לאחר שבמשך מאה ועשרים שנה עמל נח לבנות תיבה, הורה הקב"ה לנח: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (ז, א). רגילים אנו שציווי ה' נעשה בזריזות, כדוגמת אברהם שהשכים בבוקר ללכת ולעקוד את בנו, ולמלא את ציווי ה', משה רבינו שחזר למצרים לאחר שהורה לו הקב"ה לשוב למצרים. כך גם פעלו בני ישראל ביציאתם ממצרים. לעומתם, למרבה הפליאה, נח לא נכנס מיד לתיבה. לאחר ששה פסוקים כתוב אודות כניסתו לתיבה: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל".

בביאור המילים 'מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל' מבאר רש"י: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". מקורו בדברי חז"ל: "אמר רבי יוחנן: נח מחוסר אמנה היה, אילולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה" (בראשית רבה לב, ו).

בביאור מדרש זה התקשו המפרשים, כיצד ניתן לומר על נח שהיה "מקטני אמנה"? הרי במשך מאה ועשרים שנים הוא בנה תיבה וניסה בדרך זו להשפיע על בני דורו, איך יתכן לומר שלאחר הכנות כה ארוכות ומושכות, הוא נכנס לתיבה רק כשראה במו עיניו שהמבול מתחיל?  

ביישוב קושיה זו מצינו כמה הסברים:

א. בעל ה'שואל ומשיב' מבאר על פי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"י ה"ד), שאומר שיש הבדל בין נבואה טובה לנבואה רעה. אם נביא התנבא נבואה רעה שלא התגשמה, לא אומרים שזו נבואת שקר, משום שיתכן שהקב"ה, ברוב רחמיו סלח להם והחליט בסוף שלא להביא עליהם את הפורענות. אחת ממטרות בניית התיבה היתה לעורר באופן מוחשי את בני דורו, שישאלו לפשר בנייתה ויתעורר לשוב בתשובה. במהלך בנייתה קיווה נח בכל מאודו שבני דורו ישובו בתשובה והקב"ה יחזור בו מכוונתו להביא מבול. עד ה"רגע האחרון" לא איבד נח תקווה ולכן לא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. משהתחיל המבול לרדת, לא היתה ברירה ונח נכנס לתיבה, 'מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל'.

ב. ה'מליץ יושר' מבאר שנח לא היה חסר אמונה חלילה. הפקפוק שלו בהגעת מי המבול נבע מ"ראיה מוטעית" של הנהגת הקב"ה, ולא מכפירה חלילה. נח התקשה להאמין שהקב"ה, שהוא טוב ומטיב יאבד את החוטאים, ועל כן מי המבול, דחקו אותו להיכנס לתיבה.

ג. רבי יהונתן אייבשיץ מתרץ שלנח היתה כוונה טובה ורצון חיובי להגן על דורו. הוא הבין שכל עוד לא נכנס לתיבה, המבול לא יירד. הוא התעכב בכניסתו לתיבה, כדי "להרוויח" זמן נוסף, שבני דורו אולי ישובו, כשם שאנשי נינוה אמרו: "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה ג, ט), בעקבות תוכחת ונבואת יונה בן אמיתי.

ד. רבי יחזקאל לוינשטיין לומד מכאן שיש דרגות באמונה. אמונה אינה צומחת מאליה, רק לאחר יגיעה והתבוננות ניתן לרכוש אמונה שלימה ולחיות אותה כראוי. נח הגיע לדרגה גבוהה באמונה, אך לא לאמונה מושלמת.

לא היינו יכולים לכתוב זאת, אך הדברים נכתבו, שכן מצינו בחז"ל (סנהדרין קח ע"א) מחלוקת לגבי אישיותו: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".

ה. הסטייפלר, (רבי ישראל יעקב קנייבסקי) מסביר שנח ודאי היה מאמין באמונה שלימה שיבוא המבול. כניסתו לתיבה היתה רק כשהצטווה על כך, כשמי המבול החלו לרדת. באמונה יש שתי הבנות - יש הכרה שכלית ויש הכרה חושית. אילו מלך היה גוזר שביום מסוים יהרוג את כל מי שיימצא בעיר, ודאי שמרוב הפחד היה כל אחד ממהר לברוח, ואיש לא היה ממתין עד הרגע האחרון להימלט מהעיר, זו הכרה רגשית. בניגוד אליה, לנח היתה הכרה שכלית, ידיעה זו לא הטילה עליו פחד נורא, שהצריך אותו למהר ולהיכנס לתיבה מפני מי המבול (וגם לאחר שהחל הגשם לרדת, בתחילה ב"טפטופים", ראה שאינו נורא כל כך, ורק אז נכנס לתיבה). חז"ל ציינו שאילו האמונה אצלו היתה בדרגה גבוהה יותר, היה ראוי שמהפחד מפני מי המבול, הוא יקדים להיכנס לתיבה (כאדם שבורח מפני גזירת הרג). חז"ל הגדירו זאת בשתי דרגות אמונה - "מאמין ואינו מאמין..." מאמין בהכרה שכלית, אך אינו מאמין בהכרה חושית.     

נסיים את המאמר בהסבר של האבן עזרא בכיוון שונה, אודות ביאור המילים 'מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל'. הוא מבאר שמיד לאחר שדיבר איתו הקב"ה, נכנס נח לתיבה, שבעה ימים קודם תחילת המבול. ביאור המילים "מפני מי המבול", מ'פחד' מפני מי המבול, שעתיד להגיע בתום שבעת הימים של ההמתנה בתיבה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.