חידת השירה הראשונה בתנ"ך

"וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה". (בראשית ד כג-כד)

שני פסוקים אלו שאומר למך לנשיו, המנוסחים כשירה – ולמעשה מהווים את השירה הראשונה במקרא – מהווים חידה סתומה; לא נתפרש בכתובים על רקע מה נאמרו הדברים, הם מנותקים לכאורה מהקשר כלשהוא בפסוקים שלפניהם ושלאחריהם, והדברים עצמם עלומים וחתומים. באופן פשוט עולה מהשירה כי למך הרג 'איש' ו'ילד' – אך לא מובן מה כוונתו לומר על כך, ומה מגמתו באמירה זו לנשיו. ואכן בפירוש השירה והרקע עליו היא נאמרה, נאמרו דרכים רבות בכיוונים שונים, ונדון במספר פירושים עיקריים.

פירוש מדרש תנחומא

רש"י הביא שני פירושים, שהחידוש בשניהם הוא שהפסוק הראשון נאמר כתמיהה. בתחילת דבריו מביא את פירוש מדרש תנחומא:

שהיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו; שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה ואמר לאביו למשוך בקשת, והרגו. וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם – והרגו. והיו נשיו פורשות ממנו, והוא מפייסן: "שְׁמַעַן קוֹלִי" – להשמע לי לתשמיש, וכי איש אשר הרגתיו, לפצעי הוא נהרג?! וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי?! וילד אשר הרגתי, לחבורתי נהרג?! כלומר על ידי חבורתי, בתמיה – והלא שוגג אני, ולא מזיד! לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי! "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן" – קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה?!

הביסוס לפירוש זה בפשט הכתובים הוא, שמכיוון שאמר הקב"ה לקין שלסוף שבעה דורות תבואהו הנקמה, וביצוע נקמה זו לא נזכר בפירוש בתורה, ומאידך – כאן לא התפרשה זהות האדם הנהרג, ואף הוזכר בדברי למך עניין הנקמה בקין – מסתבר להניח שאכן קין היה ה'איש' שנהרג על ידי למך, וה'ילד' הוא אחד מבניו (של למך) – דבר המסביר את גודל כעס נשותיו עליו. עניין הנקמה עצמו אינו רלוונטי ליחסי הזוגיות שבין למך לנשותיו, והוא מזכירו רק כסימן לכך שחטאו אינו כה חמור: כשם שהקב"ה יקל בדינו בצורה משמעותית, כך גם נשות למך אין ראוי שכה תקפדנה עליו ותתרחקנה ממנו בשל הטרגדיה המצערת שאירעה על ידו.

פירוש מדרש רבה

לפי הפירוש השני שהביא רש"י, ממדרש רבה (כג ד), לא רק המילים "לְפִצְעִי" ו"לְחַבֻּרָתִי" נאמרות בתמיהה, אלא הפסוק כולו:

ומדרש בראשית רבה: לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה, לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו: מה אנו יולדות לבהלה? למחר המבול בא ושוטף את הכל! והוא אומר להן: וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל שהיה 'איש' בקומה ו'ילד' בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עוון?! ומה קין שהרג - נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי – לא כל שכן שייתלו לי שביעיות הרבה?! וזהו קל וחומר של שטות, אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקיים את דברו.

כפירוש זה תירגמו גם אונקלוס והמיוחס ליונתן; והוסיף הרמב"ן, שלא בהכרח שהיה זה "קל וחומר של שטות", שכן ייתכן ש"ניחם את נשיו שה' יאריך לו עוד שבעים ושבעה, כי יתפלל לפניו, כי הוא ארך אפים וירחם עליו".

הטעמת הפסוק כולו בתמיהה מרחיקה את משמעותו מהמובן הפשוט מן הקצה אל הקצה: "לא הרג למך כלום". העובדה שהכתוב לא ציין מהו הרקע לאמירה זו, מבססת את ההנחה שהרקע עשוי להיות מובן מתוך האמירה עצמה, ללא תוספת פרטים משמעותיים שאין להם רמז בכתוב. הנחת המדרש שנשות למך ידעו על בואו העתידי של המבול (כגון על ידי אצטגנינות, כדברי החזקוני) מנותקת מפשט הכתובים, ונראה שמשום כך הוסיף רש"י את המשפט שאינו מופיע במדרש: "לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות" – הופעת אמירה זו דווקא בשלב זה, שבו נולד הדור השביעי לקין, מבססת את ההנחה שהיא נאמרה על רקע ההכרזה הקדומה "שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם"; עיקר חששן של נשות למך מעוגן היטב בכתובים, על פי הפרשנות שמשמעות "שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" היא שלאחר שבעה דורות יכלה זרעו של קין. מאחר וכך, הבין רש"י שמסתבר שזוהי כוונת המדרש שהזכיר את ידיעתן על המבול העתיד לבוא, ונשות למך סברו שהמבול נועד רק כדי להכחיד את זרעו של קין.

קושי מרכזי בפירוש זה הוא, שלפיו נמצא שהפרשנות שניתנה ל"שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" על ידי נשות למך, כפי שהתבטא בפרישתן ממנו, ומסתמא זו היתה הפרשנות המקובלת מאז קין עצמו – אינה נכונה, שכן אף אם נאמר שלא היו לקין דורות נוספים אחרי בני למך (כאחת האפשרויות שהעלה הרמב"ן שהובא לעיל, מה שיוצר חוסר סימטריה בין שושלתו לזו של שת) וכל הדור השביעי שלו נמחה במבול – הרי היה זה חורבן כללי על האנושות כולה ולא נקמה מיוחדת בבית קין; אם כן, על כרחנו פירוש "שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" הוא שקין עצמו יינקם לאחר שבעה דורות, או שמילים אלו מתייחסות ל"הֹרֵג קַיִן" (עיין במפרשים על פסוק טו).

קושי נוסף בפירוש זה הוא, שלפיו המילים "לְפִצְעִי" ו"לְחַבֻּרָתִי" לכאורה מיותרות; גם לפי הדרך הראשונה שהביא רש"י מהתנחומא, הפירוש שניתן להן דחוק במקצת.

פירוש רש"ר הירש

רש"ר הירש מפרש על בסיס המעשה המתואר בתנחומא, ומרחיב לבאר את המסר הכללי שמועבר באמצעות שירה קצרה זו, שהיא למעשה הפסוקים האחרונים שנכתבו בתורה אודות משפחת קין, ומהווה צוואה החותמת את עידן משפחת קין ומסכמת את המסר שמועבר מִקורותיה לדורות הבאים:

הצורה המליצית של הדברים מעידה עליהם שהם שיר, דברים שנאמרו בהשראת הרוח. נשים לב לצורה זו, נפרש את הדברים כמשמעם, נזכור את פירוש המדרש שהאיש ההרוג הוא קין והילד ההרוג הוא בנו של למך [...] ונפרש את הכל בהקשר עם מה שנאמר תחילה – והרי לפנינו צוואה אחרונה של חוזה מבית קין!

למך הוליד שלושה בנים, ובם ייסד את התרבות האנושית. עתה, בגאווה יוכל לסקור את מפעל חייו, ופיו יימלא גיל! אולם, ניסיון חייו השקיע מרירות בליבו. וכך הוא אומר: "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי" – אף אילולי הייתן נשי למך; שכן, דברי נוגעים לכל אדם. אולם, כ"נְשֵׁי לֶמֶךְ", כאימהות לבנים אלה, "הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי" בייחוד; הדברים נוגעים לכן בייחוד. כסבורות אתן, שהקימונו את קין, והכינונו אושר לנו ולבנינו? לא כיפרתי על עוונו של קין, אלא הרגתי את האב, רצחתי את הנער, ועלי הבאתי רק פצע וחבורה!

כל שאיפות התרבות הן קדושות ומביאות אושר – כל עוד הן משועבדות לה'. תרבות כל דור נבנית על מורשת האבות, ונמסרת לבנים אחרי שהועשרה; והדור עצמו חי חיי אושר בהווה. אולם, דור המתייחס ל"מחויאל" ו"מחייאל" – ערכים אלוהיים נמחו מליבו, והוא שואף למחותם מלב דור העתיד, כולו משועבד לאנוכיות, כל עצמו "תובל קין", יצירת האדם הנלחם בה' – דור זה יהרוג את אבותיו, יהרוג את דור העתיד, ולעצמו יסב רק פצע וחבורה. הוא מקריב את העבר והעתיד, ואין הוא זוכה בהווה.

הקלקול של בית קין התחיל בקין עצמו, כפי שראינו בהבאת המנחה הגרועה, ברציחת אחיו, ובהכחשתו זאת נגד פני ה'. קין אינו חפץ להשתנות ולתקן את מידותיו, ודי לו בקיומו כפי שהוא, רחוק מפני ה'. על בסיס השקפה פסולה זו, פיתחו צאצאיו חיים אנושיים מתוך ניתוק וריחוק מה'. כאן, לקראת היעלמות בית קין מן העולם, מתרומם למך למבט נעלה ואמיתי יותר, ומתוכו סוקר את תולדות בית קין – דבר המביא אותו למסקנה כי לחיים כאלו אין קיום; אמנם ברובד החומרי היו עשייה והתפתחות רבות ומשמעותיות, אך אם מסגרת החיים הכללית אינה מחוברת למקורה האלוהי, ומחברת אליו את כל הפרטים שבתוכה – אין לכל זה יכולת קיום, והחיים ילכו ויתדרדרו אל עברי פי פחת, מבחינה מוסרית ומבחינה קיומית. קין הרג איש אחד, ואילו למך – הדור השישי לו – הרג איש וילד; לא די שלא נעשה תיקון אלא אדרבה, הקלקול הלך וגבר, כפי שהתבטא ברצח כפול זה שאירע על ידי למך, ואף שנעשה בשגגה – מעיד הוא על המצב המוסרי אליו הגיע, ובמובן רחב יותר – על המצב המוסרי שאליו הגיע בית קין לאחר שישה דורות.

רש"ר הירש אינו מפרש את הפסוק השני, אך לפי דרכו נוכל לומר שבשונה משאר הפירושים שלפיהם כוונת למך בפסוק זה היא להציג את עצמו באור חיובי לעומת קין – למך דווקא מתכוון להראות את מצבו הירוד לעומת קין: קין הרג איש אחד, ונענש על כך פי שבעה (כמבואר לעיל עמ'#), ואם כן, למך – שהרג איש וילד – ייענש פי שבעים ושבעה. לא העונש עצמו מעסיק כאן את למך, ואינו מזכירו אלא כביטוי לחומרה של מעשהו ושל המצב המוסרי אליו הגיע, יחד עם כל בית קין. במילים אלו חותמת התורה את תולדות בית קין, ומעבירה לדורות הבאים את המסר הנלמד מכשלונה של דרך חיים זו, המתמכרת לטבע החומרי וכורתת את הענף שעליו היא יושבת – הקשר והחיבור לקב"ה, מקור החיים.

פירוש המלבי"ם

המלבי"ם מפרש בכיוון שונה לחלוטין, שנראה שהוא הקרוב ביותר לפשט הפסוקים, ואינו מתבסס על הוספת נתונים שאינם נזכרים בכתוב. לפירושו, קין מודיע לנשותיו שהוא הרג איש וילד (שזהותם אינה רלוונטית), מפני שעשו בו פצע וחבורה.

יספר, שהגם שקין יסד עיר וקיבוץ מדיני ותיקן נימוסים להנהגת החברה, בכל זאת אם לא התבונה תתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי יושר ואוהבי צדק בטבעם – לא יועילו הנימוסים, שאם יעמוד איש עריץ יִשְׂחָק לכל חוק ונימוס ויגזול משפט וצדק. שכן למך נכדו אחרי אשר גברה זרועו על ידי בניו וגבורתם וממשלתם, היה דרכו לאמר לנשיו:

אתן "עָדָה וְצִלָּה" (גם אם לא הייתן נשַי) – "שְׁמַעַן קוֹלִי" ואל תמרו את פי! וכל שכן אחר שאתן "נְשֵׁי לֶמֶךְ", והאישה צריכה שתהיה נכנעת לבעלה, אם כן "הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי"! (האזנה קלה משמיעה, רוצה לומר אף האזינו כל מה שאומר), כי אם אעשה אתכן רעה – מי יציל אתכן מידי? הלא "אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי" – איש אחד עשה לי פצע, והרגתי אותו, ובעת ההרג נתן בי חבורה, שהיא קלה מפצע, והרגתי גם את הילד שלו! ולא היה מי שיקום כנגדי ויבקש דמם מידי, כי אין משפט נגדי בארץ, כי זְרוֹעִי רָמָה!

ואם תאמרו שאענש בדין שמיים, על זה אני משיב לכם: כי אם קין שהיה הרוצח הראשון בכל זאת אמר ה' שמי שיהרוג אותו יינקם על אחת שבע, כל שכן למך שהוא תקיף יותר מקין והוא מושל ממשל רב, שמי שיהרגנו יינקם שבעים ושבעה פעמים, כי בניו ועבדיו יקחו נקמתו. ולכן אתן, נשי למך, גורו מפני חרב; כי אשר תמרה את פי – תומת.

ובזה יספר איך יצאו בני קין לתרבות רעה והתפארו ברצח, עד שגם את נשיהם הפחידו בהרג וטבח והכניעום תחתם לשפחות, וכמו שנודע שבימי קדם היתה האישה קניין בעלה לעשות עימה כחפצו.

לפירוש זה, מטרת התורה בסיפורנו היא להמחיש את גודל השפלות המוסרית שהגיע אליה בית קין. מי שאינו מתקן את מידותיו, בניו עלולים ללכת בדרכיו ולהגביר את הקלקול והשחיתות, ואחריתה מי ישורנה.

פירוש נוסף

ניתן לפרש באופן הדומה למלבי"ם במשמעותה הכללית של האמירה, אך שונה ממנו בביאור הפסוקים עצמם. קין מאיים על נשותיו ומודיע להן שהרג איש וילד – את האיש מפני שעשה בו פצע, ואת הילד מפני שעשה בו חבורה. 'חבורה' היא קלה מפצע (כפי שהזכיר המלבי"ם), שכן פצע הוא פתוח ומדמם, ואילו חבורה היא צרירות דם מתחת לעור (רש"י שמות כא כה); למך מקביל את הריגת האיש לפצע ואת הריגת הילד לחבורה, כלומר: את האיש הרגתי מפני שעשה בי פצע חמור, ואילו את הילד – שיכולתי להרגו בנקל – הרגתי אפילו מחמת חבורה קלה שעשה בי. מבחינה מוסרית ומצפונית, קשה יותר להרוג ילד מאשר להרוג איש, אך מבחינה טכנית קל יותר להרוג ילד; בדבריו אלו מבטא למך שלא המוסר והמצפון הם מורי דרכו, אלא הכוחניות והנקמנות.

"כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" – בשונה מהמלבי"ם שפירש את "יֻקַּם קָיִן" כנקמה בהורג קין, ניתן לפרש זאת כנקמה בקין עצמו, כפירושי המדרשים דלעיל. למך מבהיר את אי רתיעתו מפני העונש והנקמה שהם מנת חלקו של רוצח: הרי קין לא נענש מיד, והנקמה נתלתה לו למשך זמן רב של שבעה דורות; ולי, למך, תיתלה הנקמה לשבעים ושבעה דורות. אין כל היגיון לוגי בבסיס אמירה זו, ולמך אינו מסתמך על הבדל כלשהוא בינו לבין קין, אלא כוונתו להביע אמירה של זלזול בעונש, שבעיניו עונש הנקמה המיועד לרוצח אינו מאיים במיוחד; הדחייה המופרזת שניתנה להתקיימות עונש קין מצביעה בעיניו על כך שמערכת הענישה האלוהית הינה גמישה ביותר ובלתי רצינית.

ניתן גם לפרש שאכן עמד היגיון מאחורי הבחנתו של למך בין עונשו לזה של קין:

המובן הפשוט של 'שבעתיים' הוא פי שבעה, ועל כן מסתבר לומר שגם הפירוש ש"שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם" היינו שהעונש ייתלה לקין שבעה דורות, מתבסס על כך שבמשך דורות אלו יהיה קין נע ונד, ואם כן עונשו יימשך זמן ארוך של שבעה דורות – דבר הנחשב כעונש הקשה פי שבעה מהמעשה שעשה. לפי זה, תליית העונש לשבעים ושבעה דורות משמעותה היא: עונש הגדול פי שבעים ושבעה; למך מייעד לעצמו לכאורה עונש חמור בהרבה מזה של קין.

הבחנתו זו של למך בין עונשו לבין עונש קין, מתבססת על הבדלים הקיימים ביניהם, אך לא לטובתו של למך (כפירושים הקודמים) אלא לרעתו: "קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד" (בראשית רבה כב יב), ואילו למך כבר נוכח בתגובת הקב"ה לרצח הבל והיה לו ללמוד מכך על חומרת המעשה; מלבד זאת, קין הרג איש אחד, ולמך הרג איש וילד.

באמירה זו של למך ישנה אירוניה סמויה, שכן לכאורה הוא מקבל על עצמו עונש קשה משל קין – פי שבעים ושבעה, אך כוונתו בזה היא לומר שאף על פי שמעשהו חמור משל קין ולפיכך מן הראוי שייענש יותר ממנו, פי שבעים ושבעה – אין זה מרתיע אותו כלל (כאמור לעיל), ואדרבה – הרי הוא חפץ בכך שתינתן לו הארכה לחייו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.