כל התהוות עם ישראל היא בדרך פלא אלוקי, כבר מהצעדים היותר ראשוניים של הירקמות זו, כפי שפוגשים אנו בפרשיות השבוע הנוכחיות. אם תכנונו של עם ישראל היה תלוי ביעקב אבינו, הרי שהוא היה נושא את רחל בלבד. והרי רק ב'זכות' רמאותו של לבן, גם לאה נכנסה למשפחת ישראל. וראה זה פלא, ללא ספק, השבטים המרכזיים ביותר בעם ישראל, כמו יהודה ולוי, שהם יסודות המלכות והכהונה לדורות, הם דווקא מבניה של לאה, בניגוד גמור לתוכניותיו הגלויות של יעקב אבינו. באהבתו את רחל, יעקב אבינו בוודאי לא חשב רק על ההווה. פשוט שמחשבותיו כללו את האופקים הרחוקים ביותר[1], היאך מייסדים את האומה הישראלית על כל ייעודה ההיסטורי הארוך והמורכב בעולם. ועם כל זה, אף יעקב אבינו, לא קלע לעומק התוכנית האלוקית של יצירת עם ישראל. הקב"ה מסובב את הדברים אחרת, בניגוד לתוכניותיו של יעקב. ובחשבון השלם, בניינו המשוכלל של עם ישראל מבוסס על שתי האמהות: "כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל"[2]. המגמה האלוקית הטמונה בעם ישראל, אשר מחשבתן קדמה לעולם[3], היא למעלה מכל יכולת הערכה ותכנון של בשר ודם. רק מסובב הסיבות האלוקי[4], אשר לפניו נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית[5], המאחד את הבריאה כולה על כל כוחותיה ומגמותיה הצפונות, יודע להעריך נכון את הכוחות האדירים אשר צריכים להיות כלולים בפסיפס האדיר הכלל ישראלי. ריבונו של עולם, אשר מלכותו בכל משלה[6], אשר הוא המהפך אף חושך לאור גדול, וטמא לטהור, הוא אשר יכול - אף דרך נכלי הרמאות של לבן המבקש לעקור את הכול - דווקא להצמיח את הכול.

פרשה זו, של הֵרקמות המשפחה הישראלית דרך נפתולי הסיבוכים והרמאויות בביתו של לבן - שאפילו שמו מעיד על מעטפת השקר של אישיותו, שהיא כולה שחורה - היא פרשה שאנו יכולים ללמוד ממנה שיעור אמוני עצום. המרקם האנושי המתהווה במשפחת יעקב איננו פשוט, עוצמות אדירות התוססות במשפחה זו, כוחות עצומים של מלכים המתגוששים זה עם זה[7] בתוככי המשפחה. עוד יתפתחו תהליכים בטווח הקצר ובטווח הארוך בחיי משפחת ישראל, אשר עוצמות התסיסה הפנימית באומה, אף יביאו למתחים עצומים, בלתי אפשריים ובלתי נסבלים, אשר בראייה קצרת טווח יהיה קשה להבין מה המטרה, ולאיזה טוב כל זה מוביל. ועם כל זה, "ואביו שמר את הדבר"[8] - "היה ממתין ומצפה מתי יבא"[9].

"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"[10] - אחת הבעיות המרכזית שלנו בחיים, היא העובדה שאנו משעבדים את ריבונו של עולם לתוכניות ולמחשבות שלנו. נכון, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות[11], ולשם כך ניתן לנו שכל, על מנת להחכים, להתבונן ולנסות להפעיל שיקול דעת, להבין את המציאות, ומתוך כך לקבל החלטות, לקחת אחריות, לפעול ולעשות. כל זה נכון ואמיתי. אך אנחנו צריכים לזכור תמיד, גם את הגבול של יכולות ההכרעה והקביעה שלנו. אנחנו - בייחוד עם ישראל - מוקפים בחיים, שמשמעותם היא באמת למעלה מיכולת ההכלה, של מחשבות איש. אין זה אומר חלילה שאנחנו משותקים. חובה עלינו לפעול ולעשות, ליזום, לחשוב ולקבל החלטות באחריות גדולה על המציאות בה אנו חיים. ועם כל זה, צריכה ללוות אותנו ענווה עצומה כלפי התכלית האלוקית העצומה של כל מה שסובב אותנו. לא להשתעבד לעצמנו, להיות קשובים לנחייָה האלוקית, שהיא פעמים רבות מנהלת את האירועים ומהלכי ההיסטוריה, לאו דווקא לפי התוכניות שלנו. ואנחנו צריכים להיות בעלי מספיק ענווה ורוחב דעת כדי לומר "גם ברוך יהיה"[12], אף כאשר ריבונו של עולם מסבב את המציאות אולי לא לפי מה שאנחנו תכננו או רצינו. כאשר זה מתרחש, אין אנו צריכים רק להרגיש דכאות רוח והתבטלות אל מול המפעל האלוקי, אלא אנחנו צריכים להתרומם, לחדש ולהתחדש. אנחנו צריכים להתאמץ לעכל את החיים בגובה אידיאלי יותר מכל מה שחשבנו קודם.

זהו ההבדל התהומי בין העולמות של יעקב ועשיו. העולם של עשיו הוא לגמרי עשוי, החיים כביכול יכולים לבוא כעת אל פתרונם, החיים יכולים להישאר בניוולם, אין משהו יותר טוב מאשר ללעוט נזיד עדשים, לאכול ולשתות ומחר למות. אך יעקב אבינו לעולם לא יצטרף להליכה זו, יעקב חי עולם שכולו ארוך, עולם אשר כוח ההצמחה האלוקי האדיר הוא יסודו המתמיד, ואשר הולך אט אט ומשכלל את כוחותיו במהלך ההיסטוריה הארוכה: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה"[13].

[1] עי'  בעניין זה, עין איה שבת פרק ה' סע' מו

[2] רות ד יא

[3] בראשית רבה א ד

[4] "ה' יתברך מסבב סיבות ועצות שלא ידח שום נדח מאומה הישראלית" (ר' צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ אות יח)

[5] תפילת מוסף ימים נוראים ברכת זכרונות

[6] תהלים קג יט

[7] עי' בראשית רבה צג ב

[8] בראשית לז יא

[9] רש"י שם

[10] משלי יט כא

[11] תנחומא משפטים פרק ו

[12] בראשית כז לג

[13] בראשית לג יד