מיתת יעקב מביאה "אֵבֶל כָּבֵד... לְמִצְרָיִם", בניגוד לזמן המקובל של 30 ימי בכי כאן "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם". אמנם רש"י מפרש: "ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה" שהרי נאמר: "וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים", אך לפירושו הבכיה אינה 70 יום כפי פשט הפסוק.

הסיבה לבכי 70 יום מבוארת בתרגום יונתן: "וּבְכוּן יָתֵיהּ מִצְרָאֵי שׁוּבְעִין יוֹמִין אָמְרִין אִלֵין לְאִלֵין אִיתוּן נִבְכֵּי עַל יַעֲקב חֲסִידָא דְבִזְכוּתֵיהּ עֲדַת כַּפְנָא מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם דַהֲוָות גְזֵירְתָּא לְמֶהֱוֵי כַפְנָא אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וּבִזְכוּתֵיהּ דְיַעֲקב אִתְמַנְעָן אַרְבְּעִין שְׁנִין מִן מִצְרַיִם וְלָא הֲוָה כַּפְנָא אֱלָהֵן תַּרְתֵּין שְׁנִין בִּלְחוֹדֵיהוֹן". כלומר ש40 יום בכו על הטובה המיוחדת שבאה בזכות יעקב ועוד 30 יום כמו בכל אדם שנפטר.

כיצד הגיע התרגום למספר זה של 42 שנות רעב? הרי יוסף אומר במפורש שיהיו רק 7 שנות רעב? זוהי שיטת חכמים במדרש: "שֶׁבַע פָּרוֹת - רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיוּ, שֶׁכֵּן פַּרְעֹה רוֹאֶה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הָיוּ שֶׁכֵּן פַּרְעֹה אָמַר לְיוֹסֵף. רַבָּנָן אָמְרֵי אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיוּ, שֶׁכֵּן פַּרְעֹה רוֹאֶה וְאוֹמֵר לְיוֹסֵף וְיוֹסֵף חוֹזֵר וְאוֹמֵר לְפַרְעֹה". המדרש מתבסס קודם כל על כפילות החלום - פרות ושיבולים, ולעומת פרשנותו של יוסף: "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשׂתוֹ", מפרש המדרש שכל חלום מלמד על 7 שנות רעב אחרות. רבי נחמיה ורבנן מכפילים שוב ושוב בהתאם למספר הפעמים שהחלום נאמר.

לפירוש זה התהליך שקורה בעקבות בואו של יעקב למצרים הופך את 40 שנות הרעב ל40 ימי בכי על פי היחס של "יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה". אלא שתהליך זה לא מבטל את שנות הרעב לחלוטין כפי ששואל המדרש: "וְאֵימָתַי חָזְרוּ? בִּימֵי יְחֶזְקֵאל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה". מכאן למדנו שהרעב שהיה במצרים היה קודם כל עונש למצרים ולא נועד רק להעלות את יוסף למעמד המשנה למלך ולהוריד את ישראל למצרים.

נראה שגם כאן, מלבד עונשה העתידי של מצרים ישראל לוקחים על עצמם את האחריות להשלמת הכפרה. 40 ימי הבכי של מצרים הופכים ע"י משה ל40 ימי רעב: "וַֽיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה". משה מגיע למדרגה שבה אין צורך ברעב כיון שאין צורך באכילה גשמית. אמנם חטאם של ישראל מחזיר את 40 היום ל40 שנה: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם". שם מקבלים ישראל את עונש הרעב: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ".

אלא שאחרי תיקונו של משה עונש הרעב של ישראל מתעלה גם הוא למדרגה אידאלית שבו אין צורך לאכול: "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". המן הוא "לֶחֶם אַבִּירִים" - מאכל רוחני שערכו הוא בערך "מוצא פי ה' " שהרי "לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.