הקשר של עם ישראל עם ארצו הוא קשר נצחי ומהותי, אך בפועל רוב שנות ההיסטוריה היינו בגלות. לעומת זאת התנ"ך מציין את מואב כעם היציב ביותר שלא גלה מעולם: "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר". בגמרא מתברר שמואב הוא ייחודי בכך לעומת כל שאר העמים. במסכת ברכות (כח.) מסופר שהתירו לגר עמוני לכאורה לבוא בקהל על פי הסברה: 'וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות', והגרים בעמון אינם עמונים באמת. לעומת זאת בגמרא במגילה (יב:) מוכיחים מהפסוק שהבאנו לעיל שעמון ומואב לא גלו. התוספות שם מתרץ שיש לחלק בין עמון למואב. מכל מקום אנו רואים שמואב ואולי גם עמון נשארו במקומם גם כאשר האומות כולם 'התבלבלו' והחליפו מקומות.

נראה שהקשר של עמון ומואב לנחלתם הוא קשר ייחודי ושונה משאר האומות. ננסה לעקוב אחרי הדרך שבה הגיעו אליה. לוט ובנותיו בורחים מסדום אל ההר כציווי המלאכים: "הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה". אמנם לוט מבקש ומקבל אישור לשבת בצוער, אך מפחדו שמא גם היא תהפך לבסוף "וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר" במערה, שם נולדים עמון ומואב. היכן נמצאת אותה מערה? סדום היתה בבקעת ים המלח בין שני רכסי הרים- הרי יהודה ממערב והרי מואב מזרח. לא מפורש לאיזה הר עלה לוט, אך ניתן לשער שעלה מזרחה. רש"י מבאר את חששו הראשון של לוט להמלט ההרה: "כשאבא אצל צדיק (אברהם), אני כרשע", כלומר שלוט אינו רוצה להתקרב אל אברהם הצדיק. אם כן ברור שהעדיף לעלות מזרחה ולהתרחק עוד יותר. ואמנם ישנה מסורת על מערה מסוימת ממזרח לים המלח שנקראת 'מערת לוט'. לפי זה מובן שעמון ומואב שנולדו בעבר הירדן המזרחי התישבו שם והתפתחו שם כאומות.

האם עד אז היה האזור הזה פנוי מתושבים? בפרשת דברים מבאר משה מי היו התושבים הקדומים של עבר הירדן: "הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים, רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים... אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים". כיצד הצליחו עמון ומואב לרשת את ארצם של הרפאים הענקים? התשובה נמצאת בפרשה הקודמת לשלנו: "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם". כיוון שארבעת המלכים 'ניקו' את האזור יכלו עמון ומואב, שהגיעו לשם כמה שנים אחר כך, לרשת אותו ולהתישב בו.

אם עמון ומואב זכו בארצם מן ההפקר עדיין אין זה מסביר את קישורם החזק למקום. אלא שיש שלב נוסף שקדם לישיבתם. מלחמת ארבעת המלכים הסתימה לבסוף בנצחונו של אברהם עליהם. אם כן כל השטח שכבשו ארבעת המלכים עבר בירושה לאברהם. שייכות זו מתבררת לאחר המלחמה, כאשר מלך סדום מבקש מאברהם שישיב לו את אנשי סדום שנפלו בשבי. כלומר שכל מה שנלקח ע"י ארבעת המלכים עבר לרשותו של אברהם. אמנם על רכוש סדום הוא וויתר, אך את עבר הירדן כבר לא היה לו למי להחזיר, והיא נשארה בבעלותו. אם כן צאצאי לוט צריכים את רשותו של אברהם כדי לשבת בעבר הירדן?

אם נתבונן בדברי אברהם ללוט נראה שרשות זו כבר ניתנה. אברהם אומר: "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה", כלומר שהוא מחלק את הארץ בינו ובין לוט. וכן עושה לוט: "וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן". משמעות החלוקה הזו היא שכל העבר המערבי שייך לאברהם ואילו בקעת הירדן שייכת ללוט, ומסתבר שגם עבר הירדן שממזרח שייך לו. ודאי שאברהם אינו מוותר לחלוטין על חלק זה של א"י, אלא שהוא מפקיד אותו בידי בני לוט עד שיגיע זמנם של ישראל לנחול גם אותו.

לפי דברינו מובן שקישורם של עמון ומואב לנחלתם היא כמעט כמו קישורם של ישראל לנחלתם, ולכן גם הם כמו ישראל לא גולים ולא מתבלבלים ע"י סנחריב. אמנם אחר כך חטאי ישראל גורמים לגלותם, אבל אינם משפיעים על עמון ומואב שנשארו שאננים ושקטים בנחלתם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.