אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָא דֹּרְשֵנִי

ברכותיו של יעקב לשבטים המופיעות בפרשתנו, כמו חלקים נוספים ורבים בתורה, הן ברכות שרבו עליהן פירושים ומחלוקות. לשון הברכות היא לשון מורכבת וקשה, והמילים אינן בהירות די צרכן. "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני". פשט הכתוב הוא כעין כתב חידה שיש לבארו כמשל ומליצה, וכעין תמצית המכילה ריבוי משמעויות אשר הולכת ומתבארת במהלך ההיסטוריה.

בדורנו, עם החזרה לאדמת הארץ הגשמית, יש תביעה חריפה מאוד לחזור אל ממד הפשט שבתורה. אולם, כשם שהחזרה אל הארציות והגשמיות מלווה בסיגים של קריעה ונתק מרוח ישראל סבא, כך התביעה לפשט מופיעה לעיתים באופן של קריעה ונתק מהקומות העליונות של הפרד"ס – רמז, דרש וסוד. בדורנו מתחוללים מאבקים גדולים בין אלה התובעים את עלבונו של הפשט ורואים בהיצמדות לפשט שיבה אל התורה שבכתב כפי שהיא, לבין הלוחמים כנגדם, הטוענים ששיבה כזאת אל הפשט מרוקנת את כל עומק המשמעות של התורה, כריקון הארץ מדרגותיה האלוקיות.

מרן הרב קוק זצ"ל הסביר בעניין החזרה לארץ, שיש צורך בכל הכוחות, הגשמיים והרוחניים, יחד. באותו אופן גם בלימוד התורה, אנו זקוקים למצוא את החיבור העמוק אל פשט הכתוב באופן שאינו קורעו ומנתקו משאר קומות התורה, חלילה, אלא באופן שמחבר עימו את כל הדרגות העליונות. זו הדרך שאנו משתדלים ללכת לאורה בביאור דברי התורה, כמו גם כאן.

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם

מנהגנו בשנים האחרונות בפרשת "ויחי", שאנו עוסקים בברכת אחד השבטים ובדמותו הייחודית של אותו השבט. כל השבטים שבטי י-ה הם, ולכל אחד נחלה משלו, צביון ואופי מיוחד. העתיד שאליו אנו מצפים הוא שישראל ישובו לארצם, וכל שבט ושבט ישוב לנחלתו ולמקומו, כדי שכנסת ישראל תוכל להתגלות בשלמות על כל גווניה.

ברצוננו לעסוק כאן בדמותו של שבט יששכר, כפי שהיא משתקפת בברכותיו של יעקב:

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד[א].

יששכר משול לחמור, אך לא ברור מדוע "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", מניע אותו להיות נושא עול- "ויט שכמו לסבול". לכאורה זהו תרתי דסתרי משום שטוב הארץ צריך לגרום לו לנוח ולא לעבוד. איך להסביר זאת?

הרמב"ן בפרשת "וזאת הברכה" מפרש, שמהניגוד בין זבולון ליששכר בברכות בפרשת "וזאת הברכה", "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ", אנו לומדים שגם בפרשת "ויחי" יש ניגוד בין זבולון ליששכר. לעומת זבולון שיוצא לחוץ לארץ - "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן", שבט יששכר אוהב את הארץ, ולכן הוא נשאר בה ועובד אותה.

יששכר משול לחמור גרם שאינו יוצא למרחקים אלא עובד וחורש באדמה הקרובה. הוא אינו מביא לחמו מרחוק אלא נמצא "בין המשפתיים". הרשב"ם מסביר, שאלו המקומות של גבולות העיר, ועבודת החרישה נעשית במקומו ולא במרחק. ממשיך הכתוב ואומר: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" – לאפוקי מזבולון, השוכן לחוף ימים. וכן- "ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" – שלא כזבולון היוצא למרחקים, יששכר החליט להשתקע בארץ כדי לעבוד את האדמה ולהוציא את פרותיה. "ויהי למס עובד" כלומר, כיוון שיש לו שפע ברכה, אז הוא נותן מיסים מרובים למלכי ישראל. יש המבארים שמפני שיששכר אהב את הארץ, "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", הוא לא רצה לצאת ממנה למלחמות, ותמורת ההיתר שלא לצאת למלחמות, הוא נתן מס של כסף רב. מדרשים אחרים מסבירים "רובץ בין המשפתיים" שיששכר הוא השבט היחיד, אם כי גם בנימין הוא כזה, שאין לו גבול עם חוצה לארץ, אלא כולו בתוך שבטי ישראל, וממילא הוא אינו שייך למלחמות. הרשב"ם וכן הרמב"ן ודעת זקנים מבעלי התוספות סוברים שזהו פשט הכתוב.

על אף הסבר הפרשנים, כמתאבק בעפר רגליהם, ברצוני להציע הסבר אחר לפשט משלו של יששכר. ראשית יש להסביר מהו "חמור גרם". 'גָרם' הוא מלשון עצם. "חמור גרם" מורה על חמור שיש לו עצמות חזקות, וממילא יש לו עוצמה גדולה. זהו חמור עוצמתי ועצמי, מלשון תוקף ומלשון עצם. חמור זה "רובץ בין המשפתיים". כלומר, מכובד משאו הוא רובץ תחת משאו, כפי מצינו שהמילה "רובץ" משמשת בהקשר של בעל משא כבד שאינו יכול לעמוד בו- "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ"[ב]. יש פירושים שונים למקומו של החמור הרובץ "בין המשפתיים". התרגומים מבארים בין התחומים ובין השדות. בכל אופן, חמור זה רובץ באיזה מקום ביניים, בדרכו, כשעדיין לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה ועדיין לא פרק את משאו מעליו.

לפי הדברים הללו יש לפרש את המשך הפסוק: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" – "מנוחה" לאפוקי "רובץ", "הארץ" לאפוקי "בין המשפתיים". כלומר, החמור רובץ עם משאו הכבד באיזה מקום ביניים, אך משם הוא רואה למרחוק מקום אחר שיש בו מנוחה טובה וארץ נעימה. שניהם נראים כך בניגוד למצבו הנוכחי. הארץ הנראית מרחוק, אינה מקום ביניים ואין בה את כובד המשא. ומפני שהחמור נמצא באמצע הדרך עם משאו הכבד והוא רואה באופק מנוחה וארץ נעימה, לכן הוא מתגבר על הקושי, מעמיס את המשא על שכמו וממשיך בדרכו כדי להגיע אל היעד הנכסף- "ויט שכמו לסבול". הפשט הזה נראה לי מיושב בפסוקים ומגבש את כל הפרטים לסיפור קוהרנטי אחד. ויש להבין מהו הקשר של משל זה לשבט יששכר.

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ

בתוך שנים עשר השבטים איננו מוצאים אף זוג של תאומים. זאת משום שכל איבר באומה צריך לעמוד כדמות שלמה בפני עצמה. אולם, בברכות השבטים בפרשתנו ובפרשת "וזאת הברכה" מופיעים שני זוגות של שבטים, כשני זוגות תאומים, הקשורים זה לזה וצריכים זה לזה. בפרשתנו אלו שמעון ולוי- "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם", ובפרשת "וזאת הברכה" אלו יששכר וזבולון שנדמים כזוג תאומים, ומקבלים ברכה משותפת: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ".[ג] חכמינו לימדו שקיים קשר עמוק בין זבולון ליששכר. שני השבטים הללו עשו ביניהם הסכם: "יששכר יושב ועוסק בתורה, וזבולון יוצא בימים ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל"[ד].

מהי התאומוּת שבין יששכר לזבולון? ארבעת בניה הראשונים של לאה הם בעלי חשיבות ורובם זכו לתפקידים שונים. ראובן הוא הבכור; לוי זכה לכתר כהונה ולעבודת המקדש ויהודה זכה לכתר מלכות. לעומתם, יששכר וזבולון הם בניה המאוחרים של לאה, השבטים של האחוריים, ונולדו באופן יוצא דופן מבין השבטים.

יששכר נקרא על שם מעשה הולדתו המיוחד- "כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי... נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי". אותו לילה שנולד בו יששכר היה לילה השייך לרחל, אך לאה קיבלה את הלילה הזה תמורת הדודאים. חז"ל דורשים את הפסוק "הדודאים נתנו ריח" ואומרים, שלא רק יששכר נולד בשכר הלילה ההוא, אלא גם זבולון:

אמר רבי לוי: בוא וראה מה יפה הייתה סרסרותן של דודאים לפני מי שאמר והיה העולם, שעל ידי הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולון... "והדודאים נתנו ריח"[ה].

הגמרא מלמדת, שמשום שהורתו של יששכר הייתה לדבר מצווה, בני שבט יששכר הם בעלי מעלה עליונה ונבונים באופן יוצא דופן, ואפילו בדורו של משה, "דור דעה", לא מצינו נבונים כיששכר. לומדי התורה של ישראל היו משבט זה, ורוב ראשי סנהדראות בישראל באו מהם:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה - הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, דאילו בדורו של משה כתיב "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם" וכתיב: "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" )דברים א טו) - ואילו "נבונים" לא אשכח, ואילו גבי לאה כתיב "ותצא לאה לקראתו ותאמר אליי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני וישכב עמה בלילה הוא", וכתיב:(דברי הימים א יב לג) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתיים וכל אחיהם על פיהם"[ו].

לאחר שלאה ילדה את לוי, בנה השלישי, היא אומרת "עתה ילָוה אישי אלי". רש"י מסביר, שמפני שלאה ידעה שליעקב שנים עשר בנים היא הבינה שילדה את חלקה. לכן כאשר נולד יהודה היא שמחה עוד יותר, "הפעם אודה את ה'". זאת משום שלכאורה קיבלה יותר מחלקה. אז פוסקת לאה מלדת וכל אחת מן השפחות יולדת שני בנים- דן ואשר, גד ונפתלי. לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים וכל אחת מן השפחות ילדה שניים, לאה הבינה שהארבע הנותרים הם חלקה של רחל, כמוה. להבנתה, יש הבדל בין האימהות לשפחות- הגבירה יולדת ארבעה ואילו כל אחת מהשפחות יולדת שניים, וכך יש סימטריה שלמה.

מעשה הדודאים שובר את הסימטריה הזאת. באותו לילה הגיע תורהּ של רחל להיות עם יעקב, ואולי מהלילה הזה היו נולדים לה, לרחל, יששכר וזבולון, והייתה נוצרת סימטריה בינה ללאה. אולם, לאה שכרה מרחל את הלילה תמורת הדודאים ונולדו ממנה יששכר, זבולון ודינה. חז"ל אומרים שדינה נולדה לאחר שלאה התפללה שלא תלד עוד בן משום שלא רצתה לגרוע מחלקה של רחל שלא יהיה פחות מן השפחות. אם כן, יששכר וזבולון היו צריכים להיות בניה של רחל, אך עברו ללאה בזכות הדודאים, כפי שדורשים חז"ל, "הדודאים נתנו ריח", אלו יששכר וזבולון שהם שכר הדודאים.

רָחִל שֶבְּלֵאָה

לפי בעלי הפנימיות, רחל היא "עלמא דאיתגליא", העולם החיצוני הנגלה, ואילו לאה היא "עלמא דאיתכסיא", הקומה הרוחנית והעולם הפנימי האלוקי. רחל היא יפה, אהובה ומצליחה, רועת צאן, יוצאת החוצה ופועלת במציאות. כעין זה גם יוסף- יפה תואר, משנה למלך, משביר לכל עם הארץ. גם מלכות ישראל שמזרע יוסף היא המלכות המגושמת יותר, וכך הוא משיח בן יוסף. לעומת זאת, "עיני לאה רכות", ממנה כהונה ולווייה, ממנה השלטון הרוחני- "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה", וממנה משיח בן דוד.

מה מקומם של יששכר וזבולון במארג הזה? לפי דברינו, שני השבטים הללו היו צריכים להיוולד לרחל, אך בגלל הדודאים נולדו ללאה. כלומר, השבטים הללו הם "רחל שבלאה". הם השבטים שבאמצעותם כוללת לאה בקרבה גם את רחל, ובאמצעותם מתגלה גם בה צד גלוי.

הדברים ברורים ביחס לשבט זבולון שהוא כדמות "איש העולם הגדול", היוצא מן הארץ ועוסק בחולין ובעניינים המגושמים יותר, כברכותיו- "שמח זבולון בצאתך", "ושפוני טמוני חול" . לעומת זבולון, דמותו של יששכר אינה מתאימה, לכאורה, לגילוי בעולם הגשמי. אם נסביר, כמו הרשב"ם, שיששכר הוא עובד אדמה, שייך לחומר, לחולין ולארציות, "חמור גרם... וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", אז ברור שהוא שייך לגשמיות של רחל, אך לא ברור מה הקשר של כל זה לרוחניות של לאה?

יש מקום להסביר ולבאר שבחינת "רחל שבלאה" רומזת על היכולת לקשר את העולם הזה הגשמי לעולם הרוחני ולחבר בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד. זהו בעצם תפקידו של יששכר, וכך נראה שיש לפרש גם את ברכתו. כפי שהסברנו את המשל, "חמור גרם רובץ בין המשפתיים" הוא חמור בעל עוצמה, שרובץ באמצע הדרך, אך מפני שהוא רואה את היעד- "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", הוא מתגבר לסחוב את משאו כדי להגיע ליעד הנכסף- "ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד". בנמשל יש להסביר זאת על דמותו של יששכר, העמל בתורה ונושא עולה של תורה על כתפיו עד ליעדו, כפי שנסביר בהמשך.

אכן גם שבט לוי הוא מלומדי התורה בישראל- "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", אך יש הבדל בינו לבין יששכר. כל ארבעת השבטים הראשונים, בניה של לאה, שייכים לעולם העליון של "עלמא דאיתכסיא". ראובן, לגודל מעלתו, היה ראוי שממנו תהיה בכורה, ממנו מלכות, ממנו כהונה, אך הוא חטא ונפל[ז]. גדולתו של שמעון עליונה יותר, כפי שהתבארה בייחוד בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין, ולא נאריך כאן בכך. יהודה הוא מלכא משיחא, ושבט לוי משמש בקודש. לשבט לוי מעלה נשגבה, שהוא שייך לעולם העליון, לקודש ולמקדש, אין לו נחלה בארץ ואין לו "עולם הזה". כל מעלתו היא שבמקום הקודש הוא מורה משפטיו ליעקב ותורתו לישראל. הוא אומר את האמת של עולם הבא בתוך ישראל.

לעומת שבט לוי, לימוד התורה של יששכר שייך לעולם הזה. כאמור, בניה של רחל, ואף בני השפחות, שייכים ל"עלמא דאיתגליא", ויששכר וזבולון הם ה"רחל שבלאה". יששכר השייך במהותו לרחל, מקשר בין "עלמא דאיתגליא" ל"עלמא דאיתכסיא". הוא "חמור גרם" רובץ בתוך עולם הזה ונושא את העול עם כל אחיו בעלי הנגלה של העולם הזה. מקומו "בין המשפתיים" הוא הסנהדרין שהייתה חציה בקודש וחציה בחול, ויש מי שאומר בין עולם הזה לעולם הבא. ב"תורה שלמה" מובא מדרש ש"בין המשפתיים" הוא בין מעשה בראשית למעשה מרכבה. כל הפירושים מבארים ש"בין המשפתיים" היא תחנת ביניים בין הכא להתם. חמור זה רובץ מפני שהוא נושא בעול של העולם הזה, אך יש לו עוצמה חומרית אדירה לשאת את העול הזה ולא להתמוטט תחת משאו. הוא מוצא בקרבו את היכולת לקחת את כל המשא של "עלמא דאיתגליא", לקום תחת משאו וללכת איתו ל"עלמא דאיתכסיא".

אפשר לומר ש"חמור גרם" הוא חמור "עצמי". ה"חמור" הוא החיצוניות שבחיצוניות ו"גרם" הוא מצד העצמיות שבעצמיות. חמור זה, שכל המשא של עלמא דאיתגליא על כתפיו, רובץ "בין המשפתיים", בין לבין. הוא נושא את עיניו ליעדו- "וירא מנוחה כי טוב", לעולם הבא, ומתוך כך הוא קם עם כל עוצמתו מתוך האיתגליא של העולם הזה, והולך אל העולם הבא.

מֵהָעוֹלָם הַזֶּה לָעוֹלָם הַבָּא

על מנת להבין לעומקה את מעלתו של יששכר הנושא עולה של תורה, יש להבין מהי התורה. מרן הרב קוק זצ"ל מסביר ב"עין אי"ה", שיש שלוש דרגות בהבנת התורה ומעלתה[ח]. לפי הדרגה הראשונה, וכפי שהרמב"ם מסביר במורה נבוכים, התורה היא מלשון 'הוראה'. כלומר, התורה מורה לאדם איזוהי דרך ישרה שיבור לו, על מנת שיוכל להתנהל נכון בעולם הזה; להיות איש טוב וישר לבריות וצדיק כלפי שמים; להבין את הרוחות הסוערות בעולם, ולדעת איך לנצחם. זו הסיבה שהרמב"ם מסביר את כל עבודת הקרבנות כנגד עבודה זרה. באמצעות עבודת הקורבנות הורתה התורה איך להימלט מיצר עבודה זרה. על זו הדרך מסביר הרמב"ם עוד מצוות רבות. לפי מדרגה זו בהבנת התורה, אנו נמצאים בעולם חשוך ומסובך. לולי התורה, אנו כעיוורים המגששים באפלה, ואיננו יודעים מהי הדרך הנכונה לילך בה. התורה, מאירת עיניים, היא שפוקחת את עינינו לדעת מהי הדרך הנכונה והישרה ללכת בה, וכיצד לצלוח את החושך של העולם הזה ולעבור בו בשלום.

לפי הדרגה השנייה בהבנת התורה, התורה אינה עוסקת בעולם הזה, אלא עיקרה הוא 'תורה דלעילא'. רמ"ח מצוות הן רמ"ח איברין דמלכא, וכל תורתנו היא יובלות חכמה של מעלה. כשאדם מקיים את התורה והמצוות הוא עושה מעשים אלוקיים ודבוק בה'. אולם הדבקות הזאת אינה מתגלה בעולם הזה, משום שבעולם הזה אי אפשר לראות איך הנשמה דבקה בה'. רק בעולם הבא תופיע באמת מעלת המצווה. כך אומר בעל התניא, ש"זיו השכינה" שנהנים ממנו הצדיקים בעולם הבא, הוא לא האור בעצמו, אלא מה שמתפשט ממנו[ט]. בעולם הבא הצדיקים נהנים מהזיו ומהתפשטות האור של התורה והמצווה שעסק בהן האדם. העולם הבא הוא רק הזיו של האור בעצמו, של הדבקות עצמה. לכן התורה היא למעלה מהעולם הבא. ועיקר מעלתה- שהיא שייכת לעליונים.

למעלה מכל זאת, המדרגה השלישית של התורה, העליונה והאמיתית מהכול, היא שהתורה מורה את הדרך איך עולם הזה בעצמו הופך לעולם הבא. לעומת המדרגה הראשונה שנותנת מקום לעולם הזה בלא העולם הבא, ולעומת המדרגה השנייה שנותנת מקום לעולם הבא בלא העולם הזה, המדרגה השלישית נותנת מקום שלם הן לעולם הזה והן לעולם הבא. לפי מדרגה זו, עיקר מעלתה של תורה, שהיא מורה דרך איך לחשוף את עומק האור של העולם הבא מתוך העולם הזה, ואיך לקשר עולם הזה לעולם הבא. כל תורתו של מרן הרב זצ"ל היא כזאת, שמחברת ומגלה וחושפת בתוך עולם הזה את האור של עולם הבא. יש מקום לומר שמעלה עליונה זו מתגלה בשבט יששכר, ביכולתו לקשר את העולם הגשמי לעולם הרוחני. עיקר מעלתו של יששכר הוא היכולת לקחת את כל מעמקי עולם הזה, וללכת איתם אל עולם הבא. מיששכר באים רוב ראשי סנהדראות, "יודעי בינה לעיתים", והם שנותנים את העוצמה ומורים על פיהם את הדרך לכל ישראל, איך להביא את עלמא דאיתגליא אל עלמא דאיתכסיא. איך באים אל העולם הבא מתוך העולם הזה. "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתיים, וכל אחיהם על פיהם"[י].

בדומה לדברינו שיששכר מביא את העולם הזה לעולם הבא, מסביר ה"כלי יקר" שהשם "יששכר" הוא על שם השכר בעולם הבא, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". "ויט שכמו לסבול" כנגד "היום לעשותם", "וירא מנוחה כי טוב" כנגד "ומחר לקבל שכרם".

על פי דברינו יש לבאר גם את דרשת חז"ל על ברכת יששכר: "אל תקרי 'גרֶם' אלא 'גָרַם'"[יא]. לדברי חז"ל, לאה קנתה את הלילה בדודאים, היא ציפתה ליעקב ורצתה לדעת מתי יבוא כדי לצאת לקראתו. כשהגיע יעקב, החמור נער לקראתו וכך ידעה לאה שיעקב הגיע ויצאה לקראתו. כלומר, החמור הוא שגרם שייוולד יששכר. מה עומק הדבר? לפי דברי חז"ל, משום שהקב"ה רצה להיות שותף במעשה הולדתו של יששכר, לכן גרם לחמור שינער כדי שתצא לאה. יש להסביר שאכן זהו מעשה אלוקי כאשר לאה, השייכת לעלמא דאיתכסיא, יוצאת החוצה ועושה מעשה רחל של עלמא דאיתגליא. החמור הוא הביטוי לחומריות החיצונית ביותר, שבגללו עלמא דאיתכסיא יוצא החוצה. זוהי כל מהותו של יששכר, המעמיד לומדי תורה בישראל ומקשר בין הנגלה לנסתר, בין עולם הזה לעולם הבא.

בפרשת "וזאת הברכה", זבולון ויששכר מתברכים יחד בעניין אחד, כתאומים- "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ". גם בתוך הזוג הזה שהם בבחינת "רחל שבלאה", יש חלוקה. זבולון הוא ה"רחל" שביניהם, ואילו יששכר הוא ה"לאה" שביניהם ותורתו היא עיקר השכר "כי שכר שכרתיך". כך יש לפרש את הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך", זבולון הוא כמו 'רחל יפת תואר' שיוצאת החוצה, וכמו בנה יוסף שיוצא לבין העמים, ואילו יששכר שייך פנימה- "באוהליך".

קשר התאומוּת המיוחד שבין יששכר לזבולון בא לידי ביטוי בדרשת רבותינו על הדודאים שמהם נולדו שני השבטים הללו:

"הדודאים נתנו ריח"- אמר רבי יצחק אל תקרי 'הדודאים' אלא 'הדודים', זהו הגוף והנשמה שהם דודים ורֵעים זה עם זה[יב].

הבנת קשר התאומות שבין יששכר לזבולון, מסייעת להבין ביתר חדות את משל החמור בברכתו של יששכר. יששכר הוא הדרך מהכא להתם. הוא המעבר מעולם הזה לעולם הבא. לכן הוא אינו נמצא במקום מסוים אלא בתווך, "בין המשפתיים". בשביל התהליך הזה צריך שני קצוות מנוגדים: מצד אחד, מי שיעמוד בתוך עולם הזה בכל תוקפו, ומצד שני- מי ששייך לעולם הבא בכל תוקפו. אלו יששכר וזבולון. זבולון הולך אל העולם הגשמי, אל הכסף ואל הסחורה. הוא לוקח את הקוטב של רחל עד הקצה, ולדורות עולם הוא מתברך כאיש השייך לחוץ, איש אוניות, המשביר לאחיו. לעומתו, יששכר הולך עם העולם הזה עד לעולם הבא, "וירא מנוחה כי טוב". לדורות עולם נקבע קשר זה בהסכם "יששכר וזבולון", שעל ידי פרנסתו של 'זבולון' העשיר בעולם הזה, זוכה 'יששכר' לחומריות בעולם הזה, ו'זבולון' זוכה לשכר בעולם הבא.

עַמִּים הַר יִקְרָאוּ

בפרשתנו וכן בפרשת "וזאת הברכה", זבולון קודם ליששכר, משום שיששכר לוקח את כל הגשמיות של זבולון, "בצאתך", ל"אוהליך" פנימה. זהו פשר שמחתו של זבולון, שיודע שחלקו וכל החול שהוא עוסק בו, יגיע לעולם הבא. זבולון שייך לתהליך שרחל נקשרת ללאה. הוא מחדד את כוחה של רחל כדי לקשר אותה עם לאה על ידי יששכר.

סופו של התהליך הוא קישור העולם כולו אל הקודש, כפי שנאמר: "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל"[יג]. מה פשט הכתוב? בפשטות נראה שמדובר על זבולון השוכן לחוף ימים ולא על יששכר שנחלתו בעמק יזרעאל מבית שאן עד טבעון. יש מי שפירש שגם יששכר ישב על הים, אך לדעת רוב המפרשים יששכר היה מוקף כולו בשבטים, ולא ישב על הים. המילים "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק" מתפרשים אצל חז"ל וכן אצל רש"י, כהר המוריה, הר בית ה' שזובחים בו קורבנות.

ה"ספורנו" בפרשת "וזאת הברכה" מפרש "עמים הר יקראו", שיששכר וזבולון קוראים לעמים שבמדינות הים לעלות לבית המקדש. זהו השורש בתורה למה שמתנבאים הנביאים "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"[יד], וכן "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'"[טו]. תפקידו של זבולון, רחל שבלאה, לצאת החוצה כדי שכל אומות העולם יבואו פנימה.בדרך זו מסבירים חז"ל "עמים הר יקראו", שזבולון היה יוצא לפרקמטיה, והיה לוקח איתו את הפֵּרות הגדולים שהתברך בהם יששכר. אומות העולם היו תמהים על גודל הפֵּרות, וזבולון היה משיב להם, שאם היו רואים איך יששכר יושב ולומד תורה, היו תמהים לאין ערוך. אז באים אומות העולם עם זבולון לראות את יששכר לומד תורה, ומתגיירים[טז]. עוצמתו הגשמית של יששכר נובעת מהחיבור שחיבר בין גשמיות עולם הזה לעולם הבא. קל וחומר התורה שלו שכולה פלאי פלאות!

יש לשאול על כך, למה זבולון לא הביא את העמים לראות את לוי עובד בבית המקדש? לדברינו התשובה פשוטה: לשבט לוי אין נחלה בארץ והוא אינו מחובר לעולם הזה. לכן הוא אינו יכול לקחת את העמים ממקומם ולחברם לקודש, אלא דווקא זבולון ויששכר. בשל הקשר של יששכר וזבולון לעולם הזה, הם שיכולים לעורר את הגילוי של כל העמים לקרוא בשם ה' ולקחת אותם מהעולם הזה אל העולם הבא. זהו כישרונם לדורות עולם, לקחת את כל החולין ולהביאו עד מרום הרים.

שנזכה בעזרת ה' לראות איך כל החוץ נכנס פנימה. איך "זבולון בצאתך" משמש את "יששכר באוהליך", במהרה בימינו.

[א] בראשית מט יד-טו

[ב] שמות כג ה

[ג] דברים לג יח

[ד] בראשית רבה עב

[ה] בראשית רבה עב ה

[ו] עירובין ק ע"ב; נדרים כ ע"ב

[ז] ביארנו זאת בהרחבה במאמר לפרשת "ויחי" בספר "בקרבך קדוש".

[ח] עין אי"ה שבת פ"ב סעיף פט, על שבת ל ע"ב

[ט] תניא א ד

[י] דברי הימים א יב לג

[יא] מדרש הגדול; זוהר א קנז ע"ב

[יב] זוהר א קלד ע"ב

[יג] דברים לג יח

[יד] ישעיה נו ז

[טו] צפניה ג ט

[טז] בראשית רבה צח יב

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן