פרשת מקץ עומדת על 'קו פרשת המים' של חשבון הקץ. בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". כמו בחישובי קיצים אחרים, גם כאן היו אפשרויות שונות לחישוב הקץ, כאשר הנתון הקובע הוא נקודת ההתחלה של החישוב. למעשה 'הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ' מהולדת יצחק שהוא זרעו של אברהם. על פי חשבון זה, בפרשתנו - "מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" לחלומו של שר המשקים ול'יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה' נשלמו 190 שנה להולדת יצחק, בהם היו זרעו של אברהם גרים 'בשאר ארצות' (כתיקונם של תרגום ה70), ומכאן מתחיל השלב העיקרי של הגלות - "מוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם" שנרמז בדברי יעקב לבניו: "רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם" - רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו".

יעקב ובניו היו מודעים להבטחת הגלות והקץ שנמסרה לאברהם ובוודאי חישבו גם הם את הקץ בדרכים שונות. לכן נכון לבחון את דרכי פעולתם בהתחשב בידיעה זו. אמנם לא נאמר לאברהם היכן תהיה הגלות אך היה קל לשער זאת. בתקופה זו יש שני מוקדים עיקריים של תרבות מפותחת מצפון מזרח ומדרום מערב לארץ ישראל - ארם נהריים ומצרים. כיוון שאברהם יצא מארם סביר להניח שגלותו תהיה לצד השני. וכן נרמז במה שאירע לאברהם עצמו שנאלץ לרדת למצרים מיד לאחר שהגיע לארץ כדברי הרמב"ן: "ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים ירעו להם... והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים". אם כן ודאי שכאשר בני יעקב יורדים למצרים הם רואים זאת כאפשרות של קיום נבואת הגלות.

לאברהם לא נאמר ציווי כלשהו בהקשר להבטחת הגלות והקץ, אך לבסוף, אצל משה החלק האחרון של ההבטחה הופך לציווי. בהמשך לנבואת הגלות הובטחנו על הגאולה: "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל", ולפני היציאה משה מצווה: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" - אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם".

המטרה של שעבוד מצרים מבוארת באריכות בדברי חז"ל כשלב הכרחי ליצירת עם ישראל. אמנם המטרה הגלויה על פי פשט הפסוקים היא הרווח של ה'רכוש הגדול'. נראה שהרכוש החומרי הוא הצד הגלוי של הרכוש הרוחני. ישראל צריכים לרדת למצרים ולצאת ממנה באופן כזה שירוקן ממנה את כל הצדדים הטובים שיש בה, עד שלא יהיה עוד שום טעם לחזור אליה. ואכן ישראל הקפידו על כך "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" - מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן... וכמצולה שאין בה דגים".

המהלך הזה של לקיחת כל טוב מצרים מופיע בבירור כבר בירידתו של יעקב לשם, בציוויו של פרעה עצמו: "וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ". יוסף לא מסתפק בהסכמתו של פרעה לזכות בטוב מצרים אחרי שירדו, ולכן הוא שולח לאביו: "עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם" כך שה'טוב' מתחיל כבר לעלות אל ארץ ישראל.

נראה שכבר בפרשתנו יש התחלה של מהלך זה. המהלך העיקרי של יוסף כלפי אחיו הוא העמדתם במבחן הערבות עם בנימין אחיו, כדי לתקן את ביטול האחווה שהיה במכירתו. אלא שיוסף מוסיף עוד גורם שלכאורה מחריד את אחיו ואת אביו ללא צורך: "וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ...  וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ... וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ".

ייתכן לומר שיוסף מתחיל כבר כאן את ניצולה של מצרים. כנגד התהליך שמתרחש באותו זמן שבו כל הטוב הולך אל מצרים: "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים", יוסף מתחיל כבר את השלב הבא, שבו כל הטוב הזה יעלה ממצרים אל הארץ יחד עם ישראל. לכן הוא מצווה: "מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת".

אחי יוסף מצידם מפרשים זאת להפך: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ". מדוע החמורים הם נושא בפני עצמו? מסתבר שעשרת אחיו של יוסף יורדים למצרים עם עשרה חמורים איתם הם מתכוונים לשאת את כל טוב מצרים. המספר 10 שהוא מספר כללי יכול באופן פוטנציאלי לשאת את הטוב כולו: "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו", וכפי שיוסף שולח לאביו עשרה חמורים. לכן חוששים אחי יוסף לא רק על עצמם שימכרו לעבדים אלא גם על חמוריהם שילקחו כיוון שאז לא יוכלו לבצע את  המשימה העיקרית שלשמה באו למצרים - לקיים את הבטחת ה' לאברהם להוציא ממצרים את ה'רכוש הגדול' שבה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.