"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"- ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". מדוע יעקב מבקש עכשיו לשבת בשלוה? חייו של יעקב רצופים במאבקים בין צדדים מנוגדים. עוד לפני לידתו: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ"- מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות", ומאבק זה ממשיך ומלווה את יעקב במאה שנות חייו הראשונות, תחילה בסתר ולבסוף בגלוי, תוך כדי כך הוא נכנס למאבק נוסף מול לבן הארמי - הרמאי. רק עכשיו כשחזר לארץ אל אביו יצחק הוא יכול לסכם את מאבקיו אלו בהצלחה: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם"- שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן". אך מיד מתחילים מאבקי הדור הבא בין בניו - 'רוגזו של יוסף' שמלוים את יעקב עד פטירתו.
אמנם, לא ייתכן לומר שבקשת השלוה של יעקב היא מרצונו לברוח מהתמודדות ולחפש נוחות. אלא בקשת השלוה היא רצונו של יעקב ליצור שלוה בעולם כולו. יעקב מבקש ליישב בין כל הסתירות וההניגודים שקיימים במציאות, ולהביא את השלום והשלוה הנצחיים לעולם. לעומת אבותיו אברהם ויצחק שהנהגתם נוטה לקצה אחד, יעקב הוא השלישי המשלים והמיישב - בין 'חסד אברהם' לבין 'פחד יצחק', בין 'אברהם שקראו הר' לבין 'יצחק שקראו שדה' ובין עשו - אדום שמדרום, ללבן הארמי שמצפון. תכונת ה'סיבוכיות' של יעקב (כהגדרת הרצי"ה בשיחות) נובעת מתפקידו ומעמדו כיוצר ההשלמה בין הניגודים: "אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה - שנוטים לצד ה'חסד', יִצְחָק יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפֵי אֱדוֹם - שנוטים לצד ה'דין', אֲבָל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה".
בזכות יכולתו של יעקב ליישב את הסתירות הוא יכול גם ליישב את הארץ: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו". בפרשתנו מגיע יעקב אל רגע של שלוה בין שני שלבי חייו. במשך 9 שנים הוא יושב עם כל בניו בחברון ולומד עם כל אחד מהם את 'תורת ארץ ישראל' השלמה שלו. מכח התורה הזו בני יעקב הולכים ומיישבים את ארץ ישראל, וכך הם נודדים והולכים "לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם" שנמצאת בקצה השני של שדרת ההר.
כמו יהושע בן נון בזמנו, יישוב הארץ דורש מיעקב ובניו התמודדות עם הכנענים יושבי הארץ. גם כאן דרכו של יעקב היא ביישוב הניגודים בין שייכותם הזמנית של הכנענים לארץ לשייכותה הנצחית לישראל דרך האבות. לכן יעקב מיישב ויושב "בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" מצד אחד, ומצד שני- "בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".
להתמודדות זו ישנם 2 גירסאות. לפי הפשט רושם קדושתו של יעקב מספיק כדי למנוע כל התנגדות של הכנענים: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". נראה שיעקב מצליח ליישב את הניגוד שבין בניו לבין יושבי הארץ ומונע את התנגדותם הפיזית של הכנענים. הרמב"ן מביא אפשרות אחרת שיראה זו היא תוצאה של מאבק פיזי: "ואם נאמין בספר 'מלחמות בני יעקב' (הוא ספר הישר) בא להם (לכנענים) פחד אביהם (יעקב), כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות... וזה טעם 'חתת אלהים' כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה". בתיאור המלחמה שם הדמות המרכזית בצד הכנעני הוא 'ישוב' מלך תפוח שרומז למטרה של ישוב הארץ.
חידושו של יעקב ביישוב הארץ מוביל את בניו לשלב חדש בהאחזותם בה. שלושת האבות מתהלכים בארץ אך כמעט ורק בחלק אחד שלה- שדרת ההר המרכזית משכם ועד באר שבע. החריגה היחידה מכך היא הירידה של אברהם ויצחק לאזור גרר. לעומתם בני יעקב מרחיבים את תחום ההתיישבות צפונה. הם לא נעצרים בשכם אלא: "נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה".
משמעות ההתפשטות צפונה מתבארת על פי הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. במרכזה של הארץ ובדרומה עוברת שדרת ההר באמצע כשמשני צידיה העמקים- עמק הירדן ומישור החוף. לעומת זאת בצפונה של הארץ מתפצלת שדרת ההר לתבור במזרח ולכרמל במערב ואת המרכז תופס דווקא העמק- עמק יזרעאל.
הקושי להתפשט צפונה משכם נובע מההבדל בין ההר והעמק. התכונה האידאלית של הארץ בולטת יותר באזור ההר: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּֽיִם" כאשר הצורך בגשם מלמד שזו "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ". לכן לאורך ימי בית ראשון ושני נאחזים ישראל בעיקר באזורי ההר והעמק נותר בידי הכנענים ובהמשך היונים. כדי ליישב את העמק נדרש יעקב ליישב את הניגוד שבין ההר והעמק. ואמנם בסופם של תשע שנות השלוה של יעקב הוא שולח את יוסף מ'עֵמֶק חֶבְרוֹן'. צירוף זה מעלה מיד את התמיהה: "והלא חברון בהר?". אך יעקב מתגבר על הניגוד הזה ומגלה בתוך חברון שבראש ההר את הצד ההפוך של העמק. נראה שכתוצאה מכך יכלו בנתיים אחי יוסף לרדת משכם שבהר אל עמק דותן.
אלא שהירידה אל העמק מעוררת מיד את 'רוגזו של יוסף'. הניגודים בין בני יעקב ובראשם הניגוד בין יהודה ויוסף יוצאים מהכח אל הפועל, ומכאן נמשכות הירידות בזו אחר זו: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה", "וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה", "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו". כדי ליישב את הניגוד הפנימי הזה נדרשת דרך ארוכה שבה כל בני יעקב יורדים מצרימה ועולים בחזרה. אך גם בשלב הירידה הכח המאחד לא מפסיק את פעולתו: "שְׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, רְאוּבֵן הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וְתַעֲנִיתוֹ, וְיַעֲקֹב הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וִיהוּדָה הָיָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
