לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל

בשעה שבאו להודיע לאדמו"ר הזקן על גאולתו ביום י"ט בכסלו, אמר את המילים "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי"[א]. יש מקום לומר שפסוק זה מתאים אף למצבו של יעקב לאחר מפגשו עם עשו. הרי בשלושה דרכים התכונן יעקב אבינו למפגשו עם עשו: בדורון, בתפילה ובמלחמה, אך בסופו של דבר לא נזקק לדרך המלחמה, אלא רק לדרכי שלום- דורון ותפילה.

בכל הפרשה שלנו אין אנו מוצאים מלחמה ומתח בין יעקב לעשו, לא בפגישתם וגם לא בפרידתם. בפגישה, התגלתה ביניהם חיבה - "אף על פי שהלכה עשו שונא ליעקב, נשק עשו ליעקב בכל ליבו"[ב]. גם בפרידה התנהלו הדברים על מי מנוחות ועשו לקח את כל אשר לו, והלך לשעיר. לעומת הפרידה בין לוט לאברהם, שם אברהם פונה ללוט ואומר לו "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה", כאן- עשו אינו אומר דבר, והולך לו. נדמה כי לרגע אחד עשו מבין שהארץ אינה מקומו, שעליו להשאיר אותה ליעקב וללכת למקומו לשעיר.

אכן בפרשתנו איננו מוצאים מלחמה גלויה בין יעקב לעשו, אך ישנו מאבק בין יעקב לשרו של עשו. "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". מאבק זה אינו מאבק פשוט כלל. ממאבק זה יוצא יעקב חבול בירכו, ולא זו בלבד, אלא שעד עצם היום הזה נשאר זיכרון לדורות עולם לאותו מאבק שלא יצאנו ממנו שלמים- "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". אמנם כתוב "ויבוא יעקב שלם עיר שכם", ומפרשים שהיה שלם בגופו ונתרפא מצליעתו[ג], אך איסור אכילת גיד הנשה מלמד שמאבק זה השאיר רושם לדורות עולם. חז"ל מלמדים שהמאבק בין יעקב לעשו יימשך עד הגאולה השלמה. רק אז תתרחש ההשלמה בין עשו ליעקב, כאשר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והייתה לד' המלוכה"[ד].

המאבק בין יעקב למלאך הוא מאבק כפול- רוחני וגשמי, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים". בגשמיות, מותיר המאבק צלקת בירכו של יעקב. ברוחניות, זהו מאבק עם מלאך שאינו שייך לעולם הזה, ואין לדעת מה שמו. מאבק זה מהווה נקודת מעבר מהמאבק הגשמי שבין עשו ליעקב לבין מאבקם הרוחני. עד למפגש עם המלאך היה יעקב נאבק עם עשו הרשע שבגשמיות, אך מעתה והלאה הוא נאבק עם שרו של עשו ברוחניות. על ידי המאבק הזה זוכה יעקב לשם חדש- ישראל: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"[ה]. מעתה, כל עניינו ומהותו של יעקב אינם רק בבחינת השם 'יעקב', בדרך התחתונה והפתלתלה של העקב, אלא גם בבחינת השם 'ישראל', בדרך עליונה, שלמה וישרה: ישר-אל.

רבותינו לימדו, שישנם שתי דרכים להילחם ביצר הרע- דרך הכובש ודרך הישר[ו]. הדרך של כבישה, או כפי שהיא מכונה בחסידות 'אתכפיא', היא דרך המאבק והמלחמה, אשר כוללת ממילא גם נפגעים. בסופה, כופים את היצר הרע וכובשים אותו. לעומת זאת, דרך הישר, או כפי שהיא מכונה בחסידות 'אתהפכא', היא הדרך באמצעותה היצר הרע בעצמו מודה ליצר הטוב. שתי הדרכים הללו באות לידי ביטוי בדמותו של יעקב אבינו. תחילה הוא בבחינת יעקב, אשר נלחם בעשו ומנסה לכובשו, ולבסוף הוא מתגלה בבחינת ישראל. אז נעשית דרך העקוב שבו למישור לפניו, בשלום וללא מלחמה, "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי". בדרך שלום זו, מודה עשו ליעקב ועוזב מעצמו את הארץ. כך גם המלאך, שרו של עשו, מודה ליעקב: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"[ז].

וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל

לפי דברי חז"ל, בנוסף לשם ישראל, קיבל יעקב בפרשתנו שם נוסף. כאשר יעקב נפרד מעשו, הוא בונה מזבח "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל". פסוק זה קשה- כיצד קרא יעקב למזבח בשם כזה? מפרשים חז"ל שהקב"ה, אלוקי ישראל, הוא שקרא ליעקב 'א-ל': "אמר אתה אלוה בעליונים, ואני אלוה בתחתונים"[ח]! הרעיון שיש אדם, שהקב"ה קורא לו 'א-ל' הוא רעיון מזעזע! יש בכך 'לעומת זה' בקדושה, לתפישת הכפירה של עשו הרשע בנצרות, אותו האיש יש"ו. מהו עומק העניין?

אחד המפגשים האחרונים בין יעקב לעשו הרשע, הוא מפגש אשר התרחש בין רבנו הרצי"ה לכמה נוצרים. משרד החוץ פנה לרצי"ה בבקשה שיפגש עם שלושים פרופסורים לתיאולוגיה מארה"ב, על מנת שיסביר להם את האמונה היהודית. כאשר הם נפגשו, התברר שלא רק שהם פרופסורים, אלא גם כמרים לעבודה זרה. הרצי"ה אמר, כי מלכתחילה לא היה נפגש איתם, אבל מכיוון שהדבר נקבע, הוא נפגש עמם ודיבר איתם על השלום. רבנו הסביר ש'שלום' הוא שמו של הקב"ה, אך הוא אינו אחד משבע שמות שאינם נמחקים. השם 'שלום' הוא שם שיש בו גילוי אלוקי, אך יחד עם זאת הוא שם חול, אשר באמצעותו מתגלה קשר וחיבור יומיומי ופשוט שבין אדם לחברו.

מדוע אמר הרצי"ה דברים אלו לנוצרים, ומה ראה על כך? הרצי"ה רצה ללמדם לימוד גדול, שליהודים ישנה כתובת אלוקית אחת. שלא כמו האמונה הנוצרית שמאמינה בשילוש, אנו מתפללים לאל אחד. ועוד, שגם אם ישנו אדם כמו יעקב, שהקב"ה בעצמו קורא לו 'אל', הוא מצד עצמו אינו אלוהות. איננו מתפללים אליו, ואף לא אל פמליא של מעלה, חס וחלילה. כשם שהמילה 'שלום' מורה על המשכת שם שמים בתוך המציאות של האדם, כך הכינוי 'אל' שבו נקרא יעקב, מעיד על היותו מרכבה לשכינה, ועל היותו ממשיך אלוקות לעולמות, למציאות של העולם הזה וליחסים שבין אדם לחברו. אלא, שכשם שהמילה 'שלום' היא שם חולין, כך יעקב אבינו הוא אדם ולא אל. שם 'אל' שנתן לו הקב"ה הוא, ככל הנראה, שם חול ולא שם קודש. אלוקותו של הקב"ה בעליונים זהו שם קודש, אך יעקב שנקרא 'אל' בתחתונים, זהו שם חול, שיכול להיות נמחק, כמו בפסוק "עד האלוהים יבוא דבר שניהם", שכוונתו בית הדין. כך אף מצינו שאפילו שם 'אלוקים', שהוא אחד משבע שמות שאינם נמחקים, הוא שם חול גם בהקשר של אלוהים אחרים.

רבינו הרצי"ה רצה ללמד את אותם נוצרים שהשלום, כמו א-לקותו של יעקב, הינו רק ביטוי להמשכת האלוקות שבעליונים אל תוך המציאות הארצית והחולית של העולם הזה. כל מעלתו של יעקב המתקרא בפי הקב"ה 'א-ל', אינו בכך שנהפך להיות אלוקות בעצמו, חלילה, אלא דווקא בהיותו בן אנוש שנעשה כלי להשראת שכינה בתחתונים.

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

מהו השלום? נתבונן בברכת כוהנים שמסיימת במילה 'שלום' ונברר מהי משמעותה של מילה זו. ברכת כוהנים מורכבת משלוש ברכות המתגברות ומתעלות, זו על גבי זו. הברכה הראשונה היא בת שלוש מילים, הברכה השנייה היא בת חמש מילים, והברכה האחרונה בת שבע מילים. בכל אחת מהברכות מופיע שם ה', ובברכה האחרונה מופיע שם ה' בכפילות, מפני שמופיע בה גם השם 'שלום'.

הברכה הראשונה "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ", היא ברכה לשפע גשמי, "ברכת ה' היא תעשיר"[ט]. עיקרה של הברכה הגשמית מתגלם דווקא בשם ה' המופיע בה מפני שדווקא בברכה הגשמית האדם צריך לחוש כיצד הכול בא לו מאת ה'[י]. השפע והברכה בגשמיות הם הבסיס עליו יכולה לבוא ברכה נוספת ועיקרית יותר.

הברכה השנייה היא ברכה רוחנית- "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ". עיקר האור הוא אור התורה, כמו שאנו אומרים מיד לאחר ברכת הכהנים, "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים". בברכה הגשמית איננו מסתפקים רק בברכה של עושר, אלא אנו מבקשים לחוש דווקא את האלוקיות וברכת ה' המופיעות בה. באופן זה, גם בלימוד תורה איננו מסתפקים רק בתורה, אלא באלוקיות שבה. עיקר הברכה הרוחנית של לימוד התורה גלום בשם ה' המצוי בה, בגילוי ה' אלינו בתורה, באור פני מלך חיים. מאור הפנים שיש בברכה זו, הוא ביטוי לגילוי אלוקי גדול, "כי באור פניך נתת לנו תורה וחיים". לימוד תורה שאור מתגלה בו, שייך לנגלה שבתורה. בנוסף, הברכה "וִיחֻנֶּךָּ", רומזת ללימוד תורה שחן מתגלה בו, השייך לנסתר ולח"ן. ה'חן' הוא אור פנימיות התורה, המגיע מלמעלה כחנינה, למעלה מדעת אנוש.

הברכה השלישית היא הברכה העליונה מכולן- "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". נשיאת הפנים המופיעה כאן, היא עליונה מהארת הפנים של הברכה הקודמת. יש לומר כי 'וישא' הוא מלשון הרמה, שהקב"ה מרים את פניו, מתרומם כביכול בפנימיותו. לאחר שהוא מאיר פניו אלינו, הוא מתרומם למקום עליון יותר, של מקור האור בעצמו. מה שלמעלה מהאור ולמעלה מפנימיות התורה נעשה מכוון אלינו. יתר על כן, באופן פשוט יותר יש לומר ש'וישא' הוא מלשון מתנה, כמו "משאת כיד המלך". ופירוש הברכה – שבנוסף לאור הניתן בברכה הקודמת, ייתן ה' את פניו ופנימיותו. "וישם לך שלום"- הקב"ה ייתן את עצמו, וישים שם שמים בקרבו של האדם, בבחינת "בקרבך קדוש"[יא], כפי שאף נאמר אצל יעקב אבינו- "ויקרא לו אל אלוקי ישראל". כלומר, השלום הוא התגלותו של הקב"ה בנו, כפי שהתגלה בקרבו של יעקב, עד אשר הוא נעשה כלי ומכון להשראת שכינה ממש.

עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר

לפי הדברים הללו יש לבאר את הפסוק "פדה בשלום נפשי"- בשלום דייקא. כל הפדיון של יעקב הוא האור שמאיר הקב"ה בקרבו. אור זה הוא אותו אור שעתיד להתגלות בשלמות הגאולה, כאשר "והייתה לה' המלוכה". יעקב אבינו מאיר את אור התורה לא בדרך ה'אתכפיא', במאבק עם כוחות חיצוניים שמסיתים אותו, אלא בדרך ה'אתהפכא', באופן שהכול מתגלה כטוב, עד אשר אפילו עשו הרשע נשקו בכל ליבו. עשו, במפגשו עם יעקב, יונק מאור העתיד לבוא המופיע בקרבו של יעקב, שאז גם החזיר עתיד להיטהר ולחזור. מתוך כך הוא שואב את היכולת לנשק את יעקב בכל ליבו. כך יש לפרש את הפסוק "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ", הם כל הדרכים שעבר יעקב בגלותו, "גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ", וממילא אין צורך במלחמה, ובעצם אף אין צורך בדורון, אלא רק בתפילה.

היכולת של יעקב אבינו להיות במקום השייך לעתיד לבוא, מתגלה דווקא במאבקו עם שרו של עשו בעליונים. שלא כמו עשו הרשע, שרו של עשו הוא צדיק, כאחד מן המלאכים. כל רצונו לעשות רצון ה', וכל צדקותו היא לתת כוח ביד הרשע, אך לשם שמים. הוויכוח האמיתי בין יעקב לעשו אינו מתרחש עם עשו שבתחתונים, אלא עם שרו שבעליונים. לא עם הרשעות בעולם הזה, אלא עם השורש של הרשע בעולם. ולא רק עומק הרשעה, אלא עוד יותר גבוה מכך- עם הצדקות של הרשעה ועם ה'לשם שמים' האמיתי בכך שבכלל יש רשעה בעולם.

מה רוצה שרו של עשו ועל מה הוויכוח עמו? שרו של עשו סובר, בצדק, שככל שעשו יעשה יותר צרות לישראל, כך הגאולה שתבוא תהיה עליונה יותר. לפי סברתו, כל עיכוב בגאולה מביא גאולה עליונה יותר באין ערוך מהגאולה שתבוא לולא העיכוב הזה. מדוע הדבר כך? מפני שכל רגע של עיכוב בגאולה מביא צער בעולם, וממילא מביא צער בכל העולמות. אך איך אפשר שהקב"ה יסכים שיהיה צער בעולם אם כבר אפשר להביא את הגאולה? אלא, ודאי שהגאולה שתבוא תהיה עליונה יותר, שכל הצער הזה שווה בשבילה. "מידה טובה מרובה ממידת פורענות" עד בלי די, כלומר, שהטוב שיבוא על ידי הייסורים הוא בוודאי טוב לאין ערוך מהצער של אותה השעה. כך יוצא שוודאי שהקב"ה לא מעכב את הגאולה אף לא לרגע, אלא רק מפני שבעקבות זאת תבוא גאולה שהיא לאין ערוך מהגאולה שהייתה יכולה לבוא לפני כן.

גם יעקב אבינו, באיזה מובן, מודה לשרו של עשו במאבקו, ומסכים עמו שאכן הצרות מביאות לגאולה עליונה יותר. יעקב נפגע בירכו, מפני שיש איזה צד ששרו של עשו גובר על יעקב. לפי דברי הרבי מלובאוויטש זצ"ל, גם בקרב הצדיקים שבכל דור ודור מתרחש בכל רגע מאבק אדירים מעין זה, וסערה עצומה מתחוללת בקרבם, מפני הפיתוי העצום לעכב את הגאולה. אך למרות שיש לצדיקים תאווה עצומה לעכב את הגאולה, אף על פי כן הם מתגברים על יצרם, ומבקשים שהגאולה תבוא מיד, ללא כל עיכוב נוסף.

מרן הרב קוק זצ"ל מלמד שאצל הצדיקים אור התחייה כל כך בהיר, שלא משנה להם הצער שבדרך. לפי דבריו, הצדיקים העליונים רואים את תחיית המתים באופן כל כך בהיר, שכל מה שעובר עליהם ועל העולם עד אז, נחשב כטיפה בים ולא תופס מקום אצלם כלל[יב]. ועל אף שהצדיקים אחוזים באותו אור של העתיד ולא בצער ההווה, ועל אף שיש להם תשוקה עצומה לעכב את הגאולה, אף על פי כן הם מתגברים על יצרם, ופועלים על מנת לקרב את הגאולה ולהחישה כמה שניתן.

כל הגאולה תלויה בכך שגם הרע אינו מעכב עוד את הטוב מלהופיע, אלא מודה שהגיע הזמן של הגאולה, והגיעה השעה שבה יתגלה במוחש, לעין כול, שהכול רק טוב אלוקי. המאבק עם שרו של עשו מתרחש בחשכת הלילה. אך כאשר מגיע האור בעלות השחר, מבקש המלאך מיעקב "שלחני כי עלה השחר". אז מבין שרו של עשו שיש זמן שצריך להפסיק לעכב את הגאולה, והגיעה שעתו של הטוב הגמור להופיע. שרו של עשו נוגע באותה נקודה של ה'לעתיד לבוא' שבה אוחז יעקב, אשר בקרבו שוכנת השכינה, והוא עצמו מאיר כולו באורהּ. שרו של עשו מבין שבעלות השחר אין עוד צורך בחושך על מנת להביא את האור, אלא אור הגאולה הולך ומתגדל מתוך עצמו, ללא כל צורך בחשיכה.

יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל

מהיכן לוקחים הצדיקים את הכוח להתגבר על שרו של עשו, ועל טענתו הצודקת שעיכוב הגאולה הוא לטובה גדולה יותר? מהי הסברא שאנו מנצחים בעזרתה את שורש הרע בעולם?

באופן חיצוני ניתן לטעון טענה טכנית. אם לפי דברי שרו של עשו יש יתרון לעיכוב הגאולה, צריך בכל רגע לחכות עוד רגע. יוצא, שאין לדבר סוף, וכך לעולם לא תבוא הגאולה. אך יותר מכך, ישנה טענה פנימית כנגד שרו של עשו. אמנם כל רגע שמתעכבת הגאולה, הגאולה שבאה לאחריה היא גדולה לאין ערוך, אך יחד עם זאת, כל רגע שמקדימה הגאולה, היא עצמה מצמיחה את הרגע שאחריה באופן עליון ומואר לאין חקר - "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". זוהי גאולה שאינה פוסקת, והולכת ומתעלה "ילכו מחיל אל חיל". התפיסה שרק שרו של עשו ברוע שהוא מביא עמו, גורם שתהיה עליה עד בלי די, ושכל מדרגה תהיה באין ערוך לעומת זו שקדמה לה, אינה תפיסה נכונה. נצחונו של יעקב מגלה שבאמת דווקא בכל רגע שיש טוב בעולם, הוא מגדיל את הגאולה שתבוא אחרי אותו טוב, עד אין חקר.

חז"ל אומרים שהמשיח יבוא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, ורבותינו הבהירו שלמעשה יבוא המשיח בדור שכולו חייב. אם כן, לכאורה, צריך להרבות בחטא ורע. אך זוהי עצת שרו של עשו. עצת ה' היא, שאף על פי שאפשר להביא את הגאולה בדרך ייסורים, יש להביא את הגאולה דווקא בדרך של מצוות ועשיית טוב, ובכך תבוא גאולה גדולה עוד יותר.

דורשים חז"ל, שכאשר משה רבנו עלה למרום, המלאכים רצו לסלקו- "מה לילוד אישה בינינו". משה אינו יכול לענות להם, מפני שהוא מפחד שהם ישרפו אותו בהבל פיהם. לכן אומר לו הקב"ה לאחוז בכסא כבודו ולענות להם תשובה[יג]. יעקב אף הוא, אינו יכול לנצח את שרו של עשו ואת תפישתו שהגאולה תבוא על ידי צרות. יעקב יכול להשיב תשובה ניצחת לשרו של עשו רק מתוך אחיזה בכסא הכבוד. אחיזה כזו, היא שמאפשרת להחזיק בעמדה כי דווקא בכל רגע שבו נעשה טוב בעולם, באה דרגה עליונה ומופלאה מכול. זאת מפני שרק במחשבה האלוקית בדרך הטוב אפשר להגיע לטוב גדול יותר. אמנם גם המבט השטחי ודאי מניח שטוב מוליד טוב, אלא שמבט זה אינו מכיר כלל את היתרון העצום של האור הבא דווקא מתוך החושך. לאחר שאנו מבינים אילו אורות עליונים גנוזים במחשכים, אנו עלולים להתפתות ולצעוד בדרכו של שרו של עשו. אולם על מנת לנצחו, יעקב אבינו שדמותו חקוקה מתחת כסא הכבוד, צריך להתרומם מעל צדקותו של שרו של עשו ולהגיע למדרגת "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".

לפי פשט הפסוק, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", מדובר בפדיון מקרב שהיה כנגדי. ולא עוד, אלא שהיו רבים שנלחמו כנגדי. אך רבותינו פרשו אחרת, ודרשו למעליותא. "רבים היו עמדי", בזכות תפילת רבים[יד]. יש עוד לדרוש, "מקרב לי", לשון קירבה, שהקרב בעצמו היה בשבילי ועבורי. "פדה בשלום נפשי מקרב לי", שלא נשארה צרה אחת שלא מיצינו ממנה את כל הטוב שבה. אנו פודים את מה שהיה בתוך הצרה, אך בדרכי שלום, כי הקרב עצמו הוא עבורנו.

כך אומר ה"שפת אמת" בשם הזוהר הקדוש על הפסוק "רבות רעות צדיק"[טו], שהרעות, הם שעושים את הצדיק. "שבע יפול צדיק וקם", הנפילות עצמן הן שמקימות אותו[טז]. ובכל זאת, "מכולם יצילנו ה'".

לִכְשֶיָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה

כלל נקוט הוא בידינו "מעשה אבות סימן לבנים", שכל מה שארע לאבותינו, מתרחש בנו. פדיונו בשלום של יעקב מעשו מתרחש גם בנו, בגאולתן של ישראל[יז]. אמנם בחיצוניות פני הדברים אינם נראים כך, אך נכון לומר כך שבפנימיות מתקיים גם בנו "פדה בשלום נפשי". אכן ישנה פדות, כלומר שהיו לפני כן ייסורים, והשלום אינו מכחישם. אלא שלמרות שישנם ייסורים, הם מופיעים לבסוף באופן של גילוי אלוקות, עד שהכול, וגם הייסורים, מתהפכים לטובה.

חג הגאולה החל בי"ט כסלו, הוא יותר מכל היום שבו התקיים "פדה בשלום נפשי". גאולתו של אדמו"ר הזקן מלמדת על מאבק שהתחולל בשמים בשאלת גילוי סתרי תורה. כך אמר אדמו"ר הזקן שכל המאבק היה בשמים, בין שרים בפמליא של מעלה, האם לגלות סתרי תורה או לאו, והאם להשתמש כבר באור של הגאולה, ולהטעים כבר טעם אלוקות להמון העם. מאבק זה הסתיים בסופו של דבר בניצחון של גילוי סתרי תורה ונשמתא דאורייתא[יח]. לעומת הבעש"ט שאמנם קרב את פשוטי העם, אך את התורות העמוקות אמר רק לחבריא קדישא, האדמו"ר הזקן גילה את הפנימיות לכולם. כאשר אחרי פטרבורג הכריע האדמו"ר הזקן לפרסם פנימיות התורה ברבים, בהרחבה עצומה שלא הייתה כמותה בישראל, בכך הוא יצר מהפך שהאיר באור מופלא את כל ההבנה שלנו בדבקות אלוקית ובעבודת ה'.

המשל המפורסם של בעל התניא מספר אודות בן המלך שהייה חולה וכל הרופאים נלאו מלרפאו, עד שבא רופא גדול ואמר שאולי יש דבר אחד שיעזור לרפואתו. יש לקחת מהאבן הכי יקרה ונפלאה שנמצאת בכתרו של המלך, לשחוק אותה דק, לערבבה במים, ולשים זאת על פיו של בן המלך. אמנם הוא מעולף ולא יכול לשתות, ובכל זאת, אולי אפשר שמשהו יכנס לפיו, וכך הוא יתרפא. לפי הנמשל, כנסת ישראל בגלות חולה ודוויה. המרפא לתחלואיה, נמצא בגולת הכותרת, בכתרו של המלך, היא פנימיות התורה. רק הפנימיות יכולה להוות מזור לבן המלך ולרפאו. אך מכיוון שבן המלך נמצא במצב כה חמור, צריך לשחוק את הארץ, ובכל זאת, כיוון שיש בהם את רפואתו של בן המלך, יש לעשות כך. גילוי פנימיות התורה בהמון הוא כמו שחיקת האבן היקרה שבכתר המלך- "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות", אך רק על ידי כך נכנס משהו לתוך הנשמות המעולפות ומחייה אותם.

בעל התניא שהחל במהלך של גילוי סתרי תורה להמונים, הוא כמו נחשון בן עמינדב אשר קפץ לים ובקעו, ובעקבותיו נכנסו כולם אחריו. גדולי ישראל רבים, כמו ר' נחמן מברסלב ומרן הרב קוק זצ"ל, המשיכו במהלכו של האדמו"ר הזקן בגילוי פנימיות התורה. בעלי פנימיות אלה, הם בבחינת הרופא, אשר מביא את האבן בכתר המלך לבת החולה, ומאירים לישראל באור יקרות.

וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים

גילוי פנימיות התורה מעיד על כך שהגיע זמן הגאולה בדרך של שלום. אין עוד צורך לשאת את עול הגלות ולהתייסר, אלא להפוך הכול להיות מלא בשמחה, אהבה ודביקות אלוקית. באופן זה נעשות כל הצרות רק בחיצוניות דחיצוניות, ואילו העיקר הוא האור האלוקי שמתגלה בקרבנו, ההולך ומתגבר. הגאולה והפדות הבאות בדורות האחרונים בדרך של שלום, באות על ידי גילוי שם שמים, וגילוי אלוקות בקרבנו פנימה. זהו גילוי שאין בו דרך של כפיה וכבישה, אלא דרך של ישרות, שמחה, אהבה ואור.

חסידים היו אומרים שהבעש"ט חידש בעולם את ההבנה שלא רק שהקב"ה רחוק עד אין סוף וקץ, אלא שהוא גם קרוב עד אין תכלית. מי שבאר זאת יותר מכל תלמידיו היה האדמו"ר הזקן, שלימד איך מגלים אלוקות יתברך בקרבו של כל יהודי, וכיצד כל יהודי הוא בעצמו המשך של אלוקות, קודש קודשים. מתוך כך יש להבין את המחלוקת שבין גדולי החסידות לבעלי הסוד בעניין הכוונות בתפילה. לפי הקבלה, באמצעות הכוונות מתעלה האדם לעולמות עליונים. לעומת זאת, לפי דרך החסידות הקב"ה קרוב כאן אלינו, דלית אתר פנוי מניה. "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו". אם כן, כאשר אנו נמצאים עם המלך בעצמו, אין צורך בכוונות, במעטפות ובלבושים. המלך מכניס אותנו להיכלו, עד למקום שאין כל עבד ושר יכולים להיכנס, ומי שנמצא במקום הזה, לא צריך כל גינוני טקס, ופונה בשפתו הפשוטה אל המלך בעצמו.

החסידות גילתה את האור העליון והמופלא, שבעצם ה' יתברך נמצא פה עמנו, ואין עוד מלבדו. ממילא כל יהודי הוא חלק אלוה ממעל ממש. הגילוי שהכול הוא אלוקי, הוא הפדיון בשלום, "פדה בשלום נפשי", ששם שמים מתגלה בקרבנו ובתוכנו. אור זה שגילתה החסידות, הוא אותו אור הבא לידי ביטוי בברכת כוהנים- "ישא ד' פניו אליך", שהקב"ה נותן לנו את עצמיותו, ושם את שמו בנו. קיומה של הברכה במלואה, "וישם לך שלום", הוא הבערת אור זה בנשמות, והחייאתו כאמת יום יומית פשוטה וממשית, אשר לאחריה, ממילא, הכול מיתקן.

עד עצם היום הזה ישנו מאבק פנימי, שנמצא גם בתוכנו, בדבר השאלה כיצד ניתן להביא את הגאולה. צד אחד טוען שהצרות והחושך הם שיביאו את האור. לעומת זאת, אנו שומעים גם קול המבקש להביא את הגאולה בגאולה. כך שהאור בעצמו יצמיח אור, והגאולה תאיר מתוכה.

כיצד ניתן להביא אור גדול לעם ההולך בחושך? מספרים על אשתו של החוזה מלובלין שלא היה לה כסף בביתה לצרכי שבת, ועמדה בקרן הרחוב לקבץ נדבות. עבר שם איש גס מאד, והשליך לה שתי מטבעות על מנת שתוכל לקנות את צרכי השבת. האישה ברכה את אותו איש שהאור של השבת ילווה אותו. באותה שעה בתפילת המנחה עלתה נשמתו של החוזה מלובלין לגבהי מרומים, ושם הוא ראה דין ודברים בפמליא של מעלה, ונקרא להכריע. מצד אחד, ברכה הרבנית באור של שבת, אך מצד שני, זהו איש גס שאינו ראוי לאור עליון כזה. החוזה מלובלין הכריע ואמר, שאמנם האיש אינו ראוי לאור של שבת מפני שהוא גס כל כך, אך הוא גס דווקא משום שאין לו אור של שבת. לכן, אם יתנו לו אור של שבת, הוא יתעדן.

באותו אופן שהכריע החוזה מלובלין, כך הכריע האדמו"ר הזקן. האמירה הרווחת היא שהמון העם הפשוטים אינם יכולים ללמוד פנימיות התורה. אולם לפי בעל התניא, רק מפני שהם לא למדו פנימיות התורה, הם פשוטים וריקים. לפי דבריו, דווקא כאשר תילמד הפנימיות, היא תעורר גם את נשמתם של הפשוטים ביותר, והם יתעלו באין ערוך, כפי שהטוב מגביר את הטוב, אף יותר ממה שמתעלים על ידי הצרות[יט].

גאולה שבאה על ידי גילוי הפנימיות וגילוי סתרי תורה, היא בבחינת "פדה בשלום נפשי". זוהי גאולה הבאה בדרך השלום. פנימיות התורה יש בה לעורר את הגילוי האלוקי שבקרבנו, ואת ההבנה שעל ידי טוב אפשר להגיע למעלה עליונה מכול. בגאולה מעין זו, אור העתיד נלקח להאיר את ההווה באלוקות השוכנת בקרבנו. כך אומרים חז"ל על לעתיד לבוא "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים", כאחד מכם[כ]. כמו יעקב אבינו, "א-ל", אשר ממשיך שכינה לתחתונים, ומתוך השלום הזה, נפדית נפשו מן האשפתות, ומתעלה מעלה-מעלה לאין קץ: "הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם"[כא].

[א] תהילים נה, יט.

[ב] ספרי בהעלותך סט, ורש"י בראשית לג, ד.

[ג] רש"י בראשית לג, יח.

[ד] מתוך ההפטרה לפרשה, עובדיה א, כא. בראשית רבה עח, יד.

[ה] בראשית לב, כט.

[ו] רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ו'.

[ז] בראשית לב, כט.

[ח] בראשית רבה פרשה עט, ח.

[ט] לפני ברכת כהנים, מתפללים הכהנים: 'יהי רצון מלפניך.. שתהא הברכה הזאת .. ברכה שלימה, ולא יהיה בה מכשול ועוון מעתה ועד עולם'. אך ישנו קושי בהבנה של תפילה זו- כיצד מתקשר 'מעתה ועד עולם', לברכה המתייחסת להווה, 'הברכה הזאת'? ועוד, מה שייך 'מכשול ועוון' בברכה? הרי כל מצווה שעושים אנו מקווים שלא יהיה בה חטא, ומה טעם נאמר הדבר דווקא בברכת כהנים? אלא, שכשמברכים מישהו שיהיה עשיר, יכול להיווצר עקב כך מכשול גדול של עושר שמור לבעליו לרעתו, והרבה עוונות, ולא רק בו אלא גם אצל יורשיו, בדורות הבאים אחריו, לכן בברכה הזו יש צורך בשמירה, שלא יהיה מכשול ועוון מעתה ועד עולם.

[י] אין להקל בחשיבותה של הברכה הגשמית. הבעש"ט מסביר, כי תפילין של ראש אלו הצדיקים, שהם ראשי בני ישראל, ואילו תפילין של יד אלו המון העם שעובדים עבודת כפים. לפי דבריו, הקב"ה מניח קודם תפילין של יד, ולאחר מכן תפילין של ראש, מפני שהוא רוצה לגלות את אהבתו לכל יהודי מפני עצם היותו יהודי ולא בגלל צדקתו. "כי מאהבת ה' אתכם". הבחירה הסגולית הזו מתגלה באנשים הפשוטים, אפילו יותר מאשר בצדיקים, לכן הקב"ה מניח בתחילה תפילין של יד.

[יא] הושע יא, ט. ודרשו חז"ל "לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו", תענית יא.

[יב] אורות הקודש ב', החיות העולמית, שעט.

[יג] שבת פח:

[יד] ברכות ח.

[טו] תהילים לד, כ.

[טז] שפת אמת, וישלח תרל"ג.

[יז] יש מקום לדרוש זאת כלפי דורנו, שכאשר הגענו לארץ, לא היה לנו מלחמות עם עשיו ואדום, הנצרות, אלא עם ישמעאל. בהצהרת בלפור הכירה אירופה במקומנו כאן, ולבסוף הבריטים עזבו את הארץ.

[יח] ידוע שהרב הנזיר שאל את מרן הרב קוק זצ"ל, מה הייתה המחלוקת של הסבא משפולי על ר' נחמן, וענה הרב שהסבא סבר שאסור לגלות סתרי תורה ברבים, ואילו ר' נחמן גילה. מכאן הסיק הרב הנזיר שהרב קוק סובר כר' נחמן. הרב קוק אישר דבריו, שאכן צריך לגלות סתרי תורה ברבים. ראה לקוטי הראי"ה ח"א עמ' 66. ועוד אמר הרב קוק, שהוא ניצוץ מנשמת ר' נחמן. חיי ראי"ה עמ' קע"א.

[יט] ב"לוח היום יום" שבטיוטא מובא, שאצל המגיד היו שני חסידים: אחד שהיה תמיד בעל בכייה, ואחד תמיד בעל שמחה. בעל הבכייה בכה על המקום שבו נמצאת הנשמה האלוקית שבקרבו, ואילו בעל השמחה שמח שלמרות המקום שבו הוא נמצא, ה' יגאל אותו לעתיד לבוא. בעל החדווה הוא גדול מבעל הבכי. אמנם על ידי צער ומרירות זוכים לעלות, אך על ידי שמחה זוכים לעלות לאין ערוך.

[כ] ויקרא כו,יב. ורש"י על אתר: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני...".

[כא] משלי ד, יח.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן