מָשָל לְמַרְגָּלִית

הקושיה המרכזית בפרשתנו, העולה מהמחלוקת העמוקה והנוקבת בין יוסף לאחים, היא השאלה כיצד יכלו שבטי י-ה להעלות על דעתם להרוג את אחיהם, ולבסוף למכור איש את אחיו? איך קרה כדבר הזה לבית ישראל, שהשבטים הקדושים ינהגו כך?

ישנה מחלוקת עצומה בין יוסף לאחים. האחים מתנכרים ליוסף, ומתנכלים לו להמיתו. גם יוסף במצרים מתנכר אל האחים, ואף לאביו. הרי לאחר שיוסף הוצא מן הבור ונעשה משנה למלך מצרים, הוא היה יכול להודיע לאביו כי הוא עודנו חי. אך יוסף אינו עושה כן. מדוע הוא אינו טורח במשך שבע שנות השבע ליצור קשר עם אביו ומשפחתו? מדוע בהמשך, כאשר אחיו יורדים לשבור אוכל, יוסף אינו מגלה להם מי הוא? ועל אף שיוסף מבין כי אחיו מצטערים על מעשיהם באמרם "אבל אשמים אנחנו", בכל זאת יוסף ממשיך להתל בהם. הוא מבקש מהם להביא את בנימין, משיב את כספם, אוסר את שמעון, ושם את גביעו באמתחותיהם. כל זאת, על מנת להשאיר עמו את בנימין. רק בסופו של דבר, לאחר נאומו של יהודה, יוסף מתגלה לפני אחיו ומרגיע אותם: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". מדוע עושה יוסף כך, ומהי הסיבה בשלה הוא מתנכר כך לאביו ולאחיו?

נראה לומר, כי המחלוקת בין יוסף ואחיו היא מחלוקת בדבר השאלה מיהו יהודי, ומיהו שממשיך את המסורת של בית אבא. בעצם, לא רק פרשת וישב עוסקת בשאלה זו, אלא כל ספר בראשית עוסק בכך. שאלה זו חורזת את הספר מראשו עד סופו.

בשתי הפרשיות הראשונות של ספר בראשית, מונה התורה את הדורות הראשונים של ההיסטוריה, דור אחר דור, עשרה דורות מאדם הראשון עד נח, ועשרה דורות מנח עד אברהם. בכל הדורות הללו, מחפש הקב"ה אחר אחד ויחיד, כמו אדם שמחפש מרגלית: "משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית"[א]. כך בורר הקב"ה דור אחר דור, ומחפש את המרגלית, עד אשר הוא מוצא את אברהם אבינו, ובוחר בו להיות לו לעם. אך בכך לא מסתיים תהליך הבירור והחיפוש.

כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה

לאחר שהקב"ה בוחר באברהם, ממשיך תהליך הבחירה להתברר גם בדורות הבאים, ביצחק וביעקב. היה מקום לומר שאברהם הוא אבי האומה, וכל צאצאיו הם הצאצאים הנבחרים, אך לא כך הדבר. אמנם, כך חשב אברהם בעצמו. הרי, כאשר הקב"ה מבטיח לאברהם שיהיה לו זרע משרה, אומר לו אברהם אבינו את המילים הנוראיות - "לו ישמעאל יחיה לפניך". ממילים אלו משתמע, כי אברהם מסתפק בישמעאל כממשיך לאומה הישראלית, ואינו מצפה לבן אחר. אברהם יודע מיהו ישמעאל ורואה את מעשיו "ידו בכל ויד כל בו", אך אף על פי כן הוא סובר כי מעשיו של ישמעאל הם רק ביטוי לכוחות ועוצמות, כפי שבאו לידי ביטוי בדמותו שלו עצמו, במרדנות, במהפכנות, ובעצמאיות, ש"כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד"[ב]. אברהם חושב שמא כוחות אלה, הם הכוחות המתאימים ביותר להמשיך את האומה, ולהביא אותה לגאולה שלימה, בבחינת 'איש בן פרצי'.

אך הדברים אינם כך. אברהם אמנם רואה בישמעאל ממשיך לכל דבר ועניין, אך שרה מניעה אותו מכך, וקובעת "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". כבר כאשר אברהם לוקח את הגר לאשה, אברהם רואה בה בת זוג לכל דבר. שרה היא זו שמתעקשת לגרשה, ואברהם נאלץ לשמוע לה. לפי דרכו של אברהם, אם ברחמה של הגר יש זרע ישראל, מתקיים בו הכלל "ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא", וממילא יש מקום גם לזרע הזה בבית ישראל.

גם לאחר שנולד יצחק, אברהם מגרש את ישמעאל, וגם זאת רק כדי לרצות את שרה. אברהם מקבל את ישמעאל כבן, גם אם מעשיו אינם מתוקנים. הדבר בא לידי ביטוי בחריפות רבה בפירושם של חז"ל לדו השיח שהתקיים בציווי על העקידה[ג]. שם אומר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך". עונה אברהם- יש לי שני בנים. מוסיף ה' ואומר "את יחידך". עונה אברהם "כל אחד יחיד לאמו", שכל אחד הוא בן יחיד עבורו. ועל אף שישמעאל כבר גורש, אברהם עדיין רואה בו בן יחיד. הקב"ה ממשיך ואומר- "אשר אהבת", אך אברהם ממשיך ואומר שאת שניהם הוא אוהב.

בפשט הדברים, ההדרגה שבציווי זה, בנך-יחידך-אשר אהבת, תפקידה להרבות באהבה ובחיבה של אברהם ליצחק בנו. זאת, על מנת שהעקידה תיעשה מתוך אהבה עמוקה ביניהם, ולא מתוך ניתוק. כך תגדל עשרת מונים העמידה בניסיון[ד]. אך מתוך התבוננות בעומק דברי חז"ל מתברר, כי אברהם ראה את ניסיון העקידה כבא לבחון, עד כמה הוא דבק בסגולה הפנימית של זרעו, כי גם ישמעאל הוא בן יחיד ואהוב. אברהם נצטווה אמנם לעקוד את יצחק, אבל אנו מוצאים כי אברהם לא הלך לבדו לעקידה, אלא ישמעאל בא עמו, "ויקח את שני נעריו איתו"[ה]. אברהם לוקח לדרך גם את ישמעאל, מפני שהוא רואה בו שותף וממשיך. בסופו של דבר, מן העקידה עולה המסקנה כי יצחק הוא הממשיך היחידי של אברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואילו ישמעאל מסתלק, כדבריה של שרה- "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".

בכל זאת, הסוגיה לגבי השאלה מיהו יהודי עומדת בעינה. מה הכריע כי ישמעאל צריך לצאת החוצה? לפי מה שמתברר כאן, מסתבר, כי יהודי הוא מי שיש לו אם יהודיה, כפי שאף קבעה ההלכה לדורות. כך אמר הקב"ה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", כלומר, ששרה היא שקובעת מיהו הממשיך. ישמעאל יוצא מחוץ לתחום, מכיוון שאימו הייתה בת פרעה, מבני חם. וכיון שארור אינו מתדבק בברוך, ישמעאל אינו שייך לאומה הישראלית. הגר יכולה להיות אשת אברהם רק בתור שפחה, אך כאשר היא מגלה סימנים של עליונות על שרה, היא מגורשת מיד, וכך אף בנה.

אך מיהי שרה ומדוע היא שקובעת את המשך האומה הישראלית? הרי לכאורה הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" קובע, כי על אברהם להיפרד באופן מוחלט מבני משפחתו, ובאופן פשוט הציווי כולל גם את שרה. לפי ציווי זה, היה אברהם צריך לעזוב את שרה באותה מידה שעזב את תרח. הרי שרה מעולם לא נבחרה להיות אֵם האומה הישראלית, אלא היא זכתה לכך רק מתוך הקשר עם אברהם. מה יש בה בזכות עצמה?

וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ

עוד יש להקשות על התירוץ, כי המדד לקביעת היהדות הוא האם. הרי אנו מוצאים אצל רבקה, שעל אף שיש לה שני בנים, רק אחד נבחר להיות ממשיך האומה. יצחק סובר, כי אכן די ברבקה על מנת להכשיר את שני בניה להיות חלק מבנין האומה הישראלית, הן יעקב והן עשו. ואף על פי שעשו חוטא, יש לו מקום באומה הישראלית. ועוד יותר מכך, יצחק מייעד לעשו את המלכות ורואה בו מלך ישראל, אשר העולם הגשמי, וממילא גם הצדדים הרוחניים, כלולים במלכותו. זהו תוכן הברכה שיצחק ייעד לו: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ... הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך". ליעקב, לעומת זאת, ייעד יצחק רק את ברכת אברהם: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך". לפי דעת יצחק, יעקב, בכל קדושתו וצדקותו, יצטרך לבוא אל עשיו ולהשתחוות לו כמלך, כפי שראש הסנהדרין כפוף בפני המלך. אמנם יעקב הוא איש נשגב ועליון, אבל מלכותא דארעא היא כעין מלכותא דרקיעא, שהכל מתנקז אליה, ונמצא תחת חסותה.

רבקה אמנו אינה סוברת כיצחק. רבקה היא אמנם אמם של עשו ושל יעקב, אשר נולדו מהריון אחד. ועוד, שעשו הוא הבכור. אך בכל זאת, לבסוף מתברר כפי שטוענת רבקה, כי רק יעקב נבחר להיות הממשיך של האומה הישראלית, ואילו עשו יוצא החוצה. רבקה בסופו של דבר קובעת מי שייך לאומה הישראלית אך לא בגלל היותה אם. מהו, אם כן, הקריטריון המגדיר את גבולות הגזרה, מיהו ששייך לאומה הישראלית?

יוֹסֵף וְאֶחָיו

הדור השלישי, בניו של יעקב, אף הם עוסקים בשאלת השאלות, מי הוא שממשיך את האומה. בני יעקב מתבוננים ומעיינים בעיון רב, מה הייתה הסיבה לבחירתו של יצחק על פני ישמעאל, ומה הייתה הסיבה לבחירתו של יעקב על פני עשו, ושואלים את עצמם מה בנוגע לדורם?

הפעם המציאות מורכבת יותר. הרי לאברהם היו שני בנים, וליצחק שניים, אך ליעקב יש ארבע נשים ושנים עשר בנים. מציאות זו יוצרת מחלוקת עצומה בין האחים. יוסף, כבן האהוב, מקבל מאביו יחס מועדף וכתונת פסים. מכאן הוא מפליג בחלומות של מלוכה, כיצד הוא נעשה גביר לאחיו, וכיצד משתחווים אליו בני אביו, ואף אביו עצמו. בחלומותיו, נעשה יוסף הממשיך הנבחר והמנהיג של האומה הישראלית בפשטות גמורה. לכן הוא מתבדל מאחיו, נוהג גינוני מלכות ומסלסל בשערו.

האחים מנתחים את שהתרחש במשפחה: הסבא רבא אברהם סבר, שישמעאל הוא בן כפי שיצחק בן, אך לבסוף הסתבר שאין הדבר כך. יצחק הסבא, אף הוא סבר, כי עשו הוא שראוי למלכות, אך שוב הסתבר שלא כך פני הדברים. גם כעת האחים חושבים כי מתרחש מהלך דומה. יעקב אביהם אוהב את יוסף יותר מכולם, ועושה לו כתונת פסים, מפני שלדעתו יוסף הוא הבן הנבחר. אך כמו בדורות עברו, גם כעת זוהי טעות. לדעתם, הם הנבחרים והראויים להיות המשך לאומה הישראלית, ואילו יוסף הוא כצמח שוטה, שיש להכחידו עוד כשהוא קטן. שמא יגדל ויעשה צרות, כמו ישמעאל ועשו שקדמו לו.

מבחינת האחים, יוסף הוא כמו עשו, שאמנם נולד מאשת יעקב, אך לבסוף מסתבר כי הוא אינו שייך לאומה הישראלית. אכן ישנו דמיון בכמה מובנים בין יוסף לעשו. יוסף אהוב על ידי אביו, כמו עשו שאביו אוהבו. אף כתונת הפסים של יוסף דומה לבגדיו המיוחדים של עשו. ועוד יותר מכך. רחל, אמו של יוסף, היא 'אשת שדה' כמו עשיו איש שדה. למרות שחז"ל אומרים שלאה הייתה ראויה לעשיו, ש"הגדולה לגדול והקטנה לקטן", בסופו של דבר הגדולה ניתנה לקטן. מתוך כך אולי יש להסיק, כי הקטנה צריכה להינתן לגדול, שהרי יש ביניהם התאמה רבה. שלא כמו לאה שעיניה רכות, וכולה שייכת לפנימיות ולאוהל, כיעקב יושב אוהלים, רחל יפת התואר ויפת המראה יוצאת לרעות את צאן אביה בין כל הרועים בשדה.

כאשר יעקב רואה את רחל, מיד הוא מתאהב בה, כשם שאביו יצחק אוהב את עשיו. היופי, והחן, החיצוניות והגשמיות שהיו בישמעאל, בעשו וברחל, קונים את לבם של אברהם, של יצחק ושל יעקב. היופי החיצוני עובר מרחל ליוסף יפה התואר, ויעקב הולך אחר היופי הזה, שמבטא את הגילוי של הנשמה הישראלית עד עולם החומר ממש. אך לכאורה אלו צדדים ששייכים לעשו, ולכן נראה כי אינם שייכים לאומה.

לאחר שהאחים שוקלים בדעתם, הם מסיקים כי צריך לזרוק את יוסף מחוץ למשפחה. כל אחד מן האחים סבור שיש לעשות זאת בדרך אחרת. שמעון ולוי שהיו אנשים עזים, למדו את הסוגיה והכריעו שיש להביא את המחלוקת הזו לסיום באופן חד, בהיר ונחרץ, כמו בשכם, ולהרוג את יוסף: "ויאמרו איש אל אחיו... ועתה לכו ונהרגהו". הרי כל הרכרוכיות שהתגלתה אצל הסבא רבא והסבא שלהם, הביאה למציאות עגומה של מרירות וגלות. לכן, לדעתם, צריך לעשות מעשה נחרץ, ולהוציא את יוסף מכלל ישראל. שלא יקרה כמו שקרה עם עשו שקבל ברכה, וגרם ליעקב לברוח מפניו.

עמדתו של ראובן מעט שונה. מצד אחד ראובן מסכים שצריך לפגוע ביוסף. מצד שני, כמו בשכם, הוא אינו מעוניין להשתתף במעשה קיצוני כמו שמציעים שמעון ולוי. כבכור, ראובן חושב שיש לתת את ההנהגה בידיו של יעקב, ולא לצאת כנגד סמכותו של אביו. לכן, הוא אמנם מסכים להשתמש בלבושים על מנת לשקר לאביו, הרי זה החינוך שהוא קיבל מבית אבא, אך יחד עם זאת, הוא אינו מסכים לעשות מעשה נגד אביו: "ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו"[ו].

בניגוד לראובן אשר סובר כי ההכרעה צריכה להיות בידי יעקב, יהודה סובר כי ההכרעה צריכה להיות בידי הקב"ה. לדעתו, זוהי הכרעה כל כך עליונה, שאין לקחת את ההנהגה ביד אנוש, אלא להשאיר זאת בידי שמים. לדעת יהודה, על האחים לעשות הכל על מנת שיוסף יגיע למקומו הנכון, וההנהגה האלוקית תשלים את מעשה ידיהם, כפי הטוב בעיני ה'. לכן יהודה אינו נוקט בהכרעה חד משמעית, ובוחר בפשרה למכור את יוסף למצרים: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא"[ז]. יהודה מקווה, שמעשה מכירתו של יוסף יברר האם יוסף הוא חלק מבית ישראל, או שאינו חלק מבית ישראל. אם יוסף יישאר במצרים לנצח, יתברר, כי הוא אינו חלק מבית ישראל. אך אם יוסף יעלה ממצרים, אולי כל גזירת הירידה למצרים תחול על ראשו בלבד. על כל פנים, יהודה מזהיר באופן חד משמעי כי אין לשלוח יד ביוסף, שמא יתברר כי גם יוסף הוא חלק מעם ישראל, והוא מבקש הכרעה אלוקית בסוגיה זו.

הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי

מהי נקודת המבט של יוסף בכל הסיפור? יוסף מבין הפוך מן האחים. הוא מבין כי יעקב בחר בו, ואילו האחים אינם חלק מעם ישראל. יש ליוסף סברות מצוינות לשם כך. ראשית, יוסף רואה את מעשיהם הרעים של האחים, ומביא את דיבתם רעה אל אביהם. יוסף רומז ליעקב אביו כי מפני שהוא הנבחר, צריך לגרש את האחים מן הבית. יתר על כן, יוסף יודע כי לאה היא אישה שאינה רצויה, "כי שנואה לאה". לבן נתן אותה ליעקב שלא ברצונו, לכן כל בניה של לאה הם תוצאה משקריו של לבן, ולא ראויים להיות חלק מן האומה. יוסף מבין כי יעקב שונא את לאה מפני שהיא כלל לא שייכת אליו ולאומתו, והיא כהברכה גויית בתוך שדהו של יעקב. אם באמת הגדולה מיועדת לגדול, הרי הנישואין עם לאה הם ביטוי לחדירה של 'עשוויות' לתוך בית יעקב, ולכן יש להוציא אותה ואת זרעה מבית ישראל. יוסף לא רוצה לפעול לבדו, לכן הוא פונה אל אביו ומביא את דיבתם רעה של אחיו, על מנת שיעקב יבין שצריך לגרשם. יעקב כנראה מתלבט בדבר, והוא ממתין ומצפה- "ואביו שמר את הדבר".

כאשר יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו הרועים בשכם, סבור יוסף, כי אביו הכריע לטובת האחים. יוסף חושב, כי לאחר שיעקב התלבט בעניין זמן רב, ולמרות שהוא נתן לו כתונת פסים, ואהב אותו, לבסוף הוא הכריע בסוגיה לטובת האחים. יוסף חושב כי מפני חלומותיו, יעקב רואה בו דמות 'עשווית' ו'ישמעאלית', שיש להוציאה מן האומה, ולכן הוא נותן לאחים לעשות בהם כרצונו. כך מסביר יוסף לעצמו, מדוע שלח אותו אביו אל אחיו, אל גוב האריות הזה. ניתן להרחיק לכת ולומר, כי אפשר שהייתה פה קונספירציה אשר תוכננה מראש על ידי יעקב והאחים. אך אפילו אם לא הייתה קונספירציה, יוסף מבין, כי יעקב השלים עם העובדה שהאחים צריכים להתמודד בעצמם אחד מול השני, והוא לא רוצה להתערב, כמו שעשוּ יצחק ואברהם.

כאשר יוסף יורד למצרים הוא יודע שהבחירה באחים והגירוש שלו, הם מהלכים שיש בהם טעות גמורה. הוא מרגיש שההיסטוריה חוזרת על עצמה, וכמו שיעקב אביו נזרק מהבית מפני עשו, כך הוא נזרק מהבית מפני אחיו העֵשָוִוים. בבית פוטיפר במצרים, רואה יוסף ברכה במעשיו, וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. בדיוק כשם שיעקב אביו הצליח וגדל בבית לבן. יוסף לא חושב שעליו להודיע ליעקב אביו היכן הוא נמצא, מפני שהוא בטוח שאביו הרחיק אותו, בדיוק כשם שיעקב יושב בבית לבן עשרים שנה ולא יוצר קשר עם משפחתו. כך דורשים חז"ל, כי כנגד עשרים ושתיים שנה שיעקב לא היה בבית אביו, כך עשרים ושתיים שנה הוא אינו רואה את יוסף[ח]. אך יוסף, כמו יעקב, טועה.

כאשר האחים מגיעים למצרים, יוסף יכול לנקוט בכמה שיטות פעולה. בפשטות, הוא יכול להרוג את אחיו ולהיפטר מהם, כמו שהם חשבו לעשות לו. אך פיתרון זה נשלל מיד. יוסף לא יכול ללכת בדרך הזו ולהרוג את אחיו, מפני שלפי חלומותיו הם צריכים להשתחוות לו ולהיות טפלים וכפופים לו. יוסף הרי מבין בחלומות, וכל דרכו שזורה בחלומות, מרישא ועד סיפא. מתוך חלומותיו מבין יוסף, שהוא צריך את האחים, לכן הוא לא מעוניין לחסל אותם. יוסף עושה את החשבון, שאם בניה של לאה הם ההמשך של עשיו, הרי בניה של רחל הם ההמשך של יעקב. לכן, על מנת לבנות את בית יעקב, זקוק יוסף לבנימין. יוסף משלח את האחים ומתעלל בהם, רק על מנת שהם ימלאו את התנאי היחיד לו הוא זקוק, ויביאו לפניו את בנימין.

אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם

לאט-לאט חלים סדקים בתיאוריה של יוסף דבר היותו נבחר וממשיך האומה. כאשר יוסף שומע את אחיו מתחרטים ואומרים: "אבל אשמים אנחנו", הוא מזדעזע, סב מעליהם ובוכה. אך בינתיים הוא ממשיך בשלו, ושם את הגביע באמתחת בנימין, על מנת להשאיר את בנימין איתו. יוסף אינו יודע עד כמה אביו אוהב את בנימין. להפך, לדעתו, אביו ישמח להיפטר מבנימין, כמו שדאג להיפטר מיוסף. לא רק זאת, אלא שאולי יוסף סבר שמא האחים כבר טיפלו גם בבנימין ודאגו לחסל אותו, להשליך אותו לבור או למוכרו, כמו שעשו בו, כבנה של רחל.

כל התיאוריה של יוסף ותוכניתו להקים יחד עם בנימין את האומה הישראלית במצרים, משתבשות לחלוטין עם נאומו של יהודה. מדבריו של יהודה מתברר ליוסף, כי בנימין יקר ליעקב עד מאוד. עוד מבין יוסף, כי יעקב כלל לא שותף בהדחתו, אלא הוא שרוי באבל כבד וממאן להינחם עליו, שנים על גבי שנים. יוסף רואה את תשובתו הכנה של יהודה: "ועבדך ערב את הנער". הוא מבין כי יהודה לוקח אחריות מלאה על בנימין, ומוכן לעשות את הנגטיב הגמור של מכירת יוסף, להיות לעבד תחת אחיו. יוסף רואה שאחיו מרגישים אשמים במעשיהם, ואף מוכנים לתת את נפשם בעד מקומם של בני רחל כחלק מהאומה הישראלית. מתוך כך מבין יוסף, כי כל המהלך בו נקט, טעות ביסודו. אז, מתגלה יוסף לפני אחיו, ומתוודה בפניהם "אני יוסף אחיכם". כעת מסתבר, כי אלוקים חשבה לטובה ו"למחיה שלחני אלוקים לפניכם". כל התלאות שעברו האחים קרו על מנת שבני יעקב יגיעו כולם למצרים, ויהפכו בה לאומה. כך מסתיים סיפור יוסף והאחים, וספר בראשית כולו. אך עדיין יש לעיין בשאלה כיצד נקבע מיהו יהודי ומיהו ממשיך האומה הישראלית.

בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם

המתווה שמציע ספר בראשית הוא מורכב ומסובך עד למאוד. קשה למצוא קו מאחד והגדרה מכלילה בשאלת השייכות לאומה הישראלית. בתחילה אנו מוצאים כי ישמעאל בן הגר השפחה אינו ממשיך את האומה הישראלית, אך לאחר מכן אנו מוצאים כי בני השפחות בלהה וזילפה- גד ואשר, דן ונפתלי, נעשים ארבעה משבטי ישראל. כמו כן, בתחילה אנו מוצאים, כי האם היא שקובעת את היהדות, כמו שרה, ולכן רק יצחק הוא שנבחר להיות שייך לאומה הישראלית, אך לאחר מכן אנו מוצאים אצל רבקה, שהאם אינה קובעת, ועשו בנה יוצא, ואינו שייך לאומה. מהו אם כן, הקו המנחה המשיב על שאלה זו?

בסוף ספר יהושע, מתואר מעמד בו אוסף יהושע את כל שבטי ישראל בשכם לפני מותו. שם, מספר יהושע את כל ההיסטוריה הישראלית:

וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים.וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וארב (וָאַרְבֶּה) אֶת זַרְעווָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק"[ט]

יהושע פונה אל העם ואומר, כי "אבותיכם" שישבו בעבר הנהר הם תרח אבי אברהם ואבי נחור. גם בסוף דבריו, אומר יהושע "אבותיכם" בהקשר של תרח: "וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה"[י]. לכאורה, ניתן לומר כי 'אבותיכם' הכוונה היא אברהם לפני שמרד באביו. אבל מן הדברים נראה כי 'אבותיכם' מכוון לתרח, ואולי אף לנחור. עוד ממשיך הכתוב ואומר: "וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה', בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר (מֵעֵבֶר) הַנָּהָר, וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה'"[יא]. לפי הדברים הללו, יהושע אומר לעם כי עומדת בפניהם הבחירה לעבוד את אלוהי אבותם, קרי, של תרח ונחור, או את אלוהי האמורי, או לעבוד את ה'.

מדוע מוזכר כאן נחור? ומדוע תרח ונחור נזכרים כ"אבותיכם אשר מעבר הנהר"? אלא שלפי הפסוקים הללו, עולה טענה מופלאה עד מאוד, כי בעצם תרח, הוא אבי האומה הישראלית. כך כותב אף ריה"ל בספר הכוזרי, כי תרח הוא שנושא את הסגולה הישראלית, "בְּשׁרֶשׁ תּולַדְתּו שֶׁיּולִיד סְגֻלָּה". אך למרות שהעניין האלוקי אינו נדבק בו באופן גלוי, הוא מעבירו לבניו באופן נסתר[יב]. אם נבדוק טענה זו נגלה, כי אכן דמותו של תרח היא שמהווה את המכנה המשותף היחיד של כל האבות והאמהות. האבות והאמהות כולם הם צאצאיו של תרח. שרה, לפי דברי חז"ל, היא יסכה[יג], בתו של הרן בן נחור. רבקה היא בתו של בתואל בן נחור בן תרח, רחל ולאה הן בנותיו של לבן אחי רבקה, ואף השפחות הן בנותיו של לבן משפחותיו[יד].             

לתרח היו שלושה בנים: אברהם, הרן ונחור. הרן מת והשאיר את בניו- לוט, מלכה ויסכה. לוט הולך עם אברהם, משמע, יש לו חלק בענייניו של אברהם, ושרה אף היא הולכת עם אברהם. שרה היא יסכה בת הרן, ונכדתו של תרח- "אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אימי". אמנם היה נראה שלפי הציווי "לך לך", על אברהם לעזוב בית אביו ומשפחתו, אך בכל זאת הוא לוקח עמו את לוט ושרה, מפני שהוא מבין כי הם שייכים לו. וכשם שאברהם מבין כי שרה ולוט שייכים לו, כך הוא מבין כי גם בני נחור אף הם שייכים לו. אברהם מבין כי בבית אביו תרח, נמצא השורש של בית ישראל. לכן הוא שולח את עבדו לחרן, לקחת אישה ליצחק מבנות מולדתו: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק".

עוד יותר מכך, אנו מוצאים כי תרח הוא אבי האומה הישראלית, בכך שהוא עצמו הולך לעבר ארץ כנען. כך מסתיימת פרשת נח: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען"[טו]. המהלך לעבר ארץ כנען נעשה על ידי תרח בעצמו. לכן יש לומר כי הציווי "לך לך מבית אביך", כוונתו, הליכה והתנתקות ממקומו של נחור סבו של אברהם, וממלכותו של נמרוד, ולא מבית תרח. תרח לוקח את אברם בנו, את לוט נכדו ואת שרי כלתו לעבר ארץ כנען. אמנם תרח לא הספיק להגיע לכנען, ומת בחרן, אך כל זרעו אחריו נעשים שייכים לאומה הישראלית.

מערכת הקשרים המשפחתיים של אברהם וצאצאיו, נשארת כולה בתוך בית תרח. בנותיו של הרן מלכה ויסכה, נישאו לדודיהם- שרה לאברהם, ומלכה לנחור. למלכה ונחור נולדו שמונה ילדים, ובתואל הוא בנם השמיני. הקשר המשפחתי בין בתואל לאברהם הוא כפול- הן מצד האב והן מצד האם. בתואל הוא אחיין של אברהם מצד נחור אביו, ואחיין שני מהצד של מלכה אימו. בתואל, אביהם של רבקה ולבן, נעשה בהמשך חתנו של יצחק וסבם של בני יעקב. רבקה נישאת ליצחק ונעשית אמנו. לבן, אביהם של רחל ולאה ושל בלהה וזילפה, נעשה סבינו. בלהה וזילפה לא נקראות 'אימותינו' כי הן בנות פילגשי לבן, אך הבנים שלהם נעשים חלק מן האומה הישראלית, מפני שהן שייכות לבית תרח. מכל זה מסתבר, כי הקו המנחה המתאים ביותר להגדרה מיהו יהודי, מתייחס לשושלתו של תרח, והוא בעצם הראוי להיקרא "אבי האומה הישראלית".

לפי כלל זה, אכן ישמעאל אינו יהודי, מפני שהוא בנה של הגר המצרית. אך מה דינו של עשו, בנה של רבקה? אכן, לפי דברי חז"ל, עשיו הוא ישראל מומר[טז], וראשו אף קבור במערת המכפלה[יז]. לא לחינם סבר יצחק כי לעשו מיועדת המלכות. עשו בא מבית תרח, ולכן יש בו שייכות לאומה הישראלית. עשו מתגלם מאוחר יותר במלכות אדום הרשעה ובנצרות, שהחלה מאותו האיש יש"ו, אשר הוא בעצמו יהודי מומר. לכן אף מלמדים רבותינו, כי עשו ומלכות אדום, עתידים לשוב ולחזור, שהחזיר עתיד לחזור לטהרתו[יח]. זהו החזון שלעתיד יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה, במהרה בימינו.

[א] רש"י, בראשית לז, א.

[ב] בראשית רבה מב, ח.

[ג] בראשית רבה פרשה נה, ז.

[ד] כך מפרש מרן הרב קוק זצ"ל בפירושו לעקידה ב"עולת ראי"ה".

[ה] רש"י בראשית כב, ג ד"ה "את שני נעריו".

[ו] בראשית לז, כב.

[ז] שם לז, כו-כז.

[ח] מגילה יז.

[ט] יהושע כד, א-ג.

[י] שם, יד.

[יא] שם, טו.

[יב] ספר הכוזרי א, צה.

[יג] מגילה יד.

[יד] רש"י בראשית לא, נ, "הבנות בנותי".

[טו] בראשית יא, לא.

[טז] קידושין יח.

[יז] פרקי דרבי אליעזר לט.

[יח] ראה עולת ראי"ה ח"א עמ' תל"ז, ובהערות הרצי"ה (שם, ח"ב עמ' תפ"ב).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן