"וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ה כד)
בקרב חז"ל והפרשנים קיימת מחלוקת לגבי טיבה של היעלמות זו. כפי שנראה, מחלוקת זו תלויה בהבנת אופי דמותו של חנוך.
שיטה א – "פעמים צדיק פעמים רשע" שמת בדמי ימיו
בבראשית רבה (כה א) מוצג חנוך כדמות מורכבת:
"וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" – אמר רבי חמא בר הושעיא: אינו נכתב בתוך טימוסן [=ספרם] של צדיקים אלא בתוך טימוסן של רשעים.
אמר רבי איבו: חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע. אמר הקדוש ברוך הוא: עד שהוא בצדקו – אסלקנו. אמר רבי איבו: בראש השנה דנו, בשעה שהוא דן כל באי עולם.
הרד"ל ו'ידי משה' על המדרש מעירים שיש להגיה "ולא בתוך טימוסן של רשעים", ואכן כך מסתבר, שכן מאחר וכתבה עליו התורה שהתהלך לפני האלוהים, אין מקום לומר שהיה רשע. לפי זה, רבי חמא ורבי איבו נוקטים בעמדה זהה – חנוך לא היה צדיק, וגם לא רשע.
בדרך זו פירש כאן רש"י: "צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקדוש ברוך הוא וסילקו והמיתו קודם זמנו". חנוך היה אדם צדיק ביסודו, אך לא היה בו די כוח לעמוד בפני יצרו והיה מועד לנפילות, ולפיכך המיתו הקב"ה בגיל צעיר יחסית לדורות ההם, טרם יספיק ליפול בידי יצרו.
ראיית דמותו של חנוך ככזו, גורמת לפרש את היעלמותו כמיתה, כפי שכתב רש"י, וכפי שמפרש המדרש בהמשך דבריו. כך מתפרש הפסוק גם בתרגום אונקלוס, לפי אחת הנוסחאות: "והליך חנוך בדחלתא דה', וליתוהי ארי אמית יתיה ה'" [תרגום חוזר: ויתהלך חנוך ביראת ה', ואיננו, כי המיתו ה'].
בהמשך דברי המדרש אנו מוצאים כי נושא זה של דמותו של חנוך ומשמעות לקיחתו עמד במרכז ויכוח השקפתי עקרוני בין חכמי ישראל לבין המינים:
"מינים שאלו לרבי אבהו, אמרו לו: אין אנו מוצאין מיתה לחנוך! אמר להם: למה? אמרו לו: נאמרה כאן לקיחה, ונאמרה להלן [על אודות עליית אליהו השמיימה]: "כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ" (מלכים ב' ב ג)! אמר להם: אם ל'לקיחה' אתם דורשים, נאמר כאן 'לקיחה' ונאמר להלן [על אודות פטירת אשת יחזקאל] (יחזקאל כד טז): "הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ"! אמר רבי תנחומא: יפה השיבן רבי אבהו.
מטרונה שאלה את רבי יוסי, אמרה לו: אין אנו מוצאין מיתה בחנוך! אמר לה: אילו נאמר "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" ושתק [הפסוק, מההמשך] – הייתי אומר כדברייך; כשהוא אומר: "וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" – "וְאֵינֶנּוּ" בעולם הזה, "כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" [- שמת].
רש"ר הירש מאריך לפרש על פי שיטת מדרש רבה את החיסרון הקיים באורח החיים שאותו בחר חנוך לעצמו, ומסביר ששיטת חכמי ישראל במדרש מבטאת את נקודת ההשקפה היהודית על אורח החיים הרצוי ועל היחס הנכון לעולם החומר:
ביקש חנוך להכשיר את עצמו להתהלך עם האלוהים; לשם כך התרחק מן ההמונים, מפחד או מבוז. אולם, התבודדות והתנזרות מבני האדם איננה דרך יהודית. הצדיקים והחסידים שלנו חיו בתוך ההמון, עם ההמון ולמען ההמון; הם ראו את תפקידם להעלות את ההמונים אליהם. הפקרת ההמונים [...] מצויה בתקופה, בה מושג האל הוא נושא למחקר עיוני, והוגי האל הם בעלי הזיות; כך הם מתרחקים מן החיים ובורחים מתוכם, שכן יראים את פיתוייהם או בזים לתפקידיהם בגאווה עיוורת. התורה מתנגדת להתבודדות סגפנית; יסודה בדיעה המוטעית, כאילו ערכים אלוהיים הם מֵעֵבֶר לחיים הרגילים. אמנם גם נח 'התהלך עם האלהים', אולם לא היתה זו תמצית כל חייו, אלא היסוד לכל מעשיו. נח היה 'איש צדיק תמים בדורותיו' ומקור הכח לחיים אלה היה 'את האלוהים התהלך נח', ואילו אצל חנוך היתה זו תמצית כל חייו. הליכתו עם ה' לא קירבה אותו לחיים, אלא הרחיקה אותו מהם. והרי זו שאיפה מוטעית; היא לא תביא תיקון לָעולם, ואין בה תועלת לָעולם.
זו גם דעת חכמי ישראל (בראשית רבה כה א). חשוב להדגיש זאת, שכן דעה אחרת, שמקורה איננו במחשבת ישראל, רואה בו מעין חצי אל, מופת לחיי סגפנות. היו אלה מינים, שהוכיחו לרבי אבהו שחנוך לא מת, שכן נאמר בו "כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" [...] אולם, רבי אבהו השיב להם מן הפסוק שביחזקאל, בו ה'לקיחה' מתייחסת למות אשת הנביא במגפה [...], והחכמים הסכימו בפירוש לתשובת רבי אבהו: "יפה השיבן רבי אבהו". [...], והם מפרשים את "לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" – כמוות שלא בעיתו: "אמר רבי איבו: חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקדוש ברוך הוא: עד שהוא בצדקו - אסלקנו". ויש כוונה עמוקה בדברים שהוא מוסיף: "בראש השנה דנו, בשעה שהוא דן כל באי עולם". כך בא להוציא מלב הטועים, הרואים קדושה יתרה בחיי הגות; כסבורים הם שהקב"ה נשא פנים לחנוך והתחשב בו התחשבות מיוחדת. משום כך הרי הוא מדגיש, שחנוך לא זכה להתחשבות מיוחדת, אלא נידון ביחד עם כל באי עולם.
שיטה ב – צדיק שהתעלה ונהיה למלאך
לדעה אחרת בחז"ל, חנוך היה דמות מופת, צדיק גמור שהתעלה למדרגה כה גבוהה עד ש"לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" בחייו השמיימה, להיות מלאך ולעבדו בצבא המרום.[1] נראה לכאורה ששיטה זו הולמת יותר את פשט הכתוב, שבולט בו השינוי בין שאר הדורות שנכתב עליהם "וַיָּמֹת" לבין חנוך שנאמרה עליו האמירה המסתורית: "וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". נראה ממילים אלו שאין כוונתן למיתה ככל האדם, אלא לאירוע חריג ועל-טבעי. אמנם הנוקטים בשיטה הקודמת פירשו שמילים אלו נכתבו כך מפני שחנוך מת בקיצור ימים – אך נתון זה היה ידוע גם בלעדיהן, מכוח מספר השנים הנמוך הנקוב בפסוק הקודם.
כך נאמר במסכת דרך ארץ (א יח):
תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן, ואלו הן: חנוך, אליהו, ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בן בנו של רבי יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה.
כך היא גם שיטתו של מדרש ויקרא רבה (כט יא), הרואה את חנוך כצדיק:
כל השביעין חביבין [...] בדורות שביעי חביב: אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך, וכתיב: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים".
וכך מתורגם פסוקנו בתרגום המיוחס ליונתן:
"וּפְלַח חֲנוֹךְ בְּקוּשְׁטָא קֳדָם ה' וְהָא לֵיתוֹהִי עִם דַיְירֵי אַרְעָא אֲרוּם אִתְנְגִיד וְסַלִיק לִרְקִיעָא בְּמֵימַר קָדָם ה' וּקְרָא שְׁמֵיהּ מטַטְרוֹן סַפְרָא רַבָּא.
[תרגום חוזר: ויתהלך חנוך באמת לפני ה', והרי איננו עם יושבי הארץ, כי נמשך ועלה לרקיע במאמר לפני ה', וקרא שמו מטטרון הסופר הגדול].
תולדותיו הנשגבות של חנוך מתוארות בקצרה ב'מדרש אגדה' (בובר) על פסוקנו:
"וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" – עם המלאכים הלך שלוש מאות שנה, בגן עדן היה עימם ולמד מהם עיבור ותקופות ומזלות וחכמות רבות. "וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" – לפי שהיה צדיק, הקדוש ברוך הוא לקחו מבני אדם ועשה אותו מלאך, והוא 'מטטרון'.[2]
לפי נוסחה אחרת בתרגום אונקלוס מזו שהובאה לעיל, הוא מפרש את פסוקנו כשיטה זו: "והליך חנוך בדחלתא דה', ואיתוהי ארי לא אמית יתיה ה'" [תרגום חוזר: ויתהלך חנוך ביראת ה', וישנו, כי לא המית אותו ה']. אף על פי שלשיטה זו ניתן לפרש "וְאֵינֶנּוּ" בעולם הזה – אלא בעולם העליון, אונקלוס מתרגם זאת כ"ישנו", וכפי שמסביר רבינו בחיי: "ומה שאמר 'וְאֵינֶנּוּ', הוא מלשון רז"ל: 'אמר ליה: אין [=אמר לו: כן]', שהוא הודאת הדבר וקיומו, וכן בתרגום מדוקדק: 'ואיתוהי ארי לא אמית יתיה'".[3]
גם הרד"ק הזכיר שיטה זו:
ודעת התרגום, גם קצת חכמים, כי חנוך ואליהו הכניסם האל חיים בגן עדן בנפש ובשר, ועודם שם חיים אוכלים מפרי העץ ועובדים את ה' כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא, ויהיו שם עד ימות המשיח.
חשוב להדגיש כי בעלי שיטה זו אינם חלוקים על ההשקפה שהציג רש"ר הירש כדעת חכמי ישראל במדרש רבה; הם רואים בחנוך דמות אידיאלית משום שלדעתם לא פרש לגמרי מכל ענייני העולם אלא היה מעורב בהם כפי מידת הצורך, כמו שציין המלבי"ם (וכעין זה הרד"ק): "ועם זה היה עוסק בעניני העולם גם כן, 'וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת'".
רבינו בחיי מסכם את היסודות האמוניים העולים מתוך מעשה חנוך, לפי שיטה זו:
והלקיחה הזאת לתגמול גדולה ומעלה שאין כמוה. ומכאן רמז לגן עדן, ולהישארות הנפש, ושהיא קיימת נצחית. גם זה ראיה גדולה שאלולי לא חטא אדם היה קיים נצחי לעולם בגוף ובנפש.
שיטה ג – צדיק שמת מתוך ריחוקו מהחומר
למרות ההקבלה שהצגנו בין שתי הדרכים בהבנת דמותו של חנוך לבין שני הפירושים למהות לקיחתו, יש שפירשו שהיה צדיק ועם זאת נקטו שלקיחה זו היתה מוות בטרם עת. הרד"ק הסביר זאת כך:
אותם שלוש מאות שנה שחיה אחר כן שהחל להתעסק בחכמות ולהשתדל בהם, מתייגע בהם עד שמאס הגוף, לפיכך סילקו האל בחצי ימיו, וזהו שאמר "וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". אמר "וְאֵינֶנּוּ", כי לא חלה ולא כָאַב בעת מיתתו ולא עלה בדעת בני דורו שימות בחצי ימיו אלא יאריך כמו האחרים הדומים לו, ולא הרגישו בו עד שמת, זהו שאמר "וְאֵינֶנּוּ". ואמר "לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים", כלומר לקח נפשו והעלה אותה אל העליונים, וכן "וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי" (תהלים עג כד) .
חנוך הגיע בעבודתו הרוחנית למדרגה כה גבוהה עד שנשמתו כבר היתה דבקה כולה בעולם העליון והעולם הזה לא יכל עוד לשמש כמקום ראוי עבורה, אף לא באופן זמני. חנוך נלקח אל האלוהים מתוך עבודת הדבקות עצמה, וכפי שמתאר זאת האברבנאל:
ולפי שהיתה מיתת חנוך מתוך הדבקות בשם, כמי שיניח אש קטן אל אש גדול שנתפשטת להבת האש הגדולה ותאחוז האש הקטן ולא יוכל להפרידו ממנו, לכן נאמר בו "וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים", רוצה לומר שנדבקה נשמתו בעליונים ונפרדה מהגוף. הנה אם כן זכר הכתוב בזה קוצר ימי חנוך [...] שעשאו הקדוש ברוך הוא כן לטובתו, שחנוך עצמו בדבקותו ושלימות נפשו קנה לעצמו חיי העולם הבא. ולכן לא נאמר בו "וַיָּמֹת" כמו שנאמר בשאר הראשונים, להודיע שלא היתה הפרדת נפשו מגופו 'מיתה', אלא חיים נצחיים לה.
[1] כתב רמ"ד וואלי: "ואם תאמר: למה צדיקים גמורים אחרים שהיו בעולם, כמו האבות ומשה רבינו ע"ה, לא זכו לעלייה יקרה כזאת, שהוצרכו לסבול צער המיתה והקבורה? דע כי הטעם הוא, לפי שהצדיק הזה היה מלאך מעיקרו [מלכתחילה]. וכן אליהו גם הוא היה מלאך מעיקרו. וה' יתברך הורידם והושיבם בעולם השפל הזה כדי שילמדו מהם בני אדם, ויכירו וידעו שעל ידי מעשיהם הטובים יזכו להיות כמלאכים קדושים". בני האדם לא יוכלו להיות מלאכים ממש, שכן לא נולדו כך, אך יוכלו להידמות להם – שכן הפער בין המלאך לבין האדם אינו כה עמוק, כמוכח מעצם זה שהיו מלאכים כחנוך ואליהו שלבשו צורת אדם וחיו בין בני אדם .
[2] להרחבה רבה בתיאור קורות חנוך, כאדם וכמלאך, ראה 'בראשית רבתי' על פסוקנו; אוצר מדרשים (אייזנשטיין) עמ' 182 והלאה; קובץ 'בתי מדרשות' ח"א פרקי היכלות, לא ג
[3] אך ראה 'פרשגן' עמ' 158-156, שהנוסח הקדום והמדוייק יותר הוא כזה שהובא בשיטה א; ואכן הנוסח שהובא בשיטה ב הוא דחוק למדי, הן מצד פירוש המילה "איננו" והן מצד פירוש "לקח" כ"לא המית".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
