פָּרשה סְתוּמָה

ידוע ומפורסם, כי פרשתנו מיוחדת מפרשיות התורה, בכך שהיא פותחת בפרשה סתומה. ברש"י מובאים שני הסברים לכך, המיוסדים על דברי חז"ל:

למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל  מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם.

דבר אחר: שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו[א].

על אף שרש"י מביא שני פירושים שונים, לכאורה, ישנו קשר עמוק בין שני הפירושים הללו. בגילוי הקץ ישנם שני צדדים. מצד אחד, אם היינו יודעים מתי הוא הזמן שיקיץ הקץ, היה בכך קושי השעבוד, שהרי עד שלא היה מגיע הקץ והזמן המיועד לכך, היינו יודעים שאין כל תקווה לטוב. מצד שני, הידיעה הברורה כי יש לסבל סוף, מרככת את עול הגלות. כאשר אדם יודע את התכלית של הגלות ואת גבולה, הוא יודע כי למרות הקשיים והצרות שהוא עובר, יש סוף לסבלו. לכן, אם היה מתגלה הקץ, ממילא, לא היה תוקף כל כך לחושך הגלות. שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי בשני הפכים שונים שצריך כל אדם להחזיק בו זמנית ביחסו לאמונת הגאולה. מצד אחד עליו להאמין כי בכל רגע ממש המשיח יכול לבוא, בעזרת ה'. מצד שני, עליו להמשיך בציפייה רבת ימים ושנים, שאף על פי שיתמהמה, בכל יום אחכה לו.

בדברי חז"ל אנו מוצאים עמדות סותרות בנוגע לגילוי הקץ של יעקב אבינו, כמו גם בנוגע לגילוי הקץ בכלל. בגמרא מובא, כי יעקב ביקש לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה[ב]. במקום אחר מבקרת הגמרא בחריפות את העוסקים בגילוי הקץ: "תיפח עצמן של מחשבי קיצין"[ג]. יחד עם זאת, וודאי כי לטובה נתכוון יעקב. מהו אם כן, רצונו של יעקב אבינו לגלות את הקץ? האם רצון זה הוא רצון נכון ומכוון, שנעשה מתוך השראת שכינה, או שמא פעל יעקב מתוך שהשכינה הסתלקה ממנו? נתבונן בדברי המדרש:

משל לאוהבו של מלך, שהיה נפנה מן העולם, והיו בניו סובבין את מטתו. אמר להם: בואו ואגלה לכם מסטורין של מלך. תלה עיניו והביט במלך. אמר להם: הוי זהירין בכבודו של מלך. כך יעקב אבינו, תלה עיניו וראה שכינה עומדת על גביו. אמר להם: הוו זהירין בכבודו של הקדוש ברוך הוא[ד].

המדרש ממשיל את יעקב אבינו לאוהבו של מלך אשר קרב יום מותו, והוא מכנס את בניו על מנת לגלות להם את מסתרי המלך. אך הדברים משתבשים. כאשר אותו אדם רואה את המלך בעצמו, הוא חוזר בו מרצונו לגלות את מסתרי המלך, ואומר לבניו "הוו זהירין בכבודו של הקב"ה". כך יעקב אבינו שרצה לגלות את הקץ לבניו. אך כיון שראה שכינה עומדת מעל ראשו, נבהל, ואמר לבניו דברים אחרים.

במדרש תנחומא מופיע משל אחר המבטא רעיון דומה[ה]. משל לעבד שרצה לתת לבניו כתב שחרור מאת המלך. אך המלך הציץ עליו, מכיוון שיש בכתב זה פגימה בקבלת העבדות. כאשר אותו אדם רואה שהמלך מציץ עליו, הוא מבין כי אין מעשיו לרוח המלך. הוא חוזר בו מרצונו לתת את כתב השחרור, ואומר לבניו "אתם עבדיו של מלך, היו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי". כך יעקב, רצה לגלות לבניו את זמן קץ השעבוד, אך לבסוף אמר להם: "הוו מכבדים להקב"ה כשם שכיבדוהו אני ואבותי".

מהו עומק דברי חז"ל במשלים הללו? מן הדברים נראה, כי חז"ל נוגעים בנקודת עומק החורזת את בקשתו של יעקב בגילוי הקץ ועד גילויי קץ בימינו אנו.

לְגַלּוֹת את הקֵץ

מהו גילוי הקץ? ראשית לכל יש להבהיר, כי עיקר גילוי הקץ, אינו בידיעת התאריך והזמן המיוחד לגאולה. גילוי זמן הקץ, עוסק בידיעה טכנית של תאריך מסוים. אך בעצם, ידיעה זו אינה נותנת דבר, מלבד סיפוק ליצר הסקרנות שלנו. בניגוד לגילוי זמן הקץ, 'גילוי הקץ' הוא עניין אחר לגמרי. גילוי הקץ הוא גילוי תוכן הקץ והגאולה עצמם, בזמן ההווה. עיקר הגילוי, עוסק בהנחלת ידיעת הקץ בלבבות באופן ממשי וחי. ידיעת הקץ אינה עניין טכני, אלא עניין מהותי. יש בה שינוי תודעתי וקשר נפשי של חיבור עמוק אל הגאולה. "והאדם ידע את חווה אשתו"- הידיעה היא קשר של חיבור עמוק. לכן, כשאדם יודע את הקץ, הוא קשור ומחובר אליו, ובאיזו מידה, הוא כבר נמצא בקץ, ושרוי בו.

לאורך כל ההיסטוריה היהודית אנו מוצאים עיסוק בגילוי הקץ. צדיקים רבים לאורך הדורות חסידים ומתנגדים, הלכו בדרכו של יעקב אבינו אשר ביקש לגלות את הקץ. חלקם היו מחשבי קיצין, אשר עסקו בניסיון לגלות בפועל זמן ותאריך לגאולה. צדיקים רבים אחרים עסקו בגילוי הקץ במובן פנימי יותר, ופעלו לעשות בנפשות ידיעה וקישור אל הקץ.

כבר הגמרא אשר אומרת "תיפח עצמן של מחשבי קיצין", נוקטת מספר ותאריך לגאולה. הרמב"ם אף הוא נוקט בתאריך לגאולה. בהתוועדות חסידים בשדה אמר האר"י הקדוש לגוריו ללכת עמו להביא את המשיח, אך התלמידים אמרו שהם צריכים לשאול את נשותיהם, ובכך הפסידו את הזמן המכוון. הבעש"ט אף הוא רצה לעלות לארץ ישראל אבל ראה את להט החרב המתהפכת. הגר"א סימן את שנת הת"ר שנה של גאולה, "קול התור". תלמידיו ציפו למשיח במשך כמה שנים, אך נוכח האכזבה מכך שלא בא, התרחש משבר חמור. גם החוזה מלובלין לפני כן, פעל להביא את הגאולה. אף בדורנו, ישנם גדולי ישראל אשר מדברים על כך שהגאולה קרובה מאוד. יש לציין כי אנו עדים לתהליך היסטורי מעניין, אשר בו מחשבי קיצין בדורות קדמונים הצביעו על גאולה שתתרחש בשנים מאוחרות מאוד מזמנם, עוד 250 שנה או 300 שנה מזמנם. אך ככל שעוברים השנים, הקץ נעשה קרוב יותר לזמן ההווה. עד אשר בימינו, כל מחשבי הקיצין אומרים כי הקץ הוא בימינו ממש.

בכל זאת, יש להקשות- מהי ההווא אמינא לאמונה כזו או אחרת בקץ. הרי, עד שלא יגיע הקץ, עלינו לעסוק בתשובה, בתפילה ובלימוד תורה, כפי שעסקו אבותינו במשך אלפי שנים. ידיעה בדבר היות הקץ קרוב, יכולה אמנם להוות קטליזטור משמעותי מאוד להתחזקות בקיום התורה ויראת שמיים, אך האם יש בה כדי להשפיע באופן משמעותי על ההתנהלות היום יומית שלנו?

אלא יש לומר, כי השקפת עולם היא במידה מסוימת, העניין הכי חשוב ומשמעותי בדרך חייו של האדם. 'רוח הדברים' מתוכה נעשות הפעולות היא בבחינת 'מצווה רבה' שאמנם אינה כתובה בתורה, אך היא הכי חשובה, כנשמה של כל המצוות הפרטיות. ישנה חשיבות רבה לאווירה, ולרוח הפנימית של הדברים- יראת השמיים והדבקות בה', יותר מהפן המעשי, מפני שהם מהווים את המניע העיקרי של הנפש. נאמר בזוהר הקדוש, "דדחילו ורחימו הן תרין גדפין"- שאהבה ויראה הן כשתי כנפיים שבלעדיהן העוף לא פורח למעלה[ו]. כל המצוות בלי יראה ואהבה אינן עולות למעלה. מה שמרים את המצוות הגשמיות הן המידות הפנימיות של הנפש- היראה והאהבה. באופן זה, ועוד למעלה מאהבה ויראה, האמונה היא הדחף של כל הפעולות שמרוממת את האדם כלפי מעלה, למפגש עם הקב"ה. כך אנו מוצאים, כי רוב המחלוקות לאורך ההיסטוריה היהודית, כמו בין המתנגדים לחסידים, התעוררו בנוגע להשקפה ותפיסת עולם. מחלוקות אלו נוגעות בשאלות החשובות ביותר: באיזה אופן מקיימים את התורה, באיזה אופן מתקשרים אל הקב"ה, ומהי הדמות של עובד ה'.

גם השאלה ביחס לקץ, היא קריטית ביותר. צורת החיים הנגזרת משאלה זו- האם עכשיו זמן ערב משיח או לא- שונה מקצה אל קצה. אמנם, למחלוקת כזו אין כמעט כל נפקא מינה דינית. אך בכל זאת, רוח הדברים והעומק הפנימי שלהם הוא עיקר העיקרים. לכן, כל המשמעות שאדם מייחס למעשיו בעת של קץ, שונה בתכלית ממעשיו כבכל יום. אדם המאמין שהוא נמצא בזמן של גאולה וערב משיח, כל מעשיו מכוונים לשם כך, ונעשים באופן אחר ממעשיו שבשגרה, של "בכל יום אחכה לו".

יעקֹב אבִינוּ לֹא מֵת

כמו יעקב אבינו, רבים מגדולי ישראל ביקשו לגלות את הקץ ופעלו לשם כך, אך על אף פועלם, הסתבר, כמו אצל יעקב אבינו, כי הדבר בלתי אפשרי. קץ הגאולה נשאר לעולם דבר נסתר, ואין רשות לשום אדם לגלותו, אפילו ליעקב אבינו. חז"ל מבטאים זאת במדרש בכך שהרצון לגילוי הקץ משתבש כאשר לפתע מתגלה המלך. מה פשר הדברים? מדוע נסתם מיעקב הקץ, ומדוע הופעת דמותו של המלך משבשת את רצונו בגילוי הקץ?

ידיעת הקץ של יעקב היא ידיעה פנימית ועמוקה. אין זו ידיעת התאריך של הקץ, אלא קישור פנימי-תודעתי אל הקץ עצמו. יעקב אבינו שרוי בתוך הקץ, וחי את הקץ. ערב גלות מצרים, בזמן שנסתתמו עיניהם של ישראל מן השעבוד, נמצא יעקב במקום אחר לגמרי. במקום שלמעלה מגדרי חיי עולם הזה. גם אז, הוא חי את הקץ ואת העתיד. יעקב רואה את חיי העולם הזה כהרף עין לעומת חיי הנצח של תחיית המתים. כל קשיי הדרך נדמים לו כעננה קלה המכסה את עין השמש בגבורתה. יעקב אבינו לא מת, מפני שכל מהותו הינה קישור לחיי הנצח שלעתיד לבוא. כך מתאר מרן הרב קוק את הצדיקים העליונים, אשר אור תחיית המתים כל כך חי בקרבם, עד אשר כל הצרות וההרפתקאות שהעולם עובר, נראה בעיניהם זניחים לגמרי:

התענוג הנפלא של תחית המתים, באור החיים, של עדן העליון, של טל אורות טלך, הוא משעשע את הצדיקים ומשמחם בשמחה עליונה תמיד, עד שכל ההפסקה שבין ההוה להעתיד הגדול הזה, וההרפתקאות שבינתים, אינה נחשבת אצלם למאומה, ובטלים הם ממש כניצוץ קטן לפני גלגל חמה[ז].

יעקב אבינו רוצה לפעול בנפשות ולגלות את הקץ על מנת שיחיו את הגאולה, את תחיית המתים והמשיח. לשם כך הוא קורא לבניו, ורוצה לגלות להם את תוכן הימים הללו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". בסופו של דבר אמנם מתגלה, כי רצונו של יעקב לגלות את הקץ משתבש, אך לא לחלוטין. יש בכוח הרצון לגילוי הקץ, להחיות את הקץ בבניו, ולהפוך את אחרית הימים להיות חיה בנפשות. הרצון לגילוי הקץ יוצר התרחשות אדירה בלבבות, וגילוי פנימי של הגאולה. גם אם המשיח לא בא בפועל, בכל זאת, ישנה מדרגה אשר בה כן מתרחש שינוי. מכורח הדיבור על המשיח והרצון לגלות את הקץ, הלבבות נעשות חיות את המשיח, ומוכשרות לכך יותר ויותר. עצם הדיבור והעיסוק בקץ, הוא כבר איזשהו גילוי של הקץ. גם בדורנו כשהרבי מלובביץ', על פי דרכו ותפיסתו, אמר שהמשיח תיכף בא, כל מי שהאמין לו, חי את המשיח בחיות עצומה. וככל שהלבבות יותר מוכנים יותר, וככל שאש הציפייה תהיה בוערת בעוצמה גדולה יותר, אז באמת משיח בא.

כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ

לפי דברי המדרש שהבאנו לעיל, יעקב רוצה לגלות את הקץ, כאותו אדם שרוצה לגלות לבניו מסתרים של מלך, אך אין דעתו של המלך נוחה מכך. כביכול יש למלך קפידא על כך, ולכן הוא מציץ ונראה אליו. אך תגובת המלך תמוהה. הרי לכאורה, המלך רוצה ומעוניין שיגלו את מסתריו לבניו. הקב"ה בעצמו גילה את מסתרי הקץ לאברהם בברית בין הבתרים, ואף אברהם גילה ליצחק. מדוע אם כן, מונע הקב"ה מיעקב לגלות את מסתריו לבניו הלאה?

אלא, יש להבין את עומק הדברים מתוך הבנת הפרדוקס המהותי שבגילוי הקץ. חלק מהותי מהקץ הוא היותו בלתי ידוע ובלתי צפוי. גילויו, בעצם מפקיע ממנו את כל תוכנו. גילוי הקץ בשלמות, כלומר, כאשר מתגלה תוכנו של הקץ ומהותו הפנימית, זהו כבר הקץ בעצמו. כיוון שיעקב יודע את הקץ, וקשור בפנימיותו לתוכנו של הקץ, אך עדיין לא שייך למקום הזה לגמרי, ישנה סכנה שיתרחש בלבול בין מסתרי המלך, לבין המלך בעצמו. כלומר, בין הקץ כיעד ומטרה נכספת, לבין הדבקות במלך. וודאי שהמלך רוצה שמסתריו יתגלו. זהו עיקר חפצו וחשקו, והוא אף עתיד לגלות אותם לגמרי בעתיד. אך כרגע הוא מונע עצמו מן הגילוי. כך אמר האר"י הקדוש לתלמידיו, שיותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. אך למרות שהפרה רוצה להניק, ועל אף שהיא סובלת מכך, היא עוצרת את עצמה, כדי שלא לחנוק את העגל. כלומר, ודאי שהקב"ה רוצה להביא את הגאולה, ואף באין ערוך ממה שאנו רוצים בכך. אך אף על פי כן, הוא מתאפק, כביכול, ומסתיר מאיתנו את גילויה, בשביל לא להרחיקה מאיתנו ולהכאיב לנו.

ישנו כאן חילוק דק מן הדק ועניין עמוק שבעמוקים. ככל שנעסוק במסתרים של מלך, בגילוי הקץ ובשאלה מתי תבוא הגאולה, אנו עלולים לשכוח את הקב"ה בעצמו. השכחה הזו מרחיקה את אותה גאולה שאליה עצמה אנו כוספים. זוהי נקודת התורף של כל עניין גילוי הקץ. כביכול ניצבת כאן השאלה מה יותר חשוב בעיני ה'- שנהיה דבוקים בו, או שנהיה עסוקים בגאולה. כמובן שבעומק, אין סתירה בין שני העניינים הללו, והם קשורים זה לזה. אך לנו, קשה להכיל את המורכבות הזו, ופעמים, היא יוצרת בנו שיבושים.

השאלה האם הדבקות בגאולה משכיחה את הדבקות בקב"ה או אינה סותרת את הדבקות בו יתברך, דומה לשאלה בעניין הדבקות בקב"ה לעומת הדבקות בצדיק או בתורה. יש שסברו כי הדבקות בצדיק אינה משכיחה את הדבקות בקב"ה. בכך הם הסתמכו על דרשתו של רבי עקיבא, אשר שם בכפיפה אחת, כביכול, את הקב"ה ואת תלמידי החכמים: "את ה' אלוקיך תירא"- לרבות תלמידי חכמים, אך שמעון העמסוני פרש מדרשה זו[ח]. ביחס לדבקות בקב"ה לעומת הדבקות בתורה, אומר רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים, שכאשר אדם לומד תורה ודבק בה, הוא אינו צריך בכל מהלך הסוגיה לזכור את הקב"ה, אלא מספיק להיזכר בו רק פעם בשעה. מאידך המהר"ל בהקדמתו ל"תפארת ישראל" מבאר, כי כל הגלות באה מפני שהעיסוק בתורה השכיח את נותנה – "שלא ברכו בתורה תחילה".

ברור הוא, כי עיקר הגילוי של הקב"ה והדבקות בו הם על ידי תורה ומצוות, על ידי תלמי חכמים ועל ידי הגאולה. יחד עם זאת, השאלה היא היכן מתגלה הקב"ה בתורה, בצדיק ובגאולה. הרי, לזכור את הקב"ה בעצמו - אי אפשר, מפני שלית מחשבה תפיסא ביה. מצד שני, כל דבר שאנו אוחזים בו, עלינו ללמוד כיצד לאחוז בו ולעזוב אותו יחד, או לחילופין, לאחוז בו ולדעת שאין אנו אוחזים בכל. אי אפשר לאחוז בגאולה עד כדי שזה ישכיח את הקב"ה, כי אזי, אין זוהי גאולה כלל.

לְגַלּוֹת את הגָּלוּת

כאשר הקב"ה רואה שיעקב אבינו הולך להשרות אוירה של ידיעת הקץ, ושל קשר עמוק אל הגאולה, הוא חושש מכך שהדבקות הנפשית בגאולה, בעת של גלות וייסורים, תשכיח בעצמה את המלך. יעקב מבין את חששו של הקב"ה, ולכן אינו מגלה את הקץ לבניו, אלא אומר להם "הוו זהירין בכבודו של מלך" או "היו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי". לפי דברי יעקב, הכבוד למלך והזהירות כלפי המלך, הם שמקנים גם את ידיעת הגאולה. יעקב אומר לבניו, שכשם שהוא כיבד את המלך, כך הוא יודע את הגאולה, ולכן, גם הם ידעו את הגאולה, כפי מה שיכבדו את המלך. זאת, מפני שגילוי ה' הוא הגילוי האמיתי של הקץ.

לפי המשל שמובא במדרש תנחומא, המלך רוצה לשחרר את עבדיו, מפני שכל כוונתו של המלך לשחרר את עבדיו שיצאו מעול השעבוד, על מנת שיהיו לו לבנים. אך גם במהלך כזה ישנו פרדוקס. כאשר האב נותן כתב שחרור לבניו, יש חשש שכל התלות הנפשית של הבן תהיה תלויה בכתב השחרור הזה, בכך שבעתיד הוא יהיה בן. לכן הקב"ה מציץ ומתגלה, כדמות שלמעלה מהגאולה. יעקב חוזר בו מרצונו לגילוי הקץ במובן הפשוט מפני שהוא מבין, כי אם היינו מתייחסים לשעבוד כגילוי אלוקי, ומוצאים את דבר ה' בתוך השעבוד, היינו נדבקים בה'. ממילא היינו מתקרבים לקץ עוד יותר. למעלה מכך, היינו הופכים אותו לגאול. כך אומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, שאם היינו מקבלים את עול השעבוד מרצון, היינו בחרות. זוהי הסיבה בשלה בסופו של דבר אומר יעקב לבניו- "היו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי". תשובתו של יעקב היא תשובה מיניה וביה: אם אתם רוצים לקיים את הקץ באמת, אז תידבקו במלך. הדבקות בה' היא הגילוי העליון והאמיתי ביותר של הקץ. אז מגיע הזמן אשר בו באמת יודעים את ה'. אז גם משתכח הפער שבין השעבוד לגאולה.

יעקב אבינו שחי את הקץ, בדעת ה' שלימה, רואה את כל העולם מנקודת המבט הבהירה של הקץ, והמלך נגלה לנגד עיניו כל העת. אך אין כאן שני דברים שונים. הגאולה היא ההשתקפות במציאות של גילוי המלך. מי שה' נמצא חי בהווייתו, יש בו גילוי הקץ. אך כאשר יעקב מבקש לגלות קץ זה לאחרים, הוא אינו יכול להימלט מכך שהוא צריך לדבר איתם לפי ערכם, בתוך הזמן של העולם הזה. בגילוי אור אלוקי מעין זה, המתקבל לפי ערכם של בני העולם הזה, ישנה סכנה שיהיו תלויים בגילוי חלקי, ויראו בו את חזות הכל, במקום להיות תלויים בקב"ה. לכן, גילוי הקץ העמוק ביותר של יעקב הוא בגילוי של הקב"ה בעצמו, כפי שהוא מתגלה אליו: "היו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי". כאשר יעקב אבינו רוצה לגלות את הקץ, הוא אינו יכול להימלט מגילוי חלקי כל שהוא. באיזה דרגה שהוא לא יגלה את הקץ, עדיין יהיה גילוי זה בגדר גילוי חיצוני בלבד. אך כאשר יעקב אבינו נוגע בגילוי האלוקי עצמו- "היו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי"- בכך, הוא מגלה את הקץ בבהירות הכי עליונה. אין גילוי קץ יותר גדול מגילויו של הקב"ה בעצמו. הקץ הוא הוא גילוי ה', "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". לכן, דעת ה' שנקנית בנפש בכל רגע ורגע, היא עצם גילוי הקץ, יותר מכל מדרגה אחרת.

מדברינו עולה, כי המבחן לכל 'גילוי קץ' טמון בשאלה עד כמה גילוי מעין זה, יוצר מתח רוחני גבוה, אשר מביא למדרגה חדשה של דבקות בה'. לעומת זאת, אם גילוי הקץ מקטין את הקשר עם ה', סימן לדבר, שאין הוא גילוי קץ, ולכן אינו יכול להתגלות כפי שהוא.

חכמי ישראל שבכל הדורות, אשר ניסו לגלות את הקץ, פעלו בכמה רמות. נקיטת התאריך היא אך ורק השכבה החיצונית. יחד עם זאת, אפשר, שהיא יכולה להאיר פנימה עד עומק התוכן הפנימי, של חיים שיש בהם גילוי אלוקות ודבקות בה'. ממילא, יש בכך גילוי לקץ[ט]. לעומת זאת, אם גילוי הקץ דוחק את גילוי ה' בעצמו, או אז, מציץ כביכול, המלך ומונע מלגלות את הקץ, מפני שגילוי זה בא על חשבון העיקר. הרי כאשר מתגלה המלך בעצמו, והוא בעצמו נמצא, כיצד ניתן לדבר על מסתריו או כתב שחרור? הגילוי הישיר של ה', עליון מהתקשרות באמצעות מתווכים. הגאולה עצמה הרי היא גילוי ה' "כמים לים מכסים", אך עד הגילוי השלם שלה, כל גילוי חלקי, הוא בבחינת כיסוי והסתרה לגילוי ה' בעצמו.

כמו גילוי הקץ, גם לימוד פנימיות התורה נתון באותו פרדוקס שתיארנו כאן. מצד אחד, העיסוק בפנימיות התורה הוא עיסוק במסתריו של מלך, כמו הקץ. יחד עם זאת, עיסוק כזה טומן בחובו סכנה גדולה, מפני שכחת המלך בעצמו. אכן ניתן ללמוד את פנימיות התורה רק מצד הכלים שלה, ואפילו בהבנה פנימית, אך אין הכרח שלימוד כזה הופך את הלומד ליהודי קדוש יותר, כמו גם גילוי הקץ, שעלול להסתיר את גילוי ה' בעצמו.

כמו בגילוי הקץ, קיימת כאן הבחנה דקה: לימוד פנימיות התורה באופן חיצוני חוטא לכל תוכן הלימוד. הסימן ללימוד אמיתי, כמו גם לגילוי קץ אמיתי, הוא מבחן הפנימיות. עד כמה לימוד הפנימיות פותח באדם מחוזות אלוקיים של טוב ה' ומידותיו העליונות, ועד כמה הופך האדם מתוך כך לאיש קדוש ומתעלה. איש שיש בו אכן הרבה 'רוח', אך בעיקר הרבה 'קודש'. הקודש יכול לבוא לידי ביטוי באופנים שונים- בהתקשרות לתורה, בהתקשרות לעם ישראל או למקום המקדש, או בגילוי מידות מופלאות של מסירות נפש או ענווה. בכל אופן, פנימיות התורה בטהרתה, בכוחה לגלות את אוצרות הקודש העמוקים שבפנימיות הנשמה, ולהאיר את האישיות כלפי חוץ באופנים שונים של גילויי דבקות בה'. ההבחנה הדקה בין גילוי הקץ לגילוי ה' ובין הדבקות בגאולה לדבקות בה', היא חשובה על מנת לחדד את חושינו כלפי פנים, ולסלק את מסכי החיצוניות המבקשים ללא הרף להכשילנו.  

אֵין לךָ קַץ מְגוּלה מזה

אם נשוב לראשית דברינו בעניין פרשה סתומה זו, ניטיב כעת לבאר, כי גילוי הקץ נסתם מיעקב אבינו מפני גילוי עליון יותר, של המלך בעצמו. על אותה דרך ניתן אף לומר, כי נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד, מפני גילוי עליון יותר. כך מסביר ר' נחמן מברסלב, כי דווקא על ידי צמצום העין, ניתן לראות יותר למרחוק[י]. עיניהם של ישראל נסתמו, מפני שהם זכו לגילוי אלוקי עליון יותר. הציץ עליהם המלך בעצמו. זהו הזמן בו לפי דברי חז"ל, קוראים בניו של יעקב קריאת שמע. סתימת העיניים בקריאת שמע, אף היא נעשית, על מנת להעפיל לכוונה עליונה יותר, ולמחוזות עליונים יותר של גילוי אלוקי:"אמרו לו בניו 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' אמרו - כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'"[יא].

במדרש ויקרא רבה, מובאת מחלוקת אמוראים לעניין פירוש הפסוק "וגולה על ראשה":  "תרין אמוראין: חד אמר: גולה. וחד אמר: גאולה"[יב]. ההבדל הדק בין מילת 'גולה' למילה 'גאולה' טמון באות א', היא בחינת אלופו של עולם[יג]. כל עבודתנו תלויה ביכולת להמשיך ולגלות את אלופו של עולם בגלות, ובכך להופכה לגאולה. גילוי הקץ הוא תהליך אינסופי המוטל עלינו, של גילוי ה' במציאות. באמצעותו, אנו מוסיפים א' למציאות הנסתרת של הגלות, ומתוכה, בעזרת ה', מגלים את הגאולה.

[א] רש"י בראשית מז, כח.

[ב] פסחים נו. "דאמר רשב"ל "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם" ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' אמרו - כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'".

[ג] סנהדרין צז: "מאי ויפח לקץ ולא יכזב, אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא, שוב אינו בא, אלא חכה לו, שנאמר: אם יתמהמה חכה לו".

[ד] בראשית רבה צח ב.

[ה] תנחומא מט ח: "יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ, שנאמר: ויקרא יעקב אל בניו וגו'. למה הדבר דומה? לעבד שהאמינו המלך כל מה שבידו, בא העבד למות, קרא לבניו לעשותן בני חורין, ולומר להם היכן דיתיקי שלהן והאוני שלהן. ידע המלך הדבר, עמד לו למעלה הימנו, ראהו אותו המלך והפליג את הדבר שהיה מבקש לגלות להם. התחיל מדבר העבד לבניו: בבקשה מכם, אתם עבדיו של מלך היו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי. כך, ויקרא יעקב אל בניו לגלות להן את הקץ, נגלה עליו הקדוש ברוך הוא, אמר ליה: לבניך אתה קורא ולי לאו?! שכן ישעיה אומר: ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל (ישעיה מג). כיון שראה אותו יעקב, התחיל אומר לבניו: בבקשה מכם, הוו מכבדים להקב"ה כשם שכיבדוהו אני ואבותי, שנאמר: האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו"...

[ו] תיקוני זוהר.

[ז] אורות הקודש ב, החיות העולמית, שע"ט.  

[ח] פסחים כב:

[ט] יש להעיר כי מרן הרב קוק זצ"ל בתורותיו, לא התייחס לגילוי הקץ שבעתיד אלא דיבר על התגלות הקץ שבהווה. לפי דבריו, הקב"ה מתגלה גם בדור הזה ובגאולתו, כאשר עם ישראל שב לארצו. זהו גילוי שכינה, "אין לך קץ מגולה מזה".  זהו 'קץ מגולה' ולא 'גילוי הקץ'. הקץ גלוי לעינינו, והקב"ה הוא שמגלה את עינינו אליו, ומתגלה בפנינו

[י] ליקוטי מוהר"ן קמא, ס"ה: "כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לְהִסְתַּכֵּל עַל דָּבָר שֶׁהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ אֲזַי סוֹתֵם אֶת עֵינָיו וּמְצַמְצֵם וּמְכַוֵּץ הָרְאוּתכְּדֵי לְכַוֵּן הָרְאוּת אֶל הַדָּבָר הָרָחוֹק שֶׁרוֹצֶה לִרְאוֹת".

[יא] פסחים נו.

[יב] ויקרא רבה אמור, לב, ח: " מאן דאמר גולה שגולה לבבל וגלת שכינה עמהן. כדאמר: למענכם שולחתי בבלה. 
ומאן דאמר גאולה, פרוקא, שנאמר (ישעיה מז): גואלנו ה' צבאות שמו".

[יג] תורת מנחם- התוועדויות תנש"א, אחרי מות-קדושים. ראה גם מהר"ל, נצח ישראל פרק א. 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן