מהות המיתה הטמונה בעץ הדעת
"וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב טז-יז).
האם העונש "מוֹת תָּמוּת" הוא כפשוטו? אם כן, מדוע איום זה לא התממש? ואם אינו כפשוטו – מה פירושו? במאמר שלפנינו נדון בהסברים השונים שהציעו המפרשים בעניין זה.
תשובה ביטלה הגזירה
אפשר לפרש שאכן משמעות הכתוב היא כפשוטו, אלא שהגזירה התבטלה בגלל שאדם הראשון שב בתשובה, ובמקרה כזה אמירה שיצאה מפי הקב"ה יכולה להשתנות. כך כתב אבן עזרא (ב'שיטה אחרת'):[1]
או יהיה פשוטו שימות ביום שיאכל הפרי, והוא עשה תשובה שלימה, כאשר העתיקו קדמונינו שהיא ראש לשבעה,[2] על כן בטלה הגזרה שנגזרה עליו. כדרך "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם [וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת]" (יונה ג ד). והנה הדבר מפורש: "רֶגַע אֲדַבֵּר [עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד. וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו, וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ] (ירמיהו יח ז)".
אפשר לצרף לפירוש זה את הפירושים האחרים דלקמן, המפרשים שעונש המיתה אינו כפשוטו והוא אכן התקיים – ולומר שדבר ה' לא שב ריקם, אלא בגלל תשובת האדם הוא התקיים באופן אחר, מרוכך יותר.
הקושי בפירוש פשטני זה הוא שאין בכתוב כל רמז לכך שאדם הראשון שב בתשובה על מעשהו, ואף אם נאמר שכך היה – מכל מקום קשה לומר שהכתוב התעלם מהקושי העולה מאליו מחוסר ההתאמה בין דברי ה' לבין ההתרחשות בפועל, ולא כתב פרט חשוב זה.
מלבד זאת, בדברי חז"ל נראה כי אכן אדם הראשון לא שב בתשובה באותה עת; וכך מספר המדרש (בראשית רבה כב יג):
פגע בו [=בקין] אדם הראשון, אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו. אמר: כך היא כוחה של תשובה, ואני לא הייתי יודע?!
"מוֹת תָּמוּת" – קללה, מיתת האדם במדרגתו המקורית
רד"ק כתב: "ויש לפרש כי המיתה היא הקללה שקללהו, כי הרע הוא המוות, והטוב הוא החיים". נראה שאין כוונתו לכל רע וקללה, שכן לא מצינו שאלו נקראים 'מוות', אלא דווקא לקללה מקיפה כמו זו שכאן, שגרמה לירידת כל מדרגת החיים של האדם וכלל האנושות וההוויה.
באופן דומה אפשר לפרש, שירידת מדרגתו הרוחנית של אדם הראשון הרי היא ממש כעין מיתה, שכן האדם כפי שהיה במדרגתו המקורית מת והתבטל מהמציאות, ורק חלק ממנו נשאר חי – כמצבו החדש לאחר החטא. אותו היתרון הרוחני שהיה בו, והיה חלק מאישיותו ועצמיותו, מת.
כעין זה כתב המלבי"ם באחד מפירושיו:
וגם שמת תיכף באותו יום מצד נשמתו, כי ביטול השגתה ומהותה הרוחני הוא לה למיתה, שהחיים הבהמיים שתחיה בגוויה אינם חיי האדם באשר הוא אדם, וכל שכן שאינם חיי הנשמה, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות יח ע"ב) שהרשעים בחייהם קרויים מתים.
"מוֹת תָּמוּת" – גזירה על מיתה עתידית
רוב המפרשים כתבו שפירוש הכתוב "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" הוא שאז תיגזר עליו מיתה, ולא שאז ימות בפועל; ונחלקו האם מטבע בריאתו היה האדם חי חיים נצחיים ומחמת האכילה נהיה בן-מוות (רמב"ן; חזקוני), או שמתחילה היה בן-מוות, שהרי היה חומרי המתקיים באופן של "הוויה והפסד" אלא שבגלל האכילה נגזרה עליו מיתה מוקדמת, ככל מיתה בידי שמיים (רד"ק; אבן עזרא).
וכך סיכם זאת הרמב"ן:
"בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" – בעת שתאכל ממנו תהיה בן-מוות, וכמוהו: "בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת" (מלכים א' ב מב), שאין הכוונה שימות מיד בו ביום, ואין הכוונה לידיעה בלבד שידע שימות, כי החיים יודעים שימותו כולם; אבל הכוונה כי בעת שיֵצא יהיה חייב מיתה למלך והוא ימית אותו כאשר ירצה. [וכמו] "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ (במדבר ד כ), "וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ" (ויקרא כב ט) – אין עניינם אלא שיהיו חייבים מיתה וימותו בחטאם זה.
ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחילת היצירה מפני היותו מורכב, אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמיים בעבירות כגון זר האוכל תרומה, ושתוי יין ומחוסר בגדים ששימשו [במקדש] וזולתם, שהכוונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם. ולכך אמר בעונש: "עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג יט) – בטבעך. וגם מתחילה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ – אם כן היתה בו התכה וסיבת הוויה והפסד.
ועל דעת רבותינו[3] אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלוהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד, כמו שפירשתי במילת "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".[4] ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה – כי הבריאה היא בחיוב, אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט – גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ, וזה אמת ברור. אם כן, "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" – שאז תהיה בן-מוות, לא תתקיים לעד בחפצי. והאכילה היתה לו מתחילה לעונג, וייתכן שפירות גן עדן נבלעים באֵברים כַּמָּן ומקיימים את אוכליהם, וכאשר גזר עליו "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (שם יח) ובזעת אפיו יאכל לחם האדמה – היה זה סיבה להפסד, כי עפר הוא, ועפר יאכל, ואל עפר ישוב.
הרמב"ן תוקף את שיטתם של "אנשי הטבע", שהיא שיטת אבן עזרא ורד"ק, הגורסת כי מכיוון שגוף האדם הוא גשמי אינו יכול להיות נצחי, ככל דבר גשמי שהולך ומתבלה כחלוף השנים, ותלוי הוא במזון גשמי שיחזק ויחייה את גופו. הרמב"ן, איש הסוד, תולה גישה כזו בקטנות אמונה, וגורס כי קיומו של כל דבר גשמי או רוחני תלוי בעצם רצונו של חי העולמים, ללא שום מגבלה, ואם יחפוץ בקיום נצחי של דבר גשמי לא תהיה זו חריגה מהטבע; קיום גוף האדם תלוי בנשמה העליונה שמחייה אותו ומקשרת אותו למקור החיים המשפיע עליו חיים, ובמצבו הראשוני והלכתחילאי של האדם הוא היה בעל חיים נצחיים. אכילת פירות הגן, שבעלי השיטה הראשונה ראוה כהוכחה לכך שגופו של אדם הראשון היה ככל גוף גשמי שזקוק למזון שישמר את חיותו בקרבו, לדברי הרמב"ן לא היתה אכילה לשם קיום הגוף, שכן לא היה תלוי בה כלל, אלא אכילה לשם עונג, ולא היתה כאכילה טבעית שיש בה פסולת. לאחר החטא והקללה הוסר מהאדם החפץ האלוהי בקיומו הנצחי, וממילא נהיה בן-מוות, שזקוק למזון ושב אל העפר.[5]
"מוֹת תָּמוּת" – תחילת תהליך המיתה
בכיוון דומה לזה של ההסבר הקודם, כתב אבן עזרא (ב'שיטה אחרת'): "ולפי דעתי – שמאותו היום תָּחֵל למות. כי כאשר יגיע האדם אל רוב כוחו אז יחל שיחסר ויחלש, וימותו אבריו יום יום".
בדומה לזה כתב המלבי"ם:
וגם, שמאז התחיל המוות לפעול בו פעולתו שהאדם ימות בכל יום, כי הליחות השורשי יתמעט בכל יום וידכא וישוח, שזה פעולת המוות שמתחיל מיום הוולדו ויבוא עד קיצו ביום מיתתו, ועל זה אמר: "מוֹת תָּמוּת" – מיתות הרבה, כי בכל יום ימות חלק מחייו ויגווע ויאבד, כמו שכתוב: "וְיוֹם הַמָּוֶת – מתחיל - מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז א).[6]
שני הפירושים דומים אך שונים: אבן עזרא מפרש שהמיתה שמתחילה מיום החטא היא היחלשות הגוף בפועל, והמלבי"ם מפרש שהיא עצם התקרבות הגוף למיתה, מצד הימים החולפים.
[1] כך היא גם דעת הפייטן רבי מנחם בן רבי מכיר, בהושענא לשבת: "כְּהוֹשַׁעְתָּ אָדָם יְצִיר כַּפֶּיךָ לְגוֹנְנָה, בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ הִמְצֵאתוֹ כּוֹפֶר וַחֲנִינָה" – הרי שאכן היה ראוי למות מיד, אלא שכיפר לו הקב"ה והעניק לו חנינה.
[2] כלומר, על פי מסורת חז"ל שהתשובה היא משבעת הדברים שקדמו לעולם (פסחים נד ע"ב, וראה עוד לעיל עמ'#), וממילא מובן שהיתה אפשרית כבר אז.
[3] ראה תלמוד בבלי, שבת נה ע"ב: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה: ריבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? אמר להם: מצוה קלה ציוויתיו ועבר עליה".
[4] לעיל (א ד) פירש הרמב"ן שמשמעות ראייה זו היא נתינת קיום נצחי לדבר הנברא.
[5] ראה עוד בדברי השל"ה (תולדות אדם, בית דוד ח) ובשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' קד).
[6] הפסוק המלא הוא: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ", ומשמעותו הפשוטה היא: יום המוות טוב יותר מיום הלידה. פירושו המחודש של המלבי"ם כאן לפסוק זה, יובן מתוך עיון בסוף פירושו לספר איוב: "שתכלית החיים הוא המוות, ששם יתחילו החיים העיקרים חיי הנפש, והתכלית הוא הסוף, וכל זמן שאדם חי מתקרב תמיד אל התכלית הזה, וצריך להכין לו צידה ליום מועד על ידי שעמל בתורה להשלים את הנפש. ועליו אמר שלמה בחכמתו: טוב שם [יותר מ]משמן טוב, כי יום המוות מתחיל מיום הוולדו; כי זה תכליתו שאליו הולך ומתקרב מעת לידתו, ומכל עמלו בעולם הזה, העיקר הוא השם טוב שנשאר לו, וטוב שם משמן טוב".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.