הקב''ה מבטיח לאברהם בברית בין הבתרים: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה". מאיזה דור מתחילים להימנות ארבעת הדורות האמורים? במאמר זה נבחן מספר אפשרויות לכך.

שיטה א – 'רביעי' לבני יעקב

רש"י פירש: "'וְדוֹר רְבִיעִי' – לאחר שיגלו למצרים יהיו שם שלושה דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת [...] וכן היה: יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו: יהודה, פרץ, חצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה". מובן שלא ניתן למנות את הדורות מאז אברהם או יצחק – אף על פי שמניין ארבע מאות השנים מתחיל מימיהם – שכן עברו יותר מארבעה דורות מהם עד הכניסה לארץ; לפיכך מפרש רש"י כי מניין הדורות מתחיל מאז הירידה למצרים, והדור הראשון הוא דור בני יעקב (יהודה, בדוגמה שנקט בדבריו). יעקב עצמו, אף על פי שירד למצרים, אינו מן המניין – שכן כבר היה אז זקן מופלג ולא נחשב כדור בפני עצמו, וכפי שכתב החזקוני: "ואין למנות דור רביעי מיעקב, שהרי כשירד למצרים קרבו ימיו למות"; ומלבד זאת – הוא היה אדם יחיד, ואין להחשיבו כ'דור'.

ניתן להקשות על שיטת רש"י, שכן אף על פי שכלב עצמו היה מבאי הארץ – הרי הוא היה היחיד מדורו שזכה להיכנס אליה (מלבד יהושע), וכל שאר בני דורו מתו בעוון המרגלים – "כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר, וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (במדבר כו סה); ואם כן, לא ניתן לומר שדורו של כלב הוא הדור הרביעי האמור בפסוקנו!

אך נראה שאין בכך כל קושי, שהרי לולא חטא המרגלים היה דורו של כלב נכנס לארץ – ועל כך מונחת כאן הבטחת ה'; אלא שחטא המרגלים דחה קיום הבטחה זו לדור הבא. אם כן, 'עוון האמורי' היה 'שלם' כבר בדור המרגלים, ואילו לא חטאו ישראל היו נכנסים אז לארץ. ואף על פי כן ניתן לומר כי הבטחת ה' לא הוכזבה – שהרי לא התפרש בה איזהו הדור הרביעי; ומאחר וכך – אילו התוכנית היתה מתקיימת ללא השיבוש שנגרם כתוצאה מחטא המרגלים, היו הדורות נמנים מבני יעקב, כך שהדור הרביעי היה מקביל לעת שבה הושלם עוון האמורי; אך בעקבות השיבוש שחל – נמנים הדורות מדור בניהם של בני יעקב (וראה להלן על סמך מה ניתן להתחיל למנות דווקא מדור זה), כך שהדור הרביעי מקביל לעת שבה נכנסו ישראל בפועל לארץ, דור בניו של כלב, אף על פי שעוון האמורי הושלם כבר קודם לכן.^[1]

שיטה ב – 'רביעי' לנכדי יעקב

אולם, יש שפירשו בשונה מרש"י, כך שמלכתחילה כוונת פסוקנו היא לדור הרביעי מאז דורם של נכדי יעקב. כך פירש אבן עזרא: "וכן היה קהת גר [-דור ראשון], ועמרם [-דור שני], ומשה, גם אהרן [-דור שלישי], ובניהם שבו אל ארץ כנען [-דור רביעי]". כך פירשו גם רד"ק ורלב"ג, וכן 'אור החיים' – שהוסיף גם נימוק לקביעתו של דור זה כדור הראשון:

"שאין למנות הדורות אלא משהתחיל השעבוד, שהיו ישראל שלא ברשות עצמם, וזה היה אחר מיתת השבטים – שאז התחיל השעבוד, כאומרם ז"ל [במדרש 'סדר עולם' פרק ג] שכל זמן שהיו השבטים בעולם לא טעמו שעבוד."

אמנם, יש להעיר כי מלשון הכתוב "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" משמע כי הנושא המרכזי הוא הירידה מהארץ והשיבה אליה, כך שמן הסתם 'רביעי' הוא הרביעי מאז דור היורדים מהארץ – ולא מאז תחילת השעבוד, כדברי 'אור החיים'.^[2] ואכן כך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (עדויות ב ט), שאף על פי שמפרש גם הוא כשיטת אבן עזרא, מדגיש כי מניין הדורות מתחיל מזמן הירידה למצרים:

"לפי שקהת מיורדי מצרים, ומשה מיוצאי מצרים, ובני משה נכנסו לארץ אשר ירד ממנה קהת והם דור רביעי לקהת; לפי שמה שאמר יתעלה "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" אינו מתחיל אלא מזמן שיצאו מארץ ישראל, כלומר ירידתם למצרים, שנאמר "יָשׁוּבוּ הֵנָּה", כאילו אמר: מזמן שיצאו מן הארץ הזו, עד ארבעה דורות – ישובו אליה."

אולם אם כך, על סמך מה ניתן לקבוע כי המניין מתחיל מדור נכדי יעקב, ולא מדור בני יעקב – שאף הם ירדו למצרים?

נראה לומר, שהמניין מתחיל מהדור הצעיר ביותר שירד למצרים – דהיינו בניהם של בני יעקב, שכן מאחר ודור זה קיים, הדור שמעליו לא רלוונטי לעניין מניין הדורות – שכן גם אילו דור זה לא היה יורד למצרים, לא היה משתנה דבר; המניין מתחיל מהדור הצעיר, דור נכדי יעקב, שירידתו למצרים היוותה הגורם לכך שגם הדורות הבאים, שנולדו להם לאחר הירידה, היו שם.

אלא שניתן להקשות על שיטה זו – אם מלכתחילה כוונת דברי ה' היא ש"ישובו הנה" בדור הרביעי לנכדי יעקב, שהוא הדור שבפועל נכנס לארץ, משום שרק אז יושלם עוון האמורי – כיצד יכלו להיכנס לארץ כבר בדור שלפניו, אילו לא אירע השיבוש של חטא המרגלים, שגרם לעיכוב של ארבעים השנים, כדברי הכתוב: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה" (במדבר יד לד)? ואכן, כך הקשה 'אור החיים' (על דברי עצמו):

"כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי" – אם כן מוכח שעוון האמורי מעכב הכניסה, ובמעשה אשר סידר ה' בתורתו הנעימה יגיד כי עוון המרגלים הוא אשר סיבב עכבת דור היוצא ממצרים עד תומו, ואת בניהם הביא שמה, וזולת המרגלים שהרשיעו – היו נכנסים הדור היוצא בשנה שנייה ליציאת מצרים [...] והלוא לא שלם עוון האמורי עדיין!"

בהמשך דבריו מיישב זאת כך:

"והנה בצאת ישראל ממצרים וכששלחו המרגלים היו במדרגת צדיקים גמורים [...] ולכן כשהיו צדיקים גמורים קודם המרגלים היה בהם כוח לדחות האמורי [...] מה שאין כן אחר שחטאו והמרו אמרי אל – לא נשארו בחזקת צדיק גמור, ולהיות שעדיין לא שלם עוון האמורי – אין בידם להשמידו.

[...] ומעתה יתפרשו דברי ה' על נכון: "וְדוֹר רְבִיעִי" וגו', פירוש: מבטיחו הבטחה שאין לה ביטול בשום אופן בעולם, ונתן טעם לדבר [...] – "כִּי לֹא שָׁלֵם" וגו', ואתה תשכיל לדעת כי לא יספיק טעם זה אלא לזמן שהיו ישראל בהעדר שם 'צדיק גמור', ואז לצד שעדיין לא שלם עוונו של אמורי לא יוכלו בוא לארצו; אבל אם יהיו ישראל במדרגת 'צדיק גמור' – אין מניעות שלימות העוון תמנעם מבוא לרשת ארצו. ולזה, כשיצאו ממצרים וקיבלו התורה – נתרצה האל שיכנסו לארץ תכף ומיד ויקחו את ארצו".

נראה שכוונתו לומר כי משמעות דברי ה' היא שלכל המאוחר "ישובו הנה" ב"דור רביעי", אולם אין זו האפשרות היחידה; אילו לא יהיו ישראל צדיקים גמורים – יוכלו לרשת את הארץ מיד האמורי רק כשישלם עוונו, וזה יהא בדור רביעי; אולם אילו לא יחטאו ויהיו במדרגת צדיקים גמורים, יהיה בידם להוריש את האמורי מפניהם אף בטרם ימלאו האמוריים את סאתם.

ומכל מקום, קיים קצת דוחק בפירוש זה, שכן מלשון הכתוב כאן משמע כי לא תיתכן אפשרות שהשיבה אל הארץ תהיה בטרם שלם עוון האמורי, ודווקא הדור הרביעי – שבזמנו תתמלא הסאה – הוא שישוב לארץ. הפונקציה היחידה הנזכרת בפסוק כמכשירה את שיבת ישראל לארץ היא שלימות עוון האמורי, ולא נזכרת בו משוואה המתחשבת גם בזכויות ישראל לעומת עוון האמורי.

אולם נראה שניתן ליישב קושי זה באופן אחר, על בסיס ההנחה האמורה כי אין כוונת דברי ה' לומר שדווקא הדור הרביעי הוא שישוב לארץ, אלא שלכל המאוחר תהיה השיבה לארץ בדור זה. אם כך, ניתן לומר כי כוונת דברי ה' היא שב"דור רביעי" בוודאי כבר יושלם עוון האמורי ו"ישובו הנה", אך שלב השיבה לארץ עשוי להתקיים גם באחד מהדורות הקודמים לרביעי – אילו כבר אז יושלם עוון האמורי (בשונה מתירוץ 'אור החיים', שלפיו יוכל זה להתקיים גם אילו לא יושלם עוון האמורי עד אז); ואם כן, ייתכן שאכן כך היה: בפועל, עוון האמורי היה שלם כבר בדור יוצאי מצרים (שהוא 'דור שלישי' לפי הפירוש שאנו עוסקים בו כעת), ולפיכך לולא חטא המרגלים היו הם עצמם נכנסים אז לארץ.

ניתן לסייע להבנה זו מסוף הפסוק: "עַד הֵנָּה" – עד עתה: שכן, לכאורה היה צריך לומר "לא שלם עוון האמורי עד אז" – דהיינו עד אותו "דור רביעי"; אך לא כך נאמר אלא "עד הנה", כלומר: לא מתאפשר לתת לך ולזרעך להוריש את יושבי הארץ כבר עתה, מפני שעדיין לא שלם עוון האמורי; אך לא נאמר בדברי ה' שעוון האמורי יושלם רק ב"דור רביעי". אם כך, כוונת הדברים היא: כעת לא תנחל את הארץ מפני שעדיין לא נתמלאה הסאה, אך כשיושלם עוון האמורי – ויהא זה, לכל המאוחר, בדור רביעי – ינחלו בניך את הארץ.

שיטה ג – 'רביעי' לאמורי

הרמב"ן כתב על פירוש רש"י: "ואיננו נכון כלל"; והציע פירוש משלו:

"והנכון בעיניי, כי "דוֹר רְבִיעִי" – לאמורי, המשלים עוונו, כי מיום הגזירה האריך לו, כי הוא "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (ע"פ שמות כ ד); כי אם ישובו [האמוריים, בתשובה] – לא יחרימם, אבל [=אלא] יהיו למס עובד, או יפַנו להם [לישראל, את הארץ]."

פירוש הרמב"ן שונה במידה רבה מקודמיו, ולפיו המילים "ישובו הנה" אינן מתייחסות לאותו "דור רביעי" (שהרי לא נאמר "'ישוב" בלשון יחיד), אלא משמעות הכתוב היא: "ו[ב]דור רביעי [של האמוריים] – ישובו הנה [זרעך]". פירוש זה מסתמך על האמור במספר מקומות בתורה, שהקב"ה פוקד את עוון האבות על צאצאיהם עד ארבעה דורות; ומאחר וכך – מסתבר לומר שישנו קשר בין נתון זה לבין כך שדווקא הדור הרביעי הוא העת שבה יושלם עוון האמורי.

בפירוש זה קדם לו הרשב"ם, ומתוך ההרחבה שבדבריו ניתן גם לעמוד ביתר דיוק על כוונתו של הרמב"ן. ואלו דבריו:

"'וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" – המפרש דור רביעי של ישראל ישובו הנה לארץ ישראל [טועה הוא]. כי [מאחר ש]נתן קצבה של ארבע מאות שנה, מה לנו אם דור רביעי או דור חמישי? והלא מכל מקום יתעכבו ארבע מאות שנה! אלא טעם נתן הקב"ה לדבריו: למה אני צריך לעכב ארבע מאות שנה? [לפי] שאחר דור רביעי של אמוריים ישובו [ישראל] הנה. שהדור מאה [שנה] כאשר נמצא במסכת עדויות,^[3] והרי ארבע מאות ארבעה דורות. שאף על פי שיושבי הארץ חטאו ודינם להקיא הארץ את יושביה, צריך אני להמתין ארבעה דורות, כדכתיב: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ ה), אולי יחזרו הבנים בתשובה, "כִּי לֹא שָׁלֵם" זמן פרעון שאני עתיד ליפרע אליו מן האמוריים החוטאים "עַד הֵנָּה", ועד אחר דור רביעי של אמוריים, כדכתיב: "עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". זהו פשוטו".

רשב"ם מעלה בדבריו קושיה על הפירושים הקודמים: לשם מה מציין הכתוב כי צאצאי אברהם "ישובו הנה" ב"דור רביעי", מאחר וזמן הגלות והשעבוד כבר נקצב לעיל: "ארבע מאות שנה" – ואם כן אין הזכרת מספר הדורות מוסיפה דבר לגבי משך הזמן שיעבור בינתיים!

לפיכך, מפרש כי אכן אין מטרת אמירה זו להגדיר את קצבת הזמן, אלא לנמק את העיכוב בן ארבע מאות השנים: רק בדור הרביעי של האמוריים יוכל עוונם להיות 'שלם' כך שניתן יהיה להורישם מן הארץ. את טעם הדבר הוא מסביר על פי דרך ההנהגה האלוהית – "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי"; להבנתו, משמעות הנהגה זו היא שחלק מן העונש הראוי לבוא בשל חטאי האבות אינו בא עליהם עצמם אלא נפקד על בניהם, עד דור רביעי – "לְשֹׂנְאָי", דהיינו אם הבנים ממשיכים לחטוא כאביהם, וכתרגום אונקלוס שם: "כד משלמין בניא למחטי בתר אבהתהון". הנהגה זו מקלה מעונשו של האב, ומאפשרת לצאצאיו למנוע את העונש מלבוא כלל – על ידי הליכתם בדרך ישרה.^[4]

מאחר וכך, אף על פי שחטאי האמורי עד עתה כבר מצדיקים באופן עקרוני את הורשתם מן הארץ – מחמת שדרכו של הקב"ה היא לפקוד את העונש למשך ארבעה דורות ולא להביאו מיד, ובכך לאפשר לדורות הללו חזרה בתשובה ותיקון – לא ניתן להוריש את האמורי מן הארץ בטרם יחלפו ארבעה דורות. לאחר שיחלפו ארבעה דורות, אם ימשיכו בחטאי אבותיהם – ניתן יהיה להורישם ולהכניס את ישראל במקומם; ואם ישובו בתשובה ויתקנו את דרכיהם – אמנם הבטחת ה' לאברהם לא תשוב ריקם, ובניו ינחלו את הארץ, אולם האמורי לא יושמד מפניהם אלא יישאר בארץ ויקבל את מרותם, או יעזוב את הארץ ויחיה בארץ אחרת, וכפי שכתב הרמב"ן.

ניתן להקשות על פירושם של רשב"ם ורמב"ן, מכך שלכאורה לפיו לשון הכתוב אינה מדוייקת – שכן נאמר בו "לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" – והלוא לפירושם עוון האמורי 'שלם' כבר עתה, אלא שהקב"ה מעוניין להמתין מלהעניש עליו עד ארבעה דורות! לעומת זאת, לפי הפירושים הקודמים לשון הכתוב מובנת, שכן עוונות האמורי עדיין אינם מצדיקים הורשתו מן הארץ, עד שיעברו ארבעה דורות – שידוע לקב"ה כי במשך זמנם ימלאו האמוריים את סאתם.

אכן, הרשב"ם היה ער לקושי זה, וכתב: "כי לא שלם זמן פרעון שאני עתיד ליפרע אליו מן האמוריים החוטאים"; כלומר המילה 'עוון' בהקשר זה אינה מציינת את העוון עצמו אלא את העונש הראוי לבוא כתוצאה ממנו. כך פירש גם רד"ק: "עונש העוון ייקרא 'עוון', וכן 'גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא' (בראשית ד יג), ועונש החטאת [ייקרא] 'חטאת', כמו 'זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם' (זכריה יד יט)". לפי זה, כוונת הדברים היא שהזמן העובר מכשיר את העונש לבוא, ובטרם יעברו ארבעה דורות העונש עדיין אינו 'שלם', דהיינו שאינו מוכן למימוש.

את קושיית הרשב"ם על הפירושים הקודמים – מדוע מציין הקב"ה "דור רביעי", אם הכוונה בכך לדורות ישראל, מאחר וכבר קצב את הזמן של "ארבע מאות שנה" – ניתן ליישב בכך שקצבת ארבע מאות השנים מתייחסת לעת היציאה ממצרים, שבה יפסיקו להיות גרים ומשועבדים, והרי כך היא לשון הכתוב – "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"; ולעומת זאת, קצבת ארבעת הדורות מתייחסת לשיבה אל הארץ, וכלשון הכתוב – "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה". וכך כתב 'אור החיים':

"והנכון הוא, שיכוון ה' לומר שני קיצים: האחד הוא קץ הגלות והשעבוד והעינוי, שיצטרף הכל למניין ארבע מאות [...], וקץ שני הוא לביאת הארץ, שלא תהיה כניסת הארץ בתשלום הארבע מאות אלא עד דור אחֵר שהוא דור רביעי."

כלומר, יציאת מצרים סיימה את ארבע מאות שנות הגירות; במשך ארבעים השנים שבהן שהו ישראל במדבר, אף על פי שלא היו אז בארץ משלהם – לא היו נחשבים כ'גרים', שכן המדבר הוא הפקר לכל, ואינו 'ארץ לא להם'. מאידך, במשך השנים הללו לא היו בארץ המובטחת, מאחר ואכן בקץ זה לא כרוכה גם הכניסה לארץ; לזו יוחדה עת בפני עצמה – "דור רביעי", שבה "ישובו הנה".^[5]

[1] יש להעיר כי חשבון הדורות מטבעו אינו מוגדר בצורה ברורה, שכן במשך טווח נתון של שנים חולף מספר דורות מסויים בשושלת של הנולדים בראשונה, ומספר דורות נמוך יותר בשושלת מקבילה של הנולדים באחרונה, וכפי שהזכיר כאן המלבי"ם, שאף הביא לכך דוגמאות מהאמור בספר דברי הימים על אותם דורות, ומסכם את דבריו כך: "ואם כן, נעלם מאיתנו חשבון הדורות. ויש לומר שכל חמישים שנה נחשב לדור חדש וזה היה בצאתם ממצרים, או שכל שישים שנה נחשב דור, שכן במה שכתוב 'אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה' (דברים א לה) – מתו בני שישים". הצעתו לקביעה של חמישים שנה כ'דור' נראית שרירותית לכאורה, אך הצעתו השנייה אכן מקבלת סימוכין מהפסוק שהביא – המבוגרים מגיל שישים לא היו כלולים בגזירת העונש של דור המרגלים מפני שכבר לא היו שייכים לדור הנוכחי אלא לדור שעבר.

באופן נוסף ניתן לומר, שהגדרת 'דור' אינה תלויה במספר שנים מסויים, והגדרת פסוקנו את דור באי הארץ כ'דור רביעי' מבוססת על הרוב או הממוצע של המשפחות באותה העת.

[2] יש לציין כי 'אור החיים' עצמו מתייחס ללשון זו של הכתוב, ומדייק ממנה דווקא כפירושו: "וה' רמז זמן שיתחיל חשבון הדורות באומרו 'יָשׁוּבוּ הֵנָּה', דקדק לומר תיבת 'יָשׁוּבוּ', לומר שבמעוכבים ביד מושל הוא אומר 'יָשׁוּבוּ', כשישלימו ארבעה דורות; ודור ראשון שתקף עליו יד מושל הם בני השבטים, שהשבטים [=בני יעקב] ברשות עצמן היו, ואת בניהם שבו המצרים לבל עלות מן הארץ"; אך נראה כי לשון הכתוב מיושבת באופן פשוט יותר על פי ההבנה כי מניין הדורות מתחיל מהירידה למצרים.

[3] כך על פי הבנתו במשנה (עדויות ב ט): "האב זוכה לבן בנוי ובכוח ובעושר ובחכמה ובשנים, ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ, שנאמר: 'קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ' (ישעיהו מא ד), אף על פי שנאמר: 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה', ונאמר: 'וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה'". לא ניתן להבין שכוונתו לומר שפירוש המושג 'דור' במקרא הוא מאה שנה, מאחר ומקומות רבים במקרא שוללים פירוש כזה; נראה איפוא שכוונתו לומר כי באותה תקופה משך הזמן הממוצע של דור היה מאה שנה, וכחלוף ארבע מאות שנה יתחלפו ארבעה דורות אצל האמוריים.

[4] וכך פירש הרמב"ן (שמות שם) פסוק זה: "והנכון בעיניי, שיאמר כי הוא פוקד העוון אשר עשה האב על בניו ומכריתם בעוון אביהם [...], וכן יפקוד אותו על שלשים כשלא יהיה עוונם שלם בשני הדורות, כעניין 'כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה'. ופעמים יפקוד עוון כולם על הרבעים שנתמלאה סאתם ויכריתם, אבל בדור חמישי לא ייענש הבן בעוון אביו הראשון. והוסיף במשנה התורה (דברים ה ט): 'וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי', כטעם 'או'". כלומר, בכל אחד משלושת הדורות הבאים ייתכן מימוש העונש: בדור הבנים, בדור השלשים, או בדור הרבעים – בהתאם למידת מילואם את הסאה.

[5] לכאורה יישוב זה כוחו יפה רק לשיטת 'אור החיים', שהיא שיטה ב שהובאה לעיל – אשר לפיה הדור הרביעי האמור כאן הוא דור הכניסה לארץ; אולם לפי שיטת רש"י (שהיא שיטה א שהובאה לעיל), הדור הרביעי הנזכר הוא דור יוצאי מצרים, שהיה ראוי להיכנס לארץ לולי חטא המרגלים – ואם כן לא ניתן ליישב כך, שכן על פי התוכנית המקורית יציאת מצרים והכניסה לארץ היו מתרחשות באותו הדור ובזמנים סמוכים, ומאחר וכך חוזרת השאלה מה מלמד הציון "דור רביעי". אולם ניתן לומר כי אף על פי שהתוכנית המקורית היתה שדור יוצאי מצרים הוא זה שייכנס לארץ – מכל מקום שני שלבים אלו אינם תלויים זה בזה מבחינה מהותית (וכפי שבפועל אכן התקיימו בדורות שונים), ולפיכך נקבע קץ נפרד לכל אחד מהם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.