סוג מדיה | שם השיעור | מאת | אורך | להורדה |
---|
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
שלוש פעמים אומרים אבותינו הקדושים על אימותינו - "אחותי את". שלוש פעמים הם נתקלים בבעיה חמורה ומורכבת, המעלה בנו תמיהות רבות וקשות.
ראשית כל, תמהים אנו על דרכי ה' יתברך. מדוע סיבב שכך נתגלגלו הדברים, שאימותינו הקדושות נלקחות לבית מלך זר תוך פגיעה קשה כל כך בצנעתן ואיום על טהרתן?
ושנית, על אבותינו הקדושים עצמם. אדם מגיע לארץ נוכרייה, וחש בסכנה מפני שאשתו היא יפת-מראה - "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". כיצד ראוי לו לפעול? לקנא לאשתו, להגן עליה בכל כוחותיו, להרחיק אותה ככל האפשר ממקום הסכנה. ואילו אבותינו לא כך נהגו, אלא העמידו את נשותיהם בסכנה ואף הוציאו אותן מתחת חסותם - קשר האישות המוצהר, המהווה את ההגנה הפשוטה והבסיסית ביותר שיכול אדם לספק לאשתו: "אמרי נא אחֹתי את"!
תמוהה עוד יותר התנהלותו של אברהם אבינו בפרשת לך-לך, הפעם הראשונה שבה אירע הדבר, שם זה ממש נראה כמו סחר-מכר:
הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.
אז אפשר לומר שמה פירוש "למען ייטב לי בעבורך" - "וחיתה נפשי בגללך". שאברהם אבינו פעל מתוך חוסר ברירה, מתוך הבנה ששרה אמנם עלולה להילקח לבית המלך, אבל הוא עצמו נמצא בסכנת נפשות, ולכן הוא מבקש ממנה שתציל אותו ממות ותסכים ללכת אל פרעה.
אבל רש"י אינו הולך בדרך זו, ומחדד את חריפות התמיהה. "למען ייטב לי בעבורך" עניין לעצמו, ו"וחיתה נפשי בגללך" עניין לעצמו. מהו "למען ייטב לי בעבורך"? - "ייתנו לי מתנות"! לאברהם אבינו יש אינטרס ששרה תלך לבית פרעה, הוא רוצה את המתנות!
והרי כשהיה לוט - בן אחיו של אברהם - נתון בסכנה, יצא אברהם לרדוף למענו אחרי ארבעה מלכים על צבאותיהם, ומדוע כאן לא נקף אצבע כדי להגן על שרה אשתו?
כל זה דורש הרבה הסבר. ועוד, והוא עיקר, הרי למודים אנו ש"מעשה אבות סימן לבנים", שאבותינו הקדושים לא רק הולידו אותנו בגופם ובמורשתם, אלא גם מעשיהם וכל תהלוכות חייהם היו השורש לכל מה שעתיד לעבור עלינו מעתה ועד עולם.
אם כן, עלינו להתבונן הרבה איך כל המעשים האלה הם שורשים לאופי של האומה הישראלית לדורות עולם, לדרך שבה עתידה האלוקות להתגלות בקורות חיינו לאורך הדורות ובסגנון החיים המיוחד שלנו.
מחלוקת חריפה נטושה בין רש"י ובין הרמב"ן בענייננו. שניהם רואים נסיון בירידת אברהם למצרים ובלקיחת שרה, אולם דעותיהם חלוקות באשר לצורת עמידתו של אברהם בנסיון הזה.
ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב - עוון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה - במקום המשפט שמה הרשע והחטא.
אברהם נכשל. הרעב היה נסיון של אחיזה בארץ, והוא לא עמד בו. גם לקיחת שרה היתה נסיון, וגם בו נכשל. במקום לומר בגאון "אשתי היא", ולבטוח בה' שיציל אותו מכל רע, כפף אברהם את ראשו בפני ההתנהלות המצרית הפושעת ובכך חטא בשגגה[1]. על הכישלון הזה נענש אברהם עונש כבד - "מעשה אבות סימן לבנים":
הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם ציווה עליו פרעה אנשים לשלחם,
ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר "וכל הבת תחיון" (שמות א כב), והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והעניין הזה פירשוהו בבראשית רבה (מ ו): "רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקב"ה לאברהם: צא וכבוש את הדרך לפני בניך. ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו. באברהם כתוב 'ויהי רעב בארץ', בישראל כתיב 'כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ'" (בראשית מה ו).
יש קושי רב בדברי הרמב"ן, גם במה שהוא תולה חטא כזה באברהם אבינו, וגם במה שכתב שזו הייתה הסיבה לגלות מצרים. המהר"ל עומד על כך, ומקשה שהרי גלות מצרים נגזרה עוד בברית בין-הבתרים, שקדמה אפילו לציווי שבראש הפרשה: "לך-לך מארצך"[2].
עוד מקשה המהר"ל שהראשונים - וביניהם הרמב"ן - מביאים שגלות מצרים נגזרה על ישראל בגלל מכירת יוסף, שהייתה בוודאי לאחר מעשה פרעה.
וקושייה עמוקה עוד יותר, המתאימה לדרך ההתבוננות של המהר"ל בעומק מהלך ההיסטוריה: איך ייתכן שבני-ישראל יסבלו מאתיים ועשר שנים של שעבוד בגלל חטא שחטא אברהם אבינו בשגגה? אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? כך או כך, זוהי דעת הרמב"ן.
לא כך סובר רש"י:
"ויהי רעב בארץ" -באותה ארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה.
הרי הקב"ה הבטיח לאברהם "ואברכך ואעשך לגוי גדול", וכעת באה המציאות וטופחת על פניו. הרעב המחייב אותו לרדת למצרים, ואיה הבטחתו של הקב"ה? וכאילו אין די בכך, כאשר הוא יורד למצרים אשתו נלקחת לבית המלך. עם כל זה, אברהם איננו מתלונן או מהרהר אחר דרכו של הקב"ה, אלא מקבל הכל בשתיקה ובאהבה.
לפי רש"י הרווח שבנסיון הזה, שהיה אחד מעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן, הוא ההתעלות הפנימית שבאה מתוכו. נסיון הוא מלשון "נתת ליראיך נס להתנוסס", הנסיון מנשֵׂא את אברהם, מרים אותו למדרגה עליונה יותר של קירבה לה' יתברך, מחזק את החוסן הפנימי שלו ושל זרעו לדורותיו - וזה בעצמו "מעשה אבות סימן לבנים".
על בניו של אברהם עתידים לעבור ייסורים איומים ונוראים בכל גלויותיהם, ולמרות כל הנסיונות השונים והמשונים - "אנו לי-ה ולי-ה עינינו". כל זה בא לנו משורשו של אברהם אבינו, שנסיונותיו לא היו רק מבחן אישי, אלא פעלו שכל ישראל לאורך כל הדורות נקראים "בניך בחוניך" - שכבר נבחנו ועמדו במבחן.
אברהם אבינו יצא לגלות, אשתו נלקחה ממנו והוא לא פצה את פיו. זה נסיון נורא, גם לאברהם וגם לשרה. מתוך עומק הנסיון הזה נצרפים ומזדככים גם אנו, ומקבלים את החוסן פנימי שבכוחו אנו עומדים בכל אותם מצבים נוראים ונשארים באמנה אתו יתברך.
מדור לדור נעשים הנסיונות קשים וחמורים יותר ויותר. הענפים והפירות הם הוויות חדות ומובחנות יותר מן השורשים, המכוסים בעבי הארץ. אברהם אבינו העלה את יצחק בנו על-גבי המזבח, ואחר-כך הורידו. ולעומת זאת כמה אבות העלו את בניהם על-גבי המזבח במשך כל הדורות, ולא הורידו...
כך אנו מוצאים נסיון דומה לאחר דורות רבים, אצל אסתר המלכה, שחז"ל מקשרים בינה ובין שרה: "מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבוא אסתר שהייתה בת בתה של שרה שחייתה מאה ועשרים ושבע ותמלוך על מאה ועשרים ושבע" (ב"ר נח: ג). אסתר נלקחה לבית המלך כדי להציל את עמה ואת מולדתה, והייתה מוכנה למסור את נפשה ואת טהרתה על הדבר הזה, וכך הווה בפועל ממש. הרי אצלה זה היה גרוע הרבה יותר, נולד לה בן מאחשוורוש ושמו דרייווש.
אצל אסתר מתגלה עד כמה מעשה אבות סימן לבנים, שנשות ישראל ירשו משרה ומאברהם את המוכנות למסור את נפשן, את צניעותן ואת טהרתן למען עם ישראל - ועל זה תפארתן. הפלא המופלא הוא שדווקא הבן שנולד לאסתר מאחשוורוש, הוא זה שמכוחו נבנה בית-המקדש. כורש התחיל והפסיק באמצע, ומי ששב ושלח את נחמיה כדי שיבנה את בית-המקדש היה דרייווש בנה של אסתר. איזה פלא יש כאן - צדקת טהורה, אבא גוי, והבן בונה את בית המקדש. אסור לנו ח"ו לרצות דבר כזה, אבל אנו רואים שהקב"ה בפירוש מוביל אותנו דרך מצבים מפוקפקים ו'דיעבדיים' כאלה, ודווקא מהם יוצא אור עצום.
אם כן, רש"י יסביר את ה"מעשה אבות סימן לבנים" למעליותא לגמרי. כל השלבים שהמדרש מקביל ביניהם, כל מה שאמר הקב"ה לאברהם "צא וכבוש את הדרך לפני בניך", מתפרש על צד העמידה בנסיון ונתינת הכוחות להיות שמורים בטהרה בתוככי ערוות הארץ.
אם נסכם את התייחסותם של הרמב"ן ורש"י בעומק יותר, אפשר לומר שעל-פי הרמב"ן כל המצב שבו שרה נלקחת אל עומק הטומאה, אל ביתו של פרעה, הוא מצב של נפילה ושל כישלון. אילו היו הדברים מתנהלים כראוי, לא היינו מגיעים לידי כך כלל ועיקר. לפי רש"י, מנגד, המצב הזה היה מצב שנגזר על אברהם מלמעלה, ותכליתו הייתה ליצור את החוסן הנפשי הדרוש כדי להחזיק מעמד גם במקומות כאלו, כשנצטרך להגיע אליהם במהלך הדורות.
אם לפי רש"י מצרים נתפסת כמקום טמא שסותר את התוכן הפנימי של נשמות ישראל, וכל הירידה אל תוכה מכוונת לתת חוסן פנימי לישראל לקראת העימות הצפוי מולה, הרי על-פי המבואר בספרי פנימיות-התורה שונים הם פני הדברים.
כתוב בזוהר הקדוש ברמז, ומבואר בהרחבה בחסידות, שאברהם אבינו ירד למצרים מתוך מגמה הפוכה ממש - דווקא להיות בתוך מצרים, דווקא להיכנס אל ערוות הארץ. אברהם יודע שמדובר במקום פרוץ ומסוכן, והוא חושב מחשבות איך להכניס את שרה אל עומק המקום הזה כדי שמשם תתחיל פורענותם. המטרה הושגה - "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם".
ומה כאן ה"סימן לבנים"? שבזכות מה שפעל שם אברהם אבינו, זכו בני ישראל להינצל מעומק הטומאה שסבבה אותם מכל עבר ואיימה להטמיע ולבולל כל זכר לקדושתם. הלא המצרים הם "כושיים" (רש"י בראשית יב יא), בני אדם מכוערים מבחינה חיצונית ופנימית כאחד, ונתאוו הכושיים מאוד לשלוח יד בשרה, בכל היופי והטוהר שבבני ובנות ישראל המשועבדים וכבושים תחת ידם.
מה קל יותר לאומה המשעבדת, מאשר לגרום להתבוללות גמורה של שבט העבדים הזה שנתון בידם לגמרי? ומה קל יותר לאותם עבדים מאשר להיטמע בזרם הפריצות הסוחף שמקיף אותם מכל עבר? מי כמונו יודעים, כמה רבים חללים הפילה הפריצות הזו בתוכנו בדור שבו אנו חיים. ממש רובא דרובא של מי שעזב את דרך ישראל סבא זה בגלל הדבר הזה.
ובכל זאת, בני ישראל נשתמרו בגלות מצרים כיחידה עצמאית של טוהר, כאילו מחיצה סמויה חצצה בינם ובין המציאות הקשה והטמאה. הם לא שינו את שמותיהם ואת לשונם, גדרו עצמם מן הערווה, לא דיברו לשון-הרע - וכל זאת בזכות אברהם שהקדים לרדת אל תוך עומק הטומאה ההיא ולהכין את הדרך לפניהם. עד כדי כך היו שמורים, שכשיצאו ממצרים הקב"ה בעצמו מעיד עליהם בשתי אותיות משמו הגדול, יו"ד וה"א, שלא שלטו המצרים בנשותיהם.
בכל זה עוד לא נחה דעתנו לגבי הישנות המעשה כולו פעמיים - אצל פרעה בפרשת לך-לך, ואצל אבימלך בפרשתנו. מה סימן לבנים יש בירידת אברהם לגרר ובלקיחת שרה לבית אבימלך? הרי בני-ישראל מעולם לא ירדו לגרר, ומדוע אותן נסיבות קשות ומתמיהות חוזרות ומתרגשות על בית אברהם בשנית?
יש הבדל אחד מהותי שקיים בין שתי הפרשיות: אצל פרעה מסתיים המעשה במכות גדולות שהוכה הוא וכל ביתו, ולא מצאנו שהייתה רפואה למכתו. אצל אבימלך, לעומת זאת, זה נגמר בצורה יפה יותר: "ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהֹתיו וילדו". בהמשך משתפרים היחסים ומתהדקים: "הנה נתתי אלף כסף לאחיך", "הנה ארצי לפניך", לאחר מכן גם נכרתת ברית ביניהם, ואז אנו מגלים ש"ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים" - "מרובים על של חברון" (רש"י). אברהם אבינו השתקע שם, אין מקום אחר בארץ ישראל שהוא גר בו יותר מאשר בגרר[3].
נראה שאבימלך לא היה דומה לפרעה. מצרים היא המכונה ערוות הארץ, והנביא אומר על יושביה דברים קשים - "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם". לשם ירד אברהם כדי לשבור ולהכניע. אבימלך הוא תמים יותר, אליו ה' יתברך מתגלה בחלום הלילה ומודיעו דבר, ובאמת הוא משכיל להשיב את שרה, להיטיב עם אברהם ולבקש את קרבתו לאורך ימים.
דבר טוב נוסף שיצא לאברהם ממעשה אבימלך, מעבר לרכוש ולקרקע שקיבל, נדרש מסמיכות הפרשיות:
"ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וילדו... וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר" - ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (רש"י).
ה'דגל מחנה-אפרים' מעמיק לבאר את פנימיותה של הסמיכות הזו, על יסוד דברים שקיבל בשם הרב המגיד ממעזריטש:
"הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים". יש לומר על דרך דאיתא בזוהר הקדוש "'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - זו נשמות קדושות". ועיין ברש"י על פסוק "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" - "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם", ולא היה להם תאוות גשמיות כלל, על כן לא היו מולידין בגשמיות רק ברוחניות נשמות קדושות. אך כשנלקחה שרה נתעורר להם קצת תאוות גשמיות, כידוע שמחמת מעשה בני אדם נמשך לצדיק הרהור...
וזהו "הנה נתתי אלף כסף", לשון תאווה, כמו "נכסוף נכספת", ואלף אותיות פלא היינו תאוות נעלמות שהיו נעלמים ממך עד הנה הוא מחמת "הוא לך כסות עינים", היינו שלא היה מסתכל בך כלל, "לכל אשר איתך", היינו אפילו בלבושין דילך לא היה מסתכל ולא היה נמשךך לו הרהור כלל, ועל כן לא היה מוליד בגשמיות כלל.
אבל עכשיו נתתי לך אלף כסף, היינו תאוות גשמיות נעלמות הנ"ל, ומזה יומשך "את כל ונוכחת", היינו שיהיה הולדה ממש בנוכח...
דברים דומים אומרת הגמרא (ע"ז ה, א) על אבותינו בדור דעה, לפני שחטאו ועשו את העגל:
אמר ריש לקיש בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו - אנו לא באנו לעולם, שנאמר "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חיבלתם מעשיכם - "אכן כאדם תמותון וגו'".
בני-ישראל שלאחר מעמד הר סיני היו במעמד עליון עד כדי כך שלא הייתה להם כל שייכות להולדת בנים, כפי שמפרש רש"י שם - "שהיו כמלאכים ולא הולידו בנים". ואף שמצינו בפירוש שגם לאחר מעמד הר-סיני נזקקו לנשותיהם, שהרי לאחר הפרישה בת שלושת הימים מצווה ה' את משה לומר לישראל "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם"[4], אין זה אלא לשמחת עונה כדברי הגמרא שם, או נפרש כדברי הרב המגיד ממעזריטש, שהיו מולידים מנשותיהם נשמות בלבד. רק מציאות החטא היא שגרמה להם לשוב ולהוליד כאחד האדם, וב'זכותם' באנו אנו לעולם.
נמצא ששני המפגשים - עם פרעה ועם אבימלך - שונים בתכלית. המפגש עם פרעה היה עימות חד-סטרי שהסתיים במפלתו של צד אחד ובניצחונו של אחר. זו הייתה גם תכליתו לדורות - להכין את הדרך לפני בני-ישראל שיוכלו להחזיק מעמד במציאות הקשה של מצרים. אין מה ללמוד או להרוויח מן המציאות הזו, רק להכות ולשבור ולבצר בתוכה מקום מעמד לבני ישראל.
המפגש עם אבימלך, לעומת זאת, פעל פעולה רבה ועצומה בתוך תוכה של נקודת הקודש - בעצם חייהם של אברהם ושרה. אברהם לא היה מודע ליופיה של שרה, ולא נתעורר אליה כלל בתאווה גשמית כאורח כל הארץ[5]. משום כך גם לא יכול היה להוליד ממנה בנים גשמיים, כדמותו וכצלמו, ורק נשמות גויים רבות למאוד נולדו וצמחו מזיווגם.
דווקא המעשה העכור והמפוקפק הזה שמתגלגל לפתחם של שני הצדיקים העליונים הללו, מעשה שעליו אומר רש"י "נקיון כפיים אין כאן", כלומר: היה כאן דבר כיעור כלשהו, לא כמו אצל פרעה, שלא קרה דבר ובכל זאת הוכה מכות נאמנות. אצל אבימלך כן קרה משהו, ובכל זאת זה פועל את פעולתו לטובה ואברהם מוליד את יצחק. מפלאות תמים דעים.
כל התמודדות עם מציאות של רע פועמת בפעימה הכפולה של "סור מרע ועשה טוב", וכך גם אצלנו. "סור מרע" אצל פרעה, שההתנגשות עמו הייתה מכוונת ללמד את ישראל לשמור על גדרם העצמי בתוך עולם של חומר ושל קליפות; "ועשה טוב" אצל אבימלך - ששם למד אברהם דבר גדול מתוך הכיעור הזה.
"אלף כסף" - אלף מלשון לימוד, וכסף מלשון כיסופים. אבימלך לימד את אברהם כיצד מתאווים, כיצד מגלים את זרע החיים שה' יתברך טומן דווקא בתוך המציאות הגופנית, החושית, הממשית של העולם-הזה.
למה זה מוכרח להיות כך? מכיוון שישראל מצד שורשם האמיתי - כל ענייניהם הם רק לשם שמים. בוודאי שיש להם גוף, ובשרם בשר קודש, אבל מצד הטבע העצמי שלהם הנשמה כל-כך גוברת על הגוף עד שהיא שוללת ממנו את יכולותיו. בשביל שנשמות ישראל יוכלו לרדת לארץ ממש, להתבטא ולפעול ולהוליד בשר מבשר, מוכרחים לעבור דרך הגוי אבימלך, דרך החטא.
זה גם עומק טענתם של ליצני אותו הדור, שהיו אומרים "מאבימלך נתעברה שרה", שהרי אברהם אבינו "פרדה עקרה הוא ואינו מוליד". רק על-ידי אבימלך התחדש בו הכוח להעמיד תולדות, ובשל כך הוצרך הקב"ה לחזור ולהעיד "יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", ואף צר קלסתר פניו בדומה לזה של אברהם.
אבימלך לא סיים את התיקון בפעם אחת, ושוב הוא פוגש בבית אברהם:
וישב יצחק בגרר וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחֹתי הִוא... ויהי כי ארכו לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, וירא והנה יצחק מצחֵק את רבקה אשתו.
כמה תמוהה התמונה הזו. מדוע סיבב ה' יתברך שהמלך הגוי הזה יכניס את ראשו בין שני הצדיקים בשעה מוצנעת כל-כך? על יסוד דברי המגיד אפשר אולי לומר שגם כאן, יש משהו בקשר שבין יצחק לרבקה שנוצר דווקא מכוח המבט הזר של עיני אבימלך.
ומה עלתה בסופו של המעשה:
ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת. ויזרע יצחק בארץ ההִוא וימצא בשנה ההִוא מאה שערים, ויברכהו ה'
.
אם אצל אברהם ושרה יש סמיכות פרשיות אך הפרשיות עצמן נפרדות - פרשיית אבימלך היא פרשה סגורה ופרשת הולדתו של יצחק פותחת פרשה חדשה - הרי במפגש השלישי שבין יצחק לאבימלך אין כל רווח בין הדבקים. הכל עניין אחד. זרע הארץ, הקשור תמיד בזרע הבנים, בא ליצחק מכוחו של אבימלך. דווקא בארץ ההיא, ארצו של אבימלך, ודווקא מתוך שעיניו שולטות במקום המוצנע שממנו מקור חיים, הוא מוצא מאה שערים וזוכה לברכת ה'.
מכאן אפשר להבין את עומק הסכסוך שבין רועי גרר ובין רועי יצחק. הפלשתים היו בעלי הארץ, אנשי הארץ. גם בשעה שכבר הובטחה הארץ כולה לאברהם אבינו, בפועל לא הייתה לו אחיזה בקרקע. כסף וזהב, צאן ובקר, אך לא שדות וקרקעות. על זה הרי התגלע הריב עם רועי לוט, שרעו את בהמותיהם בשדות זרים, כי לאברהם לא הייתה קרקע למרעה.
כעת, כשיצחק זוכה לברכת הארץ, סבורים הפלשתים שהוא גנב אותה משלהם. "ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד... ויקנאו אותו פלשתים" - פתאום גילה יצחק את הארץ. הייתה לו כל-כך הרבה גשמיות, עד שנדמה היה לפלשתים שמשלהם "עשה את כל הכבוד הזה", ובאמת דרכם זכה להגיע לזה, לרשת את מה שכבר הובטח לו והיה שלו ממילא.
הרב זצ"ל רומז לדרך ההסברה הזו בעין אי"ה, ביחס למאמר הגמרא (שבת פה, א) על הפסוק "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך".
מאי 'גבלו ראשונים'? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: אלה 'בני שעיר החֹרי יֹשבי הארץ'. אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו? אלא שהיו בקיאין ביישובה של ארץ, שהיו אומרים: מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים. ו'חֹרי' - שמריחין את הארץ. ו'חִוִּי', אמר רב פפא: שטועמין את הארץ.
דין הסגת-גבול כולל שלא יינקו אילנות שבשדותיך מקרקע של חברך. אם כן, כיצד נדע עד היכן יש להרחיק ומהו שיעור היניקה? לשם כך אנו נזקקים לחֹרי ולחִוִּי - יושבי הארץ, מריחי הארץ, טועמי הארץ.
לכאורה, שואל הרב, זה קשה. הרי עוד לפני כל אלו ישב בארץ סב סבינו - שֵם הצדיק, שבתחומו נפלה הארץ לנחלה. למה לא נשאל אותו? במה עדיפים עליו גויי הארץ? ונשאל גם אנחנו, מדוע נזקקו אברהם ויצחק לאבימלך? הרי שֵם עדיין קיים, נכח במשתה שערך אברהם ביום הגמל את יצחק, ואפילו יעקב אבינו למד תורה באהליו!
אלא ששֵם אכן היה יושב שמים, ולא היה בקיא ביישובה של ארץ. אם הוא היה מופקד על עבודת הארץ, לא היה צומח בה דבר. רק "חיי נשמות אוויר ארצך". באו עמי הארץ ולקחו משֵם את גופו, את גילוי הקודש בעפר הארץ, שכללו ופתחו את היכולת להוציא מתוכו חיים של גשם וחומר עד לקצה האחרון. עם הארץ - עם שדומה לארץ, עם שנתון כל כולו בעפר הארץ, עם שמתמסר אל הארץ מתוך שייכות גמורה ועמוקה, שיודע ומרגיש איך השורשים הולכים במעבה האדמה.
באהלי שֵם למדנו תורה ומוסר, זכינו לקומות העליונות של הקיום בעולם-הזה. אולם לשם לימודן ובניינן של הקומות התחתונות, הבסיסיות יותר, נזקקנו להשתלם אצל אלו הקרובים אצל העפר וכרוכים אחריו.
אם כן, שלוש מדרגות של כוונה פנימית בפרשיות "אמרי נא אחֹתי את":
כשאנו באים, מתוך המציאות שאנו חיים בתוכה, לחקור ולדרוש אי זהו "מעשה אבות סימן לבנים" המכוון אלינו, אנו מוצאים שכל הדברים האמורים למעלה חוברים ונעשים מקשה אחת להורות לנו את הדרך שבה נלך.
בימים ההם נלקחו אימותינו הקדושות והטהורות לבית המלכות הזרה, היופי והטוהר הפנימי בא במיצרי התרבות הזרה המביטה אל היופי החיצוני והשקרי, אבל כל זה היה כדאי בשביל לזכות לגילוי הקודש בגוף ובעפר הארץ.
בזמן הזה נשבו רבים רבים ממיטב בנינו ובנותינו ברוח זרה ונוכרייה והם נתונים לעם אחר, עינינו רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידינו. תרבות זרה משעבדת את הנפשות, אוטמת אותן, מרחיקה אותן מעל מקור מים חיים ללכת אל בארות נשברים אשר לא יכילו המים, והכאב גדול ועצום. אין כאן רק מראית עין, יש כאן נפילה של ממש, עד שצריך כסות עיניים לכסות ולהעלים על הבושה, על מקום התורפה. אבל כל זה הוא כדאי, כי בזמן הזה גם שבים רבבות אלפי ישראל אל ארץ מכורתם, נכספים אל הפלא המופלא של ישיבת עם בארצו, של נטיעת הנשמה ובניית הנהרסה.
הא בהא תליא, דווקא מתוך כל התסבוכות הללו עולים וצומחים חיים חדשים. כדי לזכות לחדש את קיומו של הבסיס הגשמי הקדוש הזה, מוכרח לקום דור כזה שיהיה נתון כל כולו בארץ, עם כל הכאב שבזה.
והדברים מגיעים עד כדי כך שלמראית עין אפשר לחשוב שכדברי הרמב"ן על אברהם, גם אנו חטאנו וכשלנו ולא עמדנו בנסיון. שכל המצב הזה והכיעור הבא עמו, בטעות יסודו ונוח לו שלא נברא משנברא... אבל באמת אי-אפשר שבדורות הבונים את הגשמיות והארציות לא יהיה סרך של עוון ונפילה, שלא מצד עצם נשמתנו הוא בא - שהרי מצד עצם נשמותינו אין לנו שייכות לכל זה כלל ועיקר, וכאילו "לא באנו לעולם" - אלא מסיגי מציאות החטא והעוון שהוצרכנו לעבור דרכה בדרך אל עפר הארץ, סיגים שעוד לא נתבררו כל צרכם ועדיין הם מרקדים בינינו.
בסיכומו של דבר, נמצא שאנחנו צריכים לרצות להיות כדברי רש"י, לעמוד בנסיון ולהיות שמורים וגדורים מכל משהו של טומאה, ולדעת שבאמת לאמיתו כל זה הוא כדאי בשביל לבנות את אחיזת הקודש בעפר הארץ כדברי הרב המגיד, ולזכור שאם יש בנו חטא ועוון - ובמיוחד בדור שלנו שממש "לכל העם בשגגה" - אין זה מצד עצם נשמותינו אלא מצד סרך החטא והעוון שאין מנוס ממנו כשבאים לרשת את הארץ.
ויהי רצון שיתקיים בנו בעזרת ה' "וימצא בשנה ההִוא מאה שערים ויברכהו ה'", בברכת הארץ השלמה והמוחלטת המצמיחה גאולה שלמה, במהרה בימינו אמן.
עריכה: דובי ליברמן
[1] יש מקום לעיין באיזה חטא חטא אברהם, כי לכאורה באמת מדובר בעריות והרי זה ביהרג ואל יעבור. על זה מתרצים הפרשנים שמדובר בבני נוח, שאצלם אין קידושין וממילא לא צריך גירושין, וכבר כשאמר אברהם "אחותי את" - היא מותרת לפרעה ולאבימלך. אבלל מכל מקום היה כאן חטא בשגגה של העדר בטחון, לפי דעת הרמב"ן.
[2] בסדר הפסוקים היא מופיעה אמנם אחרי הירידה למצרים, אבל אין מוקדם ומאוחר בתורה. הרי כתוב "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", ויוצא שתחילת השעבוד הייתה בברית בין-הבתרים - כשאברהם אבינו היה בן שבעים. חמש שניםם קודם לציווי "לך-לך מארצך". אברהם אבינו יצא מאור-כשדים יחד עם תרח אביו, הגיע לארץ כנען ואז חזר לחרן עד שנצטווה לשוב אליה.
[3] לפחות עד אותה שעה. בשלושים ושמונה השנים האחרונות לחייו - מאז פטירתה של שרה אימנו - לא ידוע היכן התגורר.
[4] וכפי שתירגם יונתן: "שרי לכון לאזדווגא עם נשיכון".
[5] יש להעיר שהספורנו מפרש את כל מעשה "אחֹתי את" על דרך הפשט, ומבאר כיצד הסתבך אברהם אבינו בפרשייה שלא שיער כלל שתתגלגל לפתחו, וגם מתוך דבריו אנו למדים שאברהם אבינו היה עיוור לגמרי ליופיה של שרה. כך היה המעשה: אברהם הציג את שרהה כאחותו כדי שיהיו המצרים סבורים שהיא מועמדת לשידוכין, וישתדלו למצוא חן בעיניו ולסייע לו לצבור בר כדי לשאת אותה לאשה. כשימלא את צרורותיו בכל הדרוש לו, סבר אברהם, ישיב את פניהם ריקם וישוב לארץ ישראל. מה שהוא לא הביא בחשבון, ואף לא עלה על דעתו כלל, הוא שיופיה העצום של שרה עלול למשוך גם את עיניו של מלך הארץ, שלא יסתפק בהצעה בלבד, אלא גם ייקחנה אליו במשיכה. כל כך תמוה היה הדבר בעיניו, שאף לא חש לו כלל בפעם השנייה, בגרר. שוב הוא נוהג בדרך דומה, כאילו אין סבירות כלשהי שגם אבימלך ינהג כפרעה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרשת לך לך | הבטחת הארץ מופיעה בפרשתנו פעמים רבות, בד בבד עם הבטחת הזרע. מהו היחס שבין העם לארץ? נתבונן...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על פרשיות בראשית
פרשת ויגש | במתווה שתי וערב מופלא, אורגת התורה סיפור בתוך סיפור לכדי עלילה אחת. שנאת האחים מובילה את יוסף...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על פרשיות בראשית
פרשת וישלח | לאחר המעשה הנורא שעשה שכם בדינה, מתפרצים בו רגשות אהבה עזים כלפיה- דביקה, חשיקה, חפיצה,...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על פרשיות בראשית
פרשת לך לך | "לך לך" היא קריאה גדולה המהדהדת בכל יהודי ויהודי מאברהם אבינו ועד ימינו. מהו תוכנה העמוק? מה...
מתוך סדרת השיעורים:
מאמרים על פרשיות בראשית