבדוך עמים וישתחו לך לאמים"[30] שכן יש להפיץ את הבשורה הישראלית בכוח הזרוע בעולם רווי באלילות וטומאה, והחלק האחרון בברכה הוא השלטון על אחיו: "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך"[31] שכן הראשון לשלוט בעולם צריך להיות הבן העיקרי ולהכין את הקומה הבסיסית של תיקון העולם.

אלא, שלעומת יצחק, רבקה יודעת שהמהלך הוא לא כל כך פשוט. יעקב אמנם לא ראוי אל הבכורה אך שהוא נאלץ לקנות אותה. ממילא גם את הברכה הוא ראוי לקבל ולדחוק את עשיו מתפקידו הטבעי. רבקה נותנת ליעקב שני גדיי עיזים שהרי יעקב לא ידע לצוד. יעקב גם לא חקלאי אך רבקה מסדרת לו את "בגדי עשו בנה הגדל החמ(ו)ד(ו)ת"[32] שנודף מהם ריח השדה.[33] יעקב מתלבש בכישרונות שלא ממש מתאימים לו. הוא אוחז בהם בצורה מלאכותית. אך אין ברירה, הוא חייב לקחת גם את תפקידו של עשיו בתיקון התרבות האנושית: "מי אתה בני? ויאמר יעקב אל אביו: אנכי עשו בכ(ו)רך"[34]. 

כשיעקב מגיע להתברך יצחק שם לב לעדינות של יעקב עם ריח השדה של עשיו. שילוב מיוחד של איש מעשה ואיש רוח, הוא מתפלא, זה מזכיר לו מדרגות נפלאות: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'",[35] זהו ריח גן עדן[36] שם אפילו המציאות המעשית והטבעית היתה מתוקנת ושלמה. בסופו של דבר, נכון שהדבר נעשה בצורה מלאכותית אך יעקב מצליח להתחבר לקדושה העליונה והכוללת של יצחק והוא מקבל את הברכה. 

גורל חייו של יעקב

כשעשיו מגלה את מה שקרה הוא מזועזע: "ויצעק צעקה גדלה ומרה",[37] לקיחת הברכה היא כמובן משמעותית מאוד, עשיו טוען שיעקב עושק אותו מייעודו ומתפקידו ההיסטורי. גם יצחק נחרד כשהוא שומע שיעקב בעצם לקח את הברכות: "ויחרד יצחק חרדה גדלה"[38] חז"ל ציינו ש"ראה גיהנום פתוחה מתחתיו"[39], הוא חושב: אם עשיו לא יקח אחריות על העולם המעשי אז מי ייקח? כיצד לעולם תהיה תקנה? האם יעקב יוכל לעשות זאת?

עשיו לא מוכן לוותר והוא זומם להרוג את יעקב שמתיימר לקחת את התפקיד שלו בעולם. רבקה מבינה את זה ומזהירה את יעקב שיברח. מכאן מתחילה גלות ארוכה ורצופה ייסורים.

יש לשים לב שלעומת אבותינו, אברהם ויצחק, חייו של יעקב היו רצופים צרות ומשברים. הבריחה מעשיו והגלות אצל לבן לא היתה טיול נעים וקצר אלא צרה גדולה שממנה ניצל יעקב בעור שיניו. עניין זה ניתן לראות מדברי יעקב בשובו מהגלות, יעקב בונה מזבח: "לאל הענה אתי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי".[40] גם בסיום ימיו, כשיעקב מסכם את חייו לפני פרעה הוא מגדיר אותם כ"מעט ורעים",[41] לעומת חייהם של אבותיו. גם דוד המלך מזכיר לדורות את דמותו של יעקב ביחס לצרה ומשבר ממנה האדם נושע על ידי ה': "יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלהי יעקב".[42]

עיקר הצרות שסבבו את יעקב היו בתקופת הגלות בבית לבן. לעומת אברהם ויצחק נמצא בגלות ארוכה. יצחק כלל לא ירד לגלות וגם אברהם שכן ירד לגלות במצרים, מיד חזר לאחר שה' היכה את פרעה באותות ומופתים. בנוסף לכך, יעקב מתואר כעני מרוד עד שאפילו כדי לשאת את נשותיו היה צריך לעבוד שנים רבות. לעומת זאת, שאר האבות זכו לקניינים רבים ורכוש רב.[43] עוד יש לציין שבתקופה זו היה יעקב אדם כמעט ולא מוכר, בהיותו רועה צאנו של לבן, במקום כבוד והדר קיבל ביזיונות ומרמה. לעומתו, גדול היה כבודם של אברהם ויצחק, מלכים וגם אנשים פשוטים הכירו בגדולתם.[44] גם מבחינת מידת הגבורה מצאנו הבדל משמעותי. יעקב בורח מעשיו במהירות ומגלה חולשה אך אצל אברהם ויצחק מצאנו שהתגברו על אויביהם: אברהם גבר על ארבעת המלכים ויצחק לא נבהל מאנשי גרר, הוא רק התרחק מעט והם אלו שבסופו של דבר בקשו ממנו שיכרות עמם ברית להגנתם.

מדוע חייו של יעקב היו כל כך שונים מאבותיו? נראה שהדבר טמון במהותו של יעקב שהתבארה למעלה. יעקב הוא גם אדם רוחני ואצילי כטבעו וגם מנסה לגייס לעצמו את כישרונותיו של עשיו. מציאות זו עלולה להביא לצרות קשות שכן המציאות המעשית וההתמודדות עם האנשים הרעים והגסים בעולם לא מתאימה לו. אדם כמוהו, שמנסה, בניגוד לטבעו, לרדת למציאות המעשית ולהתערב בעולם עלול ליפול למצוקה וצרה גדולה. לכן יעקב לא מצליח להתמודד עם עשיו והוא נמצא חלש, הוא בורח מפניו כעני מרוד ובלי כבוד.[45] גם בגלות אצל לבן הוא לא זכה להצלחה מהירה כל כך כאבותיו. לאט לאט יתרגל לעולם המעשי וילמד כיצד לתקן אותו בהתמדה.

לעומת יעקב, אברהם זכה לברכה וכבוד שכן הוא התרומם מעל כל התרבות האנושית[46] ולכן גם כשירד לגלות הדבר לא הזיק לו כמעט, השגחת ה' שמרה עליו, הכתה את פרעה כשרצה לגעת בשרה ומיד הוא חזר לארץ כנען. בנוסף לכך, קדושתו היתה כה בולטת עד שזכה לכבוד גדול וגם למתנות ועושר רב מהגויים שסביבו. גם יצחק זכה להצלחה בכל המובנים: הוא היה קבוע במקומו ואף שהשתקע בין הנוכרים עוצמתו הרוחנית היתה כה גדולה עד שלא היה מושפע שכן היו לו היכולות המעשיות לתקן את הטבע ולא להתפעל כלל מהתרבות הנוכרית שסביבו.

אנטישמיות לדורות

העובדה שתפקידו המעשי של עשיו לא מתאים באופן טבעי ליעקב באה לידי ביטוי בכך שיעקב היה צריך לרמות את עשיו והברכה לא באה לו בצורה טבעית. המהר"ל[47] קובע שלרמאות זו יש משמעות לדורות. צאצאי עשיו טענו במשך הדורות שלישראל אין זכות קיום באמת כעם בעל שלטון וכוח משמעותי.

חז"ל מצאו רמז בצעקתו של עשיו לסבל הנורא שסבלו ישראל במשך הדורות: "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא יִתְוַתְּרוּן בְּנֵי מְעוֹהִי, אֶלָּא מַאֲרִיךְ אַפֵּיהּ וְגָבֵי דִּילֵיהּ, זְעָקָה אַחַת הִזְעִיק יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, דִּכְתִיב: כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּזְעַק זְעָקָה, וְהֵיכָן נִפְרַע לוֹ בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד".[48] יעקב אמנם לקח בלית ברירה את הבכורה והברכה, אם עשיו היה מחזיק בה הרי שהעולם היה מתדרדר ללא תקנה, אך לדבר יש מחיר כבד. יעקב לא מותאם למציאות המעשית. הוא רועה צאן, מתבודד, רוחני בטבעו, הוא לא מתאים לעיסוק בסיבוכי החיים האנושיים ובמלחמות. עשיו וזרעו מזהים את נקודה זו. הם יודעים ורואים שיעקב לא ממש מצליח לתקן את החיים האנושיים והם מעוררים כנגדו קטגוריה: מדוע הוא מכתיב את הלך הרוח האנושי? הרי הוא רק מזיק לעולם! יש להסיר אותו מסדר היום של החיים האנושיים!

דוגמא בולטת בכך מצאנו בהמן הרשע בתקופתו של מרדכי. עיקר חציו מופנים כלפי ישראל, "הבטלנים", שבעקבות אמונתם מבטלים לכאורה כל סדר ותיקון אנושי בעולם: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם".[49]

אלא שישראל באמת מסוגלים לתקן את העולם. כשישובו בתשובה וימצו את הגלות כפי שבהמשך יבואר.

אלוהי אברהם ואלוהי יצחק

בעקבות רדיפת עשיו יעקב בורח לגלות. בגלות, יתערב יעקב בסביבה הנוכרית, יכנס לעומק החיים המעשיים וירכוש את הכישרונות המעשיים של התרבות האנושית. אך כיצד ישמור על תמימות וטהרה בין הגויים? לשם כך הוא כמובן זקוק שה', אלהי אברהם ואלהי יצחק, ישמור עליו: שגם ינהיג אותו לשמר את תכונתו הטהורה והתמימה הנבדלת מהגויים (אלהי אברהם) וגם יתן לו כוח ועוז לקלוט את הכישרונות המעשיים ולשכלל את אישיותו המעשית (אלהי יצחק).

בדרכו של יעקב לחרן, כשהרהורים אלו מלווים אותו, יעקב עוצר בצד העיר לוז ללינת לילה. במקום זה, בין באר שבע, מקומו של אברהם, לחרן, שם יהיה בגלות ובסביבה נוכרית שנים רבות, הוא חולם חלום. בחלומו יעקב רואה "ס(ו)לם מ(ו)צב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים ע(ו)לים וי(ו)רדים בו", ישנו קשר כפול בין השמיים והארץ, בין עולם הרוח לעולם החומר. מצד אחד מלאכי האלהים עולים מהארץ אל השמיים. זוהי תכונתו הטבעית של יעקב שירש מסבו אברהם – להתרומם מעל המציאות הארצית, להשתדל להתעלות ממנה, להתאחד במקור, בשמיים. חז"ל אומרים[50] שאלו המלאכים שליוו את יעקב בארץ ישראל. בארץ הקודש העולם הרוחני הוא העיקרי ושם התנועה היא מלמטה למעלה.[51] לעומת זאת, ישנם מלאכים אחרים שלא עולים אלא עושים את התנועה ההפוכה: הם יורדים מהשמיים אל הארץ – זוהי תכונתו של יצחק[52] – היכולת להוריד ערכים רוחניים למציאות המעשית ולתקן אותה. אלו מלאכי חוץ לארץ המלווים[53] את יעקב בהיותו רחוק מבית אביו ושקוע בגלות.[54]

מעל יעקב[55] ומעל הסולם[56] מתייצב ה' הכולל את שני סוגי המלאכים: "והנה ה' נצב עליו",[57] הוא גם אלהי אברהם וגם אלהי יצחק: "ויאמר: אני ה', אלהי אברהם אביך[58] ואלהי יצחק".

מצד סגולת אברהם, מובטחת ארץ הקודש ליעקב, שם תבוא לידי ביטוי התכונה הרוחנית המיוחדת שלו: "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך", ואמרו חז"ל ש"קיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל תחתיו"[59] שכל הסגנונות השונים של המקומות בארץ התאחדו במדרגתו הרוחנית של יעקב.[60] ומצד סגולת יצחק יתרבה זרעו כל כך עד שיפרוץ מעבר למדרגת ישראל לתיקון העולם כולו: "ויה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך".  

מצד הבטחה זו ראוי יעקב: להצלחה בגלות בסביבה נוכרית אלילית (אלהי יצחק): "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", ולהבטחה שעוד יחזור לארץ (אלהי אברהם): "והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעז(ו)בך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

בהתאם לכך יעקב נודר נדר. אם יצליח במשימתו וישרוד את הגלות בשלום הרי שאת כל מה שישיג בגלות: "כל אשר תתן לי" הוא ירומם ויקדש לה': "עשר אעשרנו לך". ואת האבן שבעבר היתה מורכבת מכמה אבנים שונות שהתאחדו תחת ראשו לאבן אחת (אלוהי אברהם),[61] הוא יהפוך ל"בית אלהים" – לריבוי של אבנים הבונות בניין שלם ומפואר (אלהי יצחק).[62]

ברגע האמת

לאחר גלות ארוכה יעקב חוזר לארץ ישראל. בבואו הוא שוב פוגש את מלאכי ארץ ישראל[63] אלא שבניגוד לתקופת גלותו שם לא היה קשר בין מלאכי חוץ לארץ למלאכי ארץ ישראל, כעת שני המחנות מתאחדים יחד אל מול עיניו של יעקב. הוא מוסיף את כל הכישרונות ואת כל היכולות שרכש בחוץ לארץ למעלת החיים בארץ ישראל ולכן הוא קורא למקום שבו מתרחש מעמד זה בשם אחד הכולל את שתיהם: "מחנים": "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, ויאמר יעקב כאשר ראם: "מחנה אלהים זה"! ויקרא שם המקום ההוא: מחנים"[64].

כעת מגיע רגע האמת. יעקב הולך לפגוש את עשיו שוב. השאלות עולות מעליהם: האם תקופת הגלות הקנתה ליעקב את היכולות של עשיו? האם עשיו סוף סוף יבין מה היא מעלתו של יעקב ויכיר בכך שהוא ראוי למלא את תפקידו בעולם?

עיון בפסוקים ובדברי חז"ל מעלה שתי תשובות מנוגדות.

מצד אחד יעקב משתחווה לעשיו, מנסה לרצות אותו במתנות ואף קורא לו "אדון". עוד אמרו חז"ל שיעקב שלח לאחיו עשיו לבוש מלכות לרמוז לו שבאמת הוא הבכור והוא ראוי למלוך קודם, כך גם מבואר בהמשך הפרשה, מלכי עשיו מלכו לפני שמלך מלך בבני ישראל.[65] רש"י[66] אף ציין שיעקב בכוונה הזכיר לעשיו שיש לו רק צאן ועבדים ולא תוצרת חקלאית – לאמור: לא קבלתי את ברכתו של יצחק, ברכת טוב האדמה, ברכה זו ראויה לך היא ב"שדה אדום"! ועוד הוסיפו חז"ל[67] שסירובו של יעקב להצעת עשיו ללכת עמו יחדיו טמנה בתוכה סירוב כללי ליטול את המלכות אלא להשאיר אותה לעשיו.

מנגד, במאבקו של יעקב עם המלאך, שרו של עשיו, מצוירת תמונה שונה לחלוטין. במקום הכנעה וכבוד לשליחו של עשיו, אנו חוזים במלחמה חסרת פשרות עד שהמלאך מכיר בשררתו של יעקב ובכוחו. לפי מבט זה המהלך הארוך של הגלות אכן השתלם, יעקב חזר מחוזק ומלא בכוחותיו עד שיוכל לתקן את העולם ולשלוט עליו: "ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל! כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"[68].

לפי זה ניתן להבין מדוע יעקב שולח אל עשיו גם את מלאכי ארץ ישראל וגם את מלאכי חוץ לארץ "אָמַר רַבִּי יוּדָן: נָטַל מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ וְשָׁלַח פְּרוּזְבִּין [שליחים] לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו",[69] בכך הוא בעצם אומר לו: "הנה, חזרתי מהגלות יש לי עושר וכוח, "שור וחמור, צאן ועבד ושפחה", רכשתי את הכישרונות המעשיים בגלות, יש לי את היכולת למלא גם את תפקידך בעולם!

ובאמת אנו רואים שעשיו מכיר בכך, לפחות בתת ההכרה, את זה דיקו חז"ל מהמילים: "יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות".[70] ועוד אמרו: "וישקהו. אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו".[71]

ועוד נקודה שמשלימה את מבט זה. עשיו כלפי חוץ מיאן מלקבל מיעקב מתנות אך חז"ל גילו שבסתר הוא דווקא היה מעוניין מאוד במתנותיו של יעקב: "ויפצר בו ויקח. מתחמי חזר, וידו פשוטה"[72] [כלומר: נראה כאינו רוצה לקבל, אך ידו פשוטה לקבל כפי שקרה בסופו של דבר]. המהר"ל מבאר[73] שהנותן מתנה משפיע ומעצב את חייו של המקבל. קבלת עשיו מיעקב מלמדת על השפעתו של יעקב עליו וכל הכרתו של עשיו בערכו ובברכתו של יעקב. 

כיצד ניתן ליישב בין הדברים? האם יעקב נשאר בתפקידו המקורי שמגיע רק לאחר בעקבו, בסופו של עשיו או שמא ראוי שישתנה שמו אל ישראל, אל השררה והכוח שהוא ראוי להם כבר בעולם הזה?

נראה שיעקב הבין מתוקפנותו של עשיו שהחזון שבו יחליף את עשיו איננו ראוי להופיע בצורה קבועה אלא שהוא מציץ וחוזר ונעלם. ביטוי לכך אנו מוצאים בשמותיו של יעקב: לעומת אברהם ששמו החדש נשאר קבוע לעולם ולעומת יצחק שכלל לא שינה את שמו, יעקב משנה את שמו לישראל אך גם אחר כך נקרא בשם יעקב: "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו"[74] שכן מדרגת ישראל מתנוצצת ונעלמת, במקומה שוב מופיעה מדרגת יעקב וחוזר חלילה.

אין ספק שיעקב בגלות קנה יכולות וכישרונות רבים ואין ספק שמעמדו שונה לגמרי מהמצב שהיה בו לפני הגלות. בחזרתו מבית לבן הוא שב עם משפחה גדולה ועם ממון רב.[75] במקום חיי נדודים בגלות הוא קונה מקום בשכם וקובע את מקומו בארץ ישראל. במקום עוני, הוא חוזר עם מקנה רב, עבדים ושפחות. במקום חולשה הוא נכון לגייס את משפחתו לקרב עם אחיו, עשיו, ובמקום ביזיונות הוא מקבל כל כך הרבה כבוד עד שאפילו לאחר שבניו הרגו את כל אנשי שכם, פחד אלהים נופל על כל העמים מיראת משפחתו.

לכן, בתת ההכרה, עשיו מעיר בעוצמתו ובגדולתו של יעקב המסוגל עקרונית לכלול גם את כישרונותיו ותפקידו בניהול העולם. הדבר גם בא לידי ביטוי במלחמה עם שרו של עשיו שהוא הכוח הרוחני הדוחף את עשיו ואת מעשיו ובדברי עשיו עצמו כמבואר לעיל. מציאות נשגבה זו באה לידי ביטוי בזמנים בהם ישראל שולטים על זרע עשיו. בזמנים אלו העולם מקבל "זריקה" של רוחניות, של עדינות וטהרה.

אלא שסוף סוף יעקב לא השלים את עצמו לגמרי בגלות והוא לא ראוי לתיקון העולם הזה לגמרי, עדיין נטייתו העיקרית, כרועה צאן, מושכת אותו להתרכז בעיקר בעולמו הרוחני. ענייני העולם הזה עדיין רחוקים ממנו, ולכן חזון זה, בו יעקב ממלא גם את תפקידו של עשיו מתנוצץ ונעלם. יעקב יודע זאת ומשלים עם העובדה שבזמן שהוא צריך לרדת לגלות, כל עוד העולם איננו מתוקן, עשיו הוא השולט העיקרי בעולם ולכן הוא מכבד את עשיו ומכיר בו כאדון.

ההיסטוריה חוזרת

על פי הדברים האמורים מובן מאוד מדוע לאחר שיעקב סוף סוף קבע את מושבו בארץ הוא שוב נאלץ לרדת לגלות במצרים. בהקשר זה מסיימת הפרשה: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מל(ו)ך מלך לבני ישראל".[76] יעקב אמנם חזר לארץ עם רכוש גדול והתנוצצה בו מדרגת ישראל אך מהר מאוד הדברים שוב השתנו ומלכי עשיו מלכו ושלטו בארץ בעוד שעם יעקב היה שקוע עד צוואר בגלות מצרים.

אמנם דווקא מפני כך, כשישראל יצאו מהגלות הם היו ראויים לשלוט בארצם ובעולם כולו וכמו שאמר משה למלך אדום: "כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו... נעברה נא בארצך..."[77] וביאר שם רש"י: אחיך ישראל. מה ראה להזכיר כאן אחוה? אלא אמר לו אחים אנחנו, בני אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג), ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו: אתה ידעת את כל התלאה. לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם לו, י), מפני השטר חוב המוטל עליהם, והטילו על יעקב... אין לך לעורר על הירושה של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב, עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך".[78] משה מציג לפני צאצאי עשיו את המציאות ההיסטורית המבוארת בפרשות שלנו. עשיו וזרעו ממאנים לקחת חלק בתפקיד הרוחני וממילא הם גם לא זקוקים לגלות. אך יעקב, כמי שבעיקר לוקח על עצמו להמשיך את מורשת אברהם נאלץ גם לרדת לגלויות. ממילא כשיחזור מהגלות הוא צריך להיות בעל הבית על ארץ הקודש. שיאו של מהלך זה התרחש בימי דוד המלך שביסס והעמיק את מלכות ישראל: "וישם באדום נצבים, בכל אדום שם נצבים, ויהי כל אדום עבדים לדוד, ויושע ה' את דוד בכל אשר הלך".[79] מלכות ישראל התייצבה ושלטה בעוז על עמים רבים, לאחר מכן, קם במרכזה בית המקדש ממנו האיר העולם כולו. מדרגת ישראל בה הופיעה בשכלול ובהדר.

אמנם ישראל חטאו, הם לא הצליחו להחדיר את סגולתם הרוחנית אל התרבויות האליליות. בנוסף לכך, ישראל לא רוצים לשלוט על שאר העמים בכפייה ובכוח (כשלטונו של עשיו שהיה "איש ציד"), הם רוצים שהדבר יבוא מתוך הערכה וכבוד ולכן שלטונם נפסק "מאונס שיש בו רצון פנימי".[80] רק לאחר הגלות הם יחזרו לעמוד בראש התרבות האנושית כשהם ישתלמו והעולם יהיה מוכן לכך. לכן, שוב ישראל ירדו לגלות ובמקום "ישראל" חזרו שוב למדרגת "יעקב". מלכות אדום וממשיכיה חזרו להיות השולטים בעולם.

בגלות טענו בני עשיו: אתם זייפנים! גנבתם את הבכורה והברכה, אינכם ראויים כלל לשלטון ולחזרה לארץ ישראל. אמנם, בסתר לבם גם הם יודעים שתיקון העולם לא יוכל לבוא מתרבות שפלה העוסקת רק בחיי העולם הזה ויעקב עוד יחזור לרשת את ארצו ולהנחיל לעולם את אמונתו היורדת מהשמיים ועד הארץ.[81]

רק לקראת בוא המשיח, כשיתוקן העולם ובני יעקב ימצו את הגלות הארוכה ויוסיפו את הכישרונות האנושיים לסגולתם המיוחדת, יוכלו בני יעקב להיקרא סופית בני ישראל. על כך אמר יעקב לעשיו: כרגע, בעולם הזה, אינני ראוי למלוך יחד אתך[82]: "יעב(ו)ר נא אד(ו)ני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים"[83] עד מתי? "עד אשר אבא אל אדני שעירה... ואימתי ילך [יעקב אל עשיו]? בימי המשיח, שנאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".[84]

סיכום

על יעקב להעניק לעולם את האור הרוחני ועל עשיו לבנות בעולם את התרבות האנושית. מכיוון שעשיו לא ממלא את תפקידו כראוי יעקב נאלץ לקחת גם את תפקידו של עשיו. תפקיד זה לא מתאים לגמרי ליעקב וזה מביא למלחמה נצחית עם עשיו ויעקב בורח לגלות. בגלות יעקב לומד כיצד לרכוש גם את הכישרונות של עשיו. אלא שגם כשהוא חוזר לארץ יעקב הוא לא קנה לגמרי את הכישרון המעשי ולכן הוא יודע שהוא וזרעו יצטרכו עוד לשוב אל הגלות.

מהלך זה מתרחש גם בעם ישראל במשך הדורות. במהלכם הנצחי נעים ישראל בין תקופה של גלות לתקופה שבה הם שולטים בארצם. תנועה זו תסתיים רק לקראת בואו של המשיח.

אבינו יעקב מלמד אותנו לא להתייאש בדרך הארוכה ולצפות לישועה העתידית. הקב"ה ברחמיו[85] מנהל אותו קמעא קמעא אל מגמתו הסופית – לשוב לתיקון השלם, אל ארץ אבותיו, ויחד עמו גם את עם ישראל בכלל. מתוקף זה יעקב הוא בחיר האבות, הקדוש מכולם,[86] הוא גם שייך לעולמו הרוחני של אברהם והוא גם צועד לאורו של אביו יצחק, אל העתיד, אל תיקון העולם הסופי. ישראל יודעים זאת וחיים לאורו של אביהם. הם יודעים שגם אם בהווה הם סובלים ביזיונות, בגאולה האחרונה, בתיקון העתידי יתגלה ערכם ויעודם ההיסטורי. במהרה בימינו.

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם[87]: לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ, כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ".[88]

[1] בראשית כה, כז.

[2] בביאור מהותם של מקצועות אלו הארכתי במאמר לפרשת נח "איש האדמה" ובמאמר לפרשת תולדות. כאן הובאו רק חלק מהדברים בקצרה.

[3] עיין עין איה ברכות חלק ב' מסכת ביכורים פסקה כז. וכן מצאנו בבני גד ובני ראובן שהיה להם מקנה רב שהם חיפשו ארץ רחבה שם יוכלו ללכת למרחקים עם צאנם.

[4] בעין אי"ה הנ"ל מתאר הרב שלושה סוגים של אנשים: החקלאים, בעלי אומניות ואנשי הרוח. לדעתי אנשי הרוח מקבילים למלאכת רועה הצאן כפי שהתבאר. ועיין רש"ר הירש בראשית ד, ב: "כנגד זה מעלה יתרה נודעה לחיי הרועה, עיקר עיסוקו ביצורים חיים, הטיפול בהם מעורר רגשות אנושיים והשתתפות בצער הבריות, קניינו הוא נייד, המקנה זקוק לטיפול הרועה, אך אין קיומו בידי אדם. כך יינצל הרועה מסכנת ההפרזה בערך עצמו ורכושו, משלוח ידו לא יעסיק את כל כוחותיו, אין הרוח נרתמת כל כך לעבודה, ועודנה פנויה לערכים אלקיים ואנושיים. משום כך היו אבותינו רועים, ומשה ודוד רעו את העדר. וכנגד זה אנו מוצאים כי תועבת מצרים כל רועי צאן, כל חסרונות החקלאות שנזכרו לעיל היו מצויים במצרים, תרבות מצרים היתה תלויה בחקלאות, היא התבטאה באליליות מחד, ובשעבוד האדם מאידך, העבודה היתה ייעוד האדם, לא היה שם ערך לאדם כשהוא לעצמו, לא היה לו כבוד ולא נותרה לו חירות..."

[5] עיין במאמר לפרשת חיי שרה "שרשרת הדורות" שם התבאר העניין בהרחבה. ועיין רבינו בחיי בראשית מו, ל "והאנשים רועי צאן – "...וכן תמצא רוב הצדיקים והנביאים שהיו רועים, תמצא בהבל, (בראשית ד') "ויהי הבל רועה צאן", וכן במשה, (שמות ג') "ומשה היה רועה", וכן שמואל הנביא וכן שאול ודוד כולם רועים, והטעם בהם כדי שיתרחקו מן הישוב, לפי שהרבה עברות נמשכות בסבת חברת בני אדם, כגון רכילות ולשון הרע ושבועת שקר וגלוי עריות וגזל וחמס, וכל מה שהאדם פורש מחברת הבריות הוא נמלט מן העברות... ועוד ששם מקום התבודדות לנבואה, ואין אדם רואה שם דבר שיטריד מחשבתו מן המחשבה בהשי"ת. וכבר ידעת כי מגדולי הנביאים היו מתרחקים ופורשים מן הישוב ומתבודדים במדבר אפילו בלא מרעה...".

[6] בראשית כד, סג.

[7] חזקוני במקום. וכן האבן עזרא.

[8] בראשית כו, יב – יד.

[9] עיין חידושי אגדות למהר"ל חלק א' עמ' קלז': "עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע... ואמר ר' אלעזר: אין לך אומנות פחותה מהקרקע..." "מפני שהארץ היא למטה... ועוד נאמר: "כי תעבוד את האדמה" נקרא עבודת האדמה שהוא עבד ואין בזה סימן ברכה, אבל מי שעושה כלים לא נקרא עבודה רק שעושה כלים ומוציא דבר אל הפועל, אבל הקרקע... אין זה מעשה האדם... וגם אין האדמה ברשותו כמו שאר דבר שאם הוא נגר... כל אשר הוא עושה הוא תחת רשותו... אשר אין האדמה ברשותו... והיא למטה בעצמה וגם ביותר חמרית מכל..." אם כן שלושה נימוקים לפחיתות עבודת האדמה: אין פה יצירה, היא למטה מהכל, היא לא ברשות האדם לעומת יצירתו שהיא בידיו. עיין עין איה שבת ב' פרק תשיעי פסקה ט': "והתרבות הנמוכה הזאת של האדם, בתור בעל חיים עובד וניזון מהאדמה, קדמה לאורה של תורה, למען תמצא צורה עליונה זו כבר בחיים את בסיסה האמיץ, יסוד הישוב, שכל חוקת אמונת אומן, יושר וצדק ודבר ד', יסוב עליו. והוצרכה תרבות של יושבי הארץ להיות מתקדמת בזמן, טרם הופיע האור השמימי העליון, "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם"..."

[10] עיין נצח ישראל פט"ו.

[11] בראשית י, ח-ט.

[12] מלבי"ם בראשית י, ט.  ועיין ב"מדבר שור" בדרוש התשעה ועשרים.

[13] אבן עזרא במקום.

[14] עיין ספורנו ורד"ק במקום.

[15] בראשית ד, ב.

[16] כל עוד לא היתה השכינה שרויה לא היתה אחוה ולא היה מקום להשלמה בין האחים והבכור הוא זה שנשא את הסגולה לבדו.

[17] בראשית י , כא : "ולשם... אחי יפת הגדול".

[18] מלבי"ם בראשית טז, א. אמנם ביחס לישמעאל יש לעיין בפרשה העוסקת בו ביתר אריכות, בגירושו וביחס להשגחת ה' עליו, מכל מקום עשיו ודאי בכלל המשפחה שכן הוא נולד מאותם אבא ואמא ונחשב כאח גמור ליעקב ואכמ"ל.

[19] בראשית פרק א'.

[20] תפארת ישראל פי"ז.: "ודבר זה נתבאר למעלה כי אין ראוי לישראל רק הבריאה בסוף, אחרי כל האומות ודבר זה נמשך אל טבע הבריאה כי האדם הוא מבחר המינים התחתונים ובשבילו הכל נברא – הוא נברא באחרונה, ולא תמצא שום אומה בעולם שנבראת אחר ישראל רק כלם קודמים להם... וכמו האדם הוא שלימות כל מעשה בראשית ובו נשלם כל מעשה בראשית כל ישראל היו שלמות כל העולם בהם יושלם הכל". ועיין פנקסי הראיה חלק א' עמ' תנא'. "בכל מהלך של חיים החול הוא מתעורר תחילה ואחר כך מוכרח הקודש להתעורר, להשלים את תחיית החול, לעדנו ולהציל ומכעור ומטמיון. אוי לו לחול אם יחשוב להשתמש בכוח בכורתו, בכוח מה שיצא הוא תחילה לאור העולם והמפעל, לאמור על ידי זה: 'אני ואפסי עוד', ולא יחפוץ לדעת מן הקודש מזיו יקרו והופעת אורו. ואוי לו לקודש אם יאמר: 'מאחר שיצא החול בתחילה לעולם, הרי השיג את גבולי. על כן אני רק ללחום נגדו אדע, להרוס את אשר יבנה, לעקור את אשר יטע'. תוכן החיים והשקפת ההוויה בברורה ילמדונו אחרת, לגמרי אחרת, הגורל ככה הוא: החול ידרוך בתחילה על במת החיים. אמת הדבר שבתוכיותו, מן הקודש העליון, קודש הקודשים, הוא יונק גם בראשית מצעדיו. אבל בבהירות והכרה אין ערכי הקודש מוכרים כלל בראשית הופעתו של החול, ואחרי הצעדים הראשונים של החול מוכרח הקודש לבוא, להאיר באורו ולהופיע בכבודו". וכך כותב הרב ביחס להתפתחות האמונות השונות בעת העתיקה וביחס להופעתם של ישראל שבאה על גביהם ('אורות האמונה' עמ' 21 – 22) : "ובעולם הפנימי, בעולם הרוחני, הציורי, האידיאלי והאמוני, גם שם הדבר נוהג כן, קדימת הקליפה לפרי. העזות המרוצה, השטיפה החזקה מתבצרת במקום נמוך ומזוהם ומשם יוצאת ונלקטת תמצית שמתעדנת ומתרחנת, מתטהרת ומתקדשת, עד שנותנת את ריחה הנפלא ריח ניחוח לד'. בזוהמתה של עבודה זרה גודל רוח האמונה בכל פראותו וגסותו. ברתיחותו, וכח סוסיותו, בשריפת בנים ובנות, באדיקות עיוורת, בשיקוע של כל תועבה וכל תאווה גסה ועמוקה הושרש ומתוך הזבלים הסרוחים הללו צמח האמונה עלה".    ללא התפתחות הטבע האנושי הרוח הישראלית מנותקת מהחיים הטבעיים  והיא כמו ראש ללא גוף באחדות מופשטת וכללית ללא כלים שיוכלו לקבל את קדושתה.

[21] רש"י בראשית כט, כה.

[22] רש"י כט, ל.

[23] שם.

[24] בראשית כה, לג. עיין ספורנו ורש"י במקום. ב"אורות ישראל" פרק ה' פסקה ח' מצאנו מהלך דומה ביחס בין האומה הישראלית לתרבות האנושית הכללית: "צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד. לבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, הסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים ג"כ פוליטיים ואקונומיים. נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כ"כ בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא א"כ יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת ע"י הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל". בהמשך בעז"ה תתבאר עניינה של הגלות ביחס ליעקב.

[25] בראשית כה, כב.

[26] רש"י כה, כב.

[27] בראשית כה, כג.

[28] שם, כה, כה. בספורנו שם שאהב גם את יעקב אלא שאהב גם את עשיו כי הכיר בערכו.

[29] שם כז, כח.

[30] שם שם כט.

[31] שם.

[32] שם כז, טו.

[33] חזקוני במקום.

[34] שם כז, יט.

[35] שם, כז , כז.

[36] עיין רש"י שם.

[37] שם כז, לד.

[38] שם, שם, לג.

[39] עיין רש"י שם

[40] בראשית לה, ג.

[41] שם מז, ט.

[42] תהלים פרק כ'.

[43] עיין ברש"י בעניין אליפז ובמלבי"ם בתחילת הפרשה שהיה כה עני עד שלא היה לו כר ולכן היה צריך להשתמש באבנים ככר.

[44]  "נשיא אלהים אתה בתוכנו" אמרו לאברהם ו"ראה ראינו שהיה אלהים עמך..." אמרו אנשי גרר ליצחק.

[45] חז"ל למדונו את עניין זה במעשה בו אליפז רדף אחריו ועשק ממנו את כל ממונו. עיין רש"י כט, יא.

[46] עניין זה התבאר בארוכה במאמר "שרשרת הדורות" לפרשת חיי שרה.

[47] נצח ישראל פרק טו'.

[48] בראשית רבה פרשה סז'.

[49] אסתר ג, ח. 

[50] עיין רש"י.

[51] עיין אורות, אורות ארץ ישראל פרק ג'. "יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל. לעומת זה, כל הנעשה מישראל בארץ ישראל מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל, וזהו אושר גדול לישראל ולעולם".

[52] שעשיו היה ראוי שימשיך אותה כראוי אלא שחטא.

[53] בעניין הלוויה עיין נתיבות עולם חלק א' נתיב גמילות חסדים פרק ה'.

[54] עיין רש"י שם. יש אומרים בחז"ל שמלאכי אלהים עולים ויורדים ... ביעקב! שכן הוא המחבר שמיים וארץ ובו שתי התנועות מתקיימות במקביל – בחינת אברהם ובחינת יצחק.

[55] בראשית רבה סז.

[56] שם.

[57] שם, כח, יג.

[58] למרות שאביו של יעקב הוא יצחק ורק סבו הוא אברהם כאן הקב"ה מתאר דווקא את אברהם בתור האב העיקרי של יעקב מצד תכונותיהם הדומות. ומעניין מאוד שבחזרת יעקב לארץ, לאחר הגלות הארוכה יעקב עצמו גם את יצחק מגדיר כאביו: ”אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק..." (לב, י) ויתבאר לפחי האמור להלן שבחזרתו מהגלות הרי שצירף לעצמו גם את תכונותיו של יצחק.

[59] עיין רש"י בראשית כח, יג.

[60] עיין גור אריה במקום. ועיין באורות ארץ ישראל פרק ג' (הובא לעיל).

[61] עיין גור אריה בתחילת הפרשה על סוד התאחדות האבנים תחת ראשו של יעקב.

[62] יש לציין שביחס לכל הנאמר מצאנו גם שיעקב שינה את שם העיר מלוז לבית אל. עובדה זו מצוינת גם בספר שופטים פרק א'. על לוז אמרו חז"ל בסוטה מו: שהיא עיר שלעולם לא חרבה ואפילו למלאך המוות אין רשות לשלוט בה. ומבאר המהר"ל (בחידושי אגדות שם), שמהותה התגלתה עוד בימי יעקב אבינו שחנה לידה וקרא לה בית אל. יש לה מעלה נסתרת שהיא נבדלת, נסתרת, הכוללת את שני התנועות של המלאכים וממילא לא שייך שם חורבן או מוות שכן התיקון בה תמידי. מלוז יקומו המתים לע"ל, זו הנקודה הטהורה הגנוזה בעומק התודעה של האדם וממנה תיוולד הישועה. יעקב קרא ללוז בית אל. מדרגה זו המופיעה במקום השורשי הזה, הנסתר, שאיש לא יכול להגיע לשם אם לא על ידי מערה וגילוי סוד מיוחד (במהר"ל שם על פי מדרש רבה), הופכת על ידי יעקב לבית אל – למקום בו האדם מסוגל לחיות ולגור – בית המוכן לישיבה של בני האדם. "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה" (כח, יט).

[63] בראשית לב, ב, עיין רש"י.

[64] בראשית לב, ב-ג.

[65] בראשית פרק לו.

[66] רש"י לב, ו.

[67] תנחומא ישן תרומה ז. (מופיע בתורה שלמה על פסוקים אלו).

[68] בראשית לב , כט.

[69] בראשית רבה פרשה עד.

[70] רש"י על פי חז"ל בראשית, לג ,ט.

[71] רש"י על פי חז"ל לג, ד.

[72] בראשית רבה פרשה עח.

[73] ועיין גבורות ה', פרק כ, עמ' צב; אור חדש, עמ' קסד. על בסיס הפסוק : "אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחים אתה חותה על ראשו".

[74] בראשית לה, י.

[75] אין כאן המקום להאריך בביאור הגלות בבית לבן. רק אציין ששתי נשותיו של יעקב מקבילות לצד הטבעי המקורי של יעקב (רחל שאותה אהב יעקב יותר) ולצד המעשי השייך לעשיו (לאה). לכן בחזרתו של יעקב לארץ הוא מחלק את המחנות לשניים, גם אם עשיו יטען שאת לאה לקח יעקב שלא כדין הוא יכה רק את המחנה האחד של לאה ("אם על בנים"- שרק לה היו הרבה בנים, לרחל היה רק בן אחד באותו זמן) אך לפחות מחנה רחל, הקרוב אליו, יישאר לו.

[76] בראשית לו, לא.

[77] במדבר כ, יד.

[78] רש"י במדבר פרק כ', יד.

[79] שמואל ב', ח, יד.

[80] אורות, אורות המלחמה פרק ג' עיי"ש.

[81] עיין נצח ישראל פט"ז על פי הגמרא בעבודה זרה יא. עיי"ש.

[82] עיין תנחומא ישן תרומה ז.

[83] בראשית לג, יד.

[84] רש"י על פי חז"ל בראשית לג, יד.

[85] עיין נצח ישראל פנ"ב: "אמנם יעקב קראו (לבית המקדש) בית. שדבר זה מיוחד למדתו שמדת יעקב מדת רחמים וזהו עצם החבור...".

[86] עיין גבורות ה' פרק מד': "(במדרש תנחומא) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עד שלא בראתי אתכם היו מלאכי השרת מקלסים לפני ואומרים: "ברוך ה׳ אלהי ישראל", כיוון שבא אדם אמרו מלאכים: זה שאנו מקלסים בשמו! אמר להם הקב״ה: לאו גנב הוא? בא נח ואמרו: מלאכי השרת זה שאנו מקלסים! אמר להם: לאו שכור הוא? בא אברהם ואמרו: זהו שמקלסין בו! אמר להם: גר הוא, בא יצחק אמרו לו: זהו! אמר להם אוהב הוא את אשר אני שונא אותו. בא יעקב ואמרו לו: זהו, אמר להם הן! זהו שאמר: לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל... וכן הוא אומר: ישראל אשר בך אתפאר. ופירוש זה: כי זה אשר היו משבחין בו לומר ברוך ה׳ אלהי ישראל ראוי שיהיה קדוש מכולם  עד כי ראוי שיהיה מתיחס אל מי שנקדא שמו עליו, כי המלאכים באים להקדיש שמו לומר ה׳ אלהי ישראל, לכן ראוי שיהיה קדוש נבדל..." עיי"ש שמאריך לבאר מדוע כל האדם, נח ושאר האבות לא היה שם ה' יכול להיקרא עליהם. והדברים מבוארים לנ"ל שהאדם נטה אל הטבע וק"ו נח, אברהם נטה אל העולם הרוחני ללא יכולת תיקון, יצחק היה שייך אל התיקון הסופי אך ההמשך שלו בעולם היה עשיו ואילו רק יעקב הוא המחבר את כל הבחינות והוא ממשיך את המהלך האלוהי השלם בעולם.

[87] שיעקב מוציא אל הפועל את תכונתו הרוחנית של אברהם במציאות המעשית.

[88] ישעיה כט, כב. עיין בגבורות ה' שם שמאריך בזה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.