'בִּנְיָמִין... תָּפַשׂ בִּשְׁתִיקָה, תֵּדַע שֶׁאַבְנוֹ שֶׁהָיְתָה בַּחשֶׁן הָיְתָה יָשְׁפֵה, לוֹמַר יוֹדֵעַ הָיָה בִּמְכִירַת יוֹסֵף וְשׁוֹתֵק. יָשְׁפֵה, יֵשׁ פֶּה וְשׁוֹתֵק'. שתיקתו של בנימין מפתיעה עוד יותר מסופה של הפרשה הקודמת ועד תחילת פרשתנו. יוסף, יעקב, ראובן ויהודה- כולם מדברים עליו, שומרים עליו ונאבקים עליו, והוא לא מוציא מלה מפיו. אפילו אחרי ההתגלות של יוסף אחיו הקול היחיד שנשמע ממנו הוא בכי: "וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו".
הרושם שעולה מפשט הפסוקים שמדובר בילד קטן, כפי שיהודה מכנה אותו: "יֶלֶד זְקֻנִים קָטָן", ולכל היותר הוא נקרא 'נער'. אלא שחשבון השנים מוכיח שאי אפשר לומר כך. יעקב נשא את לאה לאחר 7 שנים שעבד אצל לבן. שבוע אח"כ נשא גם את רחל ועבד עוד 7 שנים עבורה. באותן 7 שנים נולדו כל 11 ילדיו מלבד בנימין, ומיד "כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי". יעקב נשאר אצל לבן עוד 6 שנים כפי שאומר לבסוף: "עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ". בדרכו לארץ ישראל הוא מתעכב שנתיים ולקראת סוף הדרך נולד בנימין. אם כן בנימין קטן מיוסף ב6 שנים בערך ומראובן ב13 שנים לכל היותר.
"וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" כשיצא מבית האסורים. כאשר יוסף מתגלה לאחיו הוא אומר: "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" כלומר שעברו 7 שנות שובע ו2 שנות רעב ויוסף בערך בן 39, א"כ בנימין בערך בן 31 וודאי אינו ילד קטן.
בהכרח יש לומר שהיחס בין בנימין לבין אחיו הוא נושא עקרוני, שצריך להתברר כדי שמשפחת יעקב תוכל לחזור ולהתאחד, ונראה שדרך הבירור על מעמדו של בנימין יתברר מעמדם של שאר האחים. זו הסיבה שיוסף מביא את אביו ואת אחיו למצבי קיצון, ודורש מהם להכריע בהתלבטויות קשות שלכאורה מתבררות לבסוף כמדומות.
המעבר מיעקב לשבטים הוא מעבר מהאבות לבנים 'אין קוראים אבות אלא לשלושה'- אברהם יצחק ויעקב שנקראים 'אבינו', ורש"י שם מדייק: 'לאפוקי שבטים' כיוון שהם כבר נקראים 'בנים'. ובכל זאת אנו מוצאים אצל חלק מהשבטים מובן מסוים של 'אבות'. על פי הדין הבן הבכור מקבל פי 2 מהאחרים. במשפחת יעקב הבכורה במובן זה השתנתה: "... רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל". לכן אומר יעקב על בני יוסף: "לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי", ויחשבו כל אחד כשבט בפני עצמו. אם אפרים ומנשה נחשבים כבני יעקב הרי שיוסף נחשב במובן מסוים כאחד האבות. וכן ראובן שהיה אמור לקבל את הבכורה, וגם לאחר חטאו נשאר בתואר 'בכור', יש בו מובן של 'אב' שנרמז בשמו 'ראובן=אב+בן'.
לעומתם בנימין הוא 'בן' במהותו. בלידתו הוא מקבל שם כפול: "וַתִּקְרָא (רחל) שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין". הצד השוה שבהם שקראו לו 'בן'. את ההגדרה שלו כ'בן' קיבל עוד קודם לכן ברגע לידתו: "וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן".
מדוע בנימין מוכרח להיות 'בן'? נראה שתפקיד זה ניתן לו כצעיר הבנים, כיוון שהוא משלים את משפחת יעקב, ובזה הוא מאחד אותה. לעומת האבות שכל אחד מהם עמד בפני עצמו כ'מרכבה לשכינה', השבטים הם שלב חדש של 'בנים', שבו ההופעה האלוקית שמתגלה דרך האומה נוצרת רק ע"י 'ציבור' שמחבר ומאחד כוחות שונים. כל אחד מהשבטים הוא בעל כוח מסוים, ושלמות האומה תלויה באיחוד כל הכוחות. לכן רק כאשר בנימין נולד וכל הכוחות נמצאים תכונת ה'בנים' יוצאת לפועל.
אלא שגם בדור ה'בנים' תכונת ה'אב' נצרכת, כיוון שדרוש מנהיג שיוכל לאחד את האומה. לכן המנהיג ייבחן ביחסו אל זה שבמהותו הוא 'בן'- בנימין. התהליך שעוברים האחים מברר מי יכול לקחת אחריות על בנימין וממילא יכול להנהיג את האומה.
שאלה זו מתחילה להתברר כבר בקריאת שמותיו של בנימין. כאמור רחל ויעקב מסכימים שבנימין הוא 'בן', וההבדל ביניהם מי יהיה ה'אב' של אותו 'בן'. נראה שרחל רומזת לראובן שהוא "כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי", שהרי היה זה לפני חטאו והבכורה טרם נלקחה ממנו. רחל מבקשת שראובן יהיה גם הוא כמו 'אב' לבנימין ויקח עליו אחריות.
מבחנו הראשון של ראובן מגיע מיד: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו", ומבאר רש"י: 'מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל, ולא בשאר אהלים, ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכך בלבל'. כלומר שראובן מתוקף תפקידו כ'אב' רואה לעצמו חובה להתערב בסדרי הקדימה בין האמהות. גם האופן שבו תיארה התורה את חטאו, כביכול שכב עם בלהה, מתאים למעמדו כ'אב' שעומד בשורה אחת עם האמהות.
אלא שכאן מתחיל להתברר ההפרש שבין אלו שנקראו 'אבות' לאלו ששייכים לדור ה'בנים'. בנושא זה של סדרי האמהות, ששייך לסדר הפנימי של השראת השכינה בישראל, רק יעקב שהוא 'מרכבה לשכינה' יכול להכריע מתוך השגתו הכוללת.
המבחן השני נוצר כאמור ע"י הנסיון שיוצר יוסף. כאשר עולה השאלה על לקיחת בנימין למצרים ראובן הוא הראשון שלוקח אחריות: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ". לכאורה הצעתו של ראובן תמוהה וכפי שכותב רש"י על תגובתו של יעקב: 'לא קבל דבריו של ראובן, אמר, בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני'. אלא שראובן מכוון בדבריו לעובדה שגורמת לו לקחת אחריות- הבכורה. שני בניו של ראובן הם המיועדים להיות שני השבטים הנוספים במקומו, כפי שהיו לבסוף אפרים ומנשה במקום יוסף. ראובן מזכיר את עובדת היותו 'אב' ל'בנים', וממילא יוכל להיות 'אב' גם כלפי בנימין.
טעותו של ראובן מתבררת בדברי רש"י: 'וכי בניו הם ולא בני?', וכפי שראינו שיעקב מתייחס לאפרים ומנשה ואומר 'לי הם'. העובדה שראובן הוא 'אב' אינה באה במקום אבהותו של יעקב אלא כחלק ממנה. לכן התואר של ראובן בפי יעקב הוא 'בכור שוטה', כלומר שתכונת הבכורה שלו אינה כראוי.
נראה שלאחר מבחן זה נדחה ראובן מן הבכורה באופן סופי. בעל הטורים מפרש: "בשביל שאמר את שני בני תמית נתקיים בשני בניו והם דתן ואבירם". דתן ואבירם הם בני אליאב בן פלוא בנו השני של ראובן, כלומר שהם אלו שהיו ראויים להיות השבט הנוסף, ומיתתם מסמלת את אובדן הבכורה של ראובן בפועל.
רק לאחר שמסתיים הבירור הזה מגיע יהודה, ויוצר מעמד חדש של 'אב' מנהיג. יהודה מחדש את מושג ה'ערבות'. מבחינה הלכתית ניתן לבאר את מעמדו של ערב כאדם שיכול לעמוד במקומו של אדם אחר, כגון בהלוואה- הערב נחשב כמייצג את הלווה, ולכן המלווה יכול להתייחס אליו כבעל חובו, ולחייבו בתשלום כאילו לווה בעצמו.
יהודה מבין את עומק האחריות של המנהיג כמי שעומד במקומם של כל אחד מהאנשים באומה. את ההבנה הזו מזהה יעקב שנותן לו את האחריות על בנימין. את אותה הבנה מזהה גם יוסף שמתגלה לאחיו מיד כאשר אומר יהודה: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר".
מעניין לראות ששבט בנימין מצא את מקומו בין שלושת 'אבותיו'. נחלתו של בנימין נמצאת בין יוסף ליהודה וממזרח לו ראובן. שייכותו לראובן נלמדת גם מגבול נחלתו שעובר ב'אבן בוהן בן ראובן', שם שרומז לתכונת ה'אב' וה'בן'.
כאן מובנת הכרעתו של יעקב בקריאת שמו 'בנימין=בן ימין'. הימין הוא הדרום, כלומר יהודה שמדרום לו. ואומנם, למרות שבתחילה יהודה ובנימין נאבקים על המלוכה, לבסוף הם מתאחדים עד כדי כך שבנימין מצטרפים אל מלכות יהודה כנגד מלכות ישראל שבראשה שבטי יוסף, למרות הקרבה הטבעית בין יוסף ובנימין בני רחל. לטווח הארוך בנימין מחפש את תכונת האחדות שנמצאת במהותו, ומוצא אותה ביהודה שאמר: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.