הקב''ה מצווה את אברהם: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל". במאמר זה ננסה לעמוד על משמעותם הסמלית של בעלי חיים אלו, ושל בתירת חלק מהם.
א. רמז ושורש לתורת הקורבנות
חז"ל והמפרשים ראו במעשה זה רמז ושורש לעבודת הקורבנות; רש"י (בפירושו השני) פירש – על יסוד דברי התלמוד (תענית כז ע"ב) והמדרש (בראשית רבה מד יד) – את שאלת אברהם "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" ואת תשובת ה' "קְחָה לִי" וכו', כנסובות על עניין זכות הקורבנות: "'בַּמָּה אֵדַע' [...] אמר לפניו: הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, אמר לו הקב"ה: בזכות הקורבנות".
בהתאם לקו פרשנות זה, מפרט המדרש (שם) כיצד המינים והמספרים שנצטווה עליהם אברהם רומזים למיני הקורבנות (וכעין זה מביא גם רש"י):
"הראה לו ג' מיני פרים וג' מיני שעירים וג' מיני אילים. ג' מיני פרים: פר יום הכיפורים, ופר הבא על כל המצוות [=העלם דבר], ועגלה ערופה. וג' מיני שעירים: שעירי רגלים, שעירי ראשי חדשים, ושעירה של יחיד. וג' מיני אילים: אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של יחיד. ותור וגוזל – תור ובר יונה".
אף הרמב"ן פירש זאת כרמז לקורבנות, ובאופן פשוט יותר:
"ורמז כי שלושה קורבנות מהן יקריבו לפניו זרעו, העולה והחטאת והשלמים; כי האשם כחטאת הוא, אין ביניהם לבד השם".[1]
לפירושו, הרמז אינו למיני קורבנות המיוחדים לכל מין בפני עצמו, כפירוש המדרש, אלא לשלושת סוגי הקורבנות המרכזיים: החטאת והאשם – שבאים לכפר על חטא, העולה – שבאה 'לרצון' ולפיוס, והשלמים – שמביאים שלום לעולם, ולשם אכילת בשר בקדושה.[2] אברהם הצטווה להביא מכל אחד מן המינים הכשרים לקרבן שלושה פרטים, כנגד שלושה סוגי הקורבנות הללו.
ב. רמז לשעבוד מצרים והשיבה לארץ
אולם, ברובד הפשט של הכתובים לא מפורש על קיומה של זיקה בין מעשה זה לבין תורת הקורבנות; ואם כך, יש למצוא את משמעותם של המינים והמספרים האמורים כאן – מתוך עיון בפרשייה זו עצמה.
לקיחת הבהמות ובתירתן היוו הכנה לכריתת הברית שלאחר מכן, שתוכנה היה ההודעה על גלות מצרים ועל ירושת הארץ; ואם כן, מסתבר ש'תפאורה' זו לברית משקפת את תוכן הדברים שייאמרו בה, ומוסיפה לו ביאור ומשמעות.
בכיוון זה פירש רש"ר הירש, בהרחבה רבה:[3]
"זו ההודעה שניתנה לאברהם כתשובה לשאלתו. היא הגידה מראשית אחרית; וכך היתה לבניו מקור של עידוד, יסוד של ביטחון ותוחלת; ממנה למדו לצפות לגאולה בעיצומן של צרות הגלות. והיא לא נאמרה לאברהם במילים בלבד; אלא נחרתה במעמקי ליבו על ידי אות סמלי, מעשה וחוויה. אימת הלילה שאין לו סוף, ושמחת הלב בבוא קץ הגאולה – כל זה כביכול עבר על אברהם כסימן וחוויה סמלית. כך נחרתו הדברים במעמקי ליבו וכך נמסרו לבניו: לא כחזון לעתיד לבוא, אלא כאמת שכבר היתה למציאות. הפסוק "יָדֹעַ תֵּדַע [כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ]" וגו' (פס' יג) הוא פתרון ופשר לסמל שלפניו; הוא מתרגם למילים את האותות, המעשים והמאורעות. תפקידנו למצוא את הקשר בין האות הסמלית לבין תכנה המפורש לאחריה".
לאחר הקדמה זו, מפרש את משמעות המינים, המספרים, והביתור:
"ועתה, אם נשווה את הסמל עם שברו [=פתרונו], הרי גלוי לעין מיד: ביתור הבהמות וירידת העיט על פגריהן מסמלים את אימת המוות, שנגזרה על הדורות הבאים. מכאן, שבהמות אלה מסמלות את הדורות הבאים; והנה נאמר כאן, שרק דור רביעי יזכה לגאולה, ואילו שלושה דורות יימקו בגלות. ומכאן ברורה המשמעות הסמלית של לקיחת הבהמות שלוש פעמים: שלוש פעמים יקריבו בניך קרבן, הוה אומר: שלושה דורות ימסרו את עצמם בידי ה'; הם יקריבו לה' את ה"עגלה", ה"עז" וה"איל", את ה"תור" וה"גוזל" שבהם. "ויבתר" – בשלושה דורות אגזור כליה על בחינת ה"עגלה", "העז" וה"איל"; ואחיה בהם רק את בחינת ה"תור" וה"גוזל" [...]".
שלושת מיני הבהמות מסמלים שלושה צדדים שונים באופייה של האומה, שכולם יימסרו לה', ואף יהיו 'מבותרים' ומדוכאים, במשך שלושת הדורות של גלות מצרים – המסומלים בשילושו של כל אחד מהמינים. לעומת זאת, התור והגוזל מסמלים צד מסויים שאמנם לא יופיע בגלוי בעת דורות השעבוד – כפי שמתבטא בכך שהם מוגשים ונמסרים כאן לפני ה' כקרבן – אך יישאר קיים בטבע האומה גם בעיתים הללו, ולפיכך הם לא בותרו; וכפי שמסביר בהמשך:
"נותר לנו לפרש, מה משמעות עגלה, עז, איל, תור וגוזל [...]: מין הבקר, השור, מייצג את בהמת העבודה [...] את כוח המעשה והפעילות. [...] העגלה מסמלת את כוח המעשה בראשית צמיחת התפתחותו. [...] העז היא כשמה – עזה, תקיפה וקשה [...] היא מסמלת איפוא את כוח ההתנגדות, את העצמאות. [...] האיל הוא כשמו – הכבש הבוגר, ההולך לפני העדר ברוב אֱיָל. הוא מסמל איפוא את גדולי העם, עתירי הנכסים: "אֵילֵי הָאָרֶץ" (יחזקאל יז יג) [...] – האיל מסמל את בעלי הרכוש. [...] ציפור טהורה [...] הבורחת ופורחת, שרודפים אחריה בערמה, והיא נמלטת בכנפיה [...] ויש במינה תור וגוזל: הדור הקשיש [-תור] פורש את כנפיו על הצעירים [-גוזל] ומגן עליהם בכוח מעופו.
עתה, אם נתרגם את הסמל לשפת מילים, תהיה זו משמעות "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל": העמד את עצמך או את בניך לרשותי; שלוש פעמים מסור לי את כוח המעשה, שלוש פעמים – את כושר ההתנגדות, שלוש פעמים – את הרכוש והזכויות, ומסור לי גם את כוח המעוף, המנשא ומנטל צעירים עם קשישים.
"וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה": הוא העמיד לרשותו את כל אלה; "וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ": ה' בתר אותם בתווך; בשלושה דורות של בני אברהם הוא שבר את כל כוח המעשה, את כל כושר ההתנגדות ואת כל הזכויות; "וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר": אך לא שבר את כוח המעוף, את הגבורה הפנימית והערטילאית, המתרוממת מעל כל מצוקה.
ובמילים אחרות: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ"; הם יהיו נטולי זכויות בארץ לא להם – הנה זה האיל המבותר; הם יהיו עבדים, נטולי כוח פעילות – הנה זו העגלה המבותרת; הם יהיו מעונים ויסבלו את הכל בלא התנגדות – הנה זו העז המבותרת; ואף על פי כן יהיו מזומנים לגאולה – "וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר".
[...] "וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ": הבתרים המקבילים היו זה מול זה – כמצפים לאיחודם מחדש; משום כך סמך לו: "וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" – כוח המעוף לא נשבר, ומכאן היסוד לתקוות האיחוד".
שלושת מימדי השעבוד המתבטאים בשלושת מיני הבהמות – הגרות וחוסר הזכויות, העבדות, והעינוי, מפורשים בדברי ה' שנאמרו בברית, כמפורט בפסוק יג: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם". בכך פירוש זה מעוגן היטב בפשט הכתובים, שעליו להיות מפורש מתוך עצמו.
ג. תור וגוזל – ביאור נוסף
על בסיס פירוש זה, ניתן להסביר באופן נוסף את משמעותם הסמלית של התור והגוזל: לעומת העגלות, העיזים והאילים, שהיו שלושה שלושה, כנגד שלושת דורות השעבוד – התור והגוזל, שהיו אחד מכל מין, מסמלים את הדור הרביעי שישוב לארץ, כדברי ה': "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (פס' טז).[4] הציפורים מבטאות את המעוף והחופש, וכאן הן מסמלות את חירות ישראל מהשעבוד ומהגלות. מינים אלו מתאימים באופן מיוחד לסמל את שיבת ישראל לארץ המובטחת, שכן טבעם הוא לשוב למקומם; יונת הבית מלומדת לשוב אל ביתה, כדברי הנביא: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו ס ח), והתור למוד לשוב לארצו לאחר נדידתו, כדברי הנביא: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה" (ירמיהו ח ז). דימוי זה מבטא את המסר כי כניסת ישראל לארץ אינה אלא שיבה למקומם הטבעי, ואף על פי שלא היו בה מעולם – זהו ביתם, והם שבים אליו כיונה השבה אל ביתה; כך היא גם לשון הכתוב: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" – האבות נטעו בארץ את שורשיה של האומה, וביאת בניהם אליה אינה כניסה למקום חדש אלא שיבה אל צור מחצבתם.
אם כן, מדוע יש צורך גם בתור וגם בגוזל, ולא די באחד מהם? ייתכן שיש בכך ביטוי לשני הפנים של דור הבאים לארץ: מצד אחד, הרי הם ממשיכים את דרך אבותיהם – הם אינם מהווים התחלה מאפס, אלא המשך של דורות עברו, כך שהם כתור בוגר – עַם שכבר עברו עליו דורות רבים. מאידך – דור זה היווה התחלה חדשה; חיי האומה בארץ ישראל הינם בעלי נופך ייחודי, השונה במהותו מאופי חייה בגלות מצרים או בנדודי המדבר. במצרים היו משועבדים, ובמדבר חיו תחת השגחה ניסית גלויה, בעמוד אש וענן, באר מרים, המן והשליו; ואילו בארץ ישראל יחיו באופן טבעי ויבססו ממלכת כהנים וגוי קדוש מתוך סדרי החיים והטבע. זהו מימד ה'גוזל' שהתבטא בבני 'דור רביעי', שמבחינתו הם היוו התחלה חדשה מלאה בכוחות חיים צעירים ורעננים.[5] [6]
[1] כלומר שמטרתם דומה זה לזה ושניהם קדשי קדשים, ואיבריהם מתחלקים בין המזבח ובין הכהנים – בשונה מהעולה הנקרבת כליל, ומהשלמים שיש לבעלים חלק בהם; ואם כן אין הבדל מהותי בין החטאת והאשם "לבד השם" – ששמותיהם שונים, והם נחשבים לעניין זה כסוג קרבן אחד (למרות ההבדלים הקיימים ביניהם באופן זריקת הדם ובתנאי הבאתם).
[2] "שלמים – שמטילים שלום בעולם. דבר אחר, שלמים – שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים" (רש"י ויקרא ג א).
[3] ואף שגם הוא קושר בין מעשה זה לבין עניין הקורבנות, כדלהלן, לא בכך טמון עיקר המשמעות הסמלית של הדברים.
[4] בכך מובן מדוע הם הובאו יחידים ולא שלשות, מה שאינו מיושב היטב על פי פירוש רש"ר הירש – שכן לפיו הם מסמלים את תכונת המעוף שהוגבלה בעת תקופת השעבוד, ואם כן אף הם היו צריכים לבוא בשלשות כמו המינים האחרים, המסמלים תכונות ש'נבתרו' בשלושת דורות השעבוד.
[5] על פי זה מובן גם מדוע נוקט הכתוב 'גוזל' ואינו מפרש את זהות המין הרצוי – באשר עיקר הדגש בהבאתו מונח בעצם היותו צעיר.
[6] דרך פרשנות נוספת רואה בבעלי החיים הנזכרים כאן רמז למלכויות ולישראל, באופנים שונים – ראה ב'פרקי דרבי אליעזר' (פרק כח), בראשית רבה (מד טו), רש"י (פס' י), ורד"ק. לפי דרך זו, הביתור עשוי לסמל את ביטול כוחה של כל אחת מן המלכויות בסוף העת שנקצב לה, כפי שיובא להלן.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.