על יום תחילת המבול נאמר: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה”.
מהו פירוש הביטוי "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה"?
פירושי המדרשים
ב'מדרש אגדה' (בובר) כאן, ביטוי זה מתפרש כ"עיצומו של היום'', דהיינו העת שבו אור היום בהיר וחזק: "'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ' – בעיצומו של יום, וחצי היום היה, שלא נכנס לתיבה אלא בפני כולם, שהיו כולם מזומנים להרוג אותו בשעה שייכנס לתיבה, ונכנס בפניהם ולא היה רשות להם לעשות לו כלום", וכך פירש גם רש''י, על פי הספרי (דברים שלז) ובראשית רבה (לב ח).
פירושי הרמב''ן
הרמב''ן (ויקרא כג כח) מעיר שפירוש זה אינו מתאים בכל מקום, שכן לשון זו מוזכרת גם כשכוונת הכתוב לכל היום כולו, כגון "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא" (שם); לפיכך מפרש ביטוי זה כ"עצמותו של היום", וביום הכיפורים וכן ביום הנפת העומר וחג השבועות שבהם נזכר ביטוי זה – כוונת הכתוב להדגיש שדיני היום חלים מחמת עצם היותו ואינם תלויים במעשים חיצוניים הקשורים בו:
"והנראה בטעם הדבר, כי בעבור שאמר בשבועות "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה וגו' תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", ואמר "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאִוּ" (שם פס' טו-יז) וגמר העניין, והאריך לצוות בקרבנות – הוצרך לומר "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (פס' כא), כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה, ואיננו תלוי בעומר ולא בקרבנות. וכן ביום הכיפורים, מפני שאמר "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה''' (פס' כז), ובפרשת אחרי מות תלה עוד הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח – מפני כן הוצרך לומר "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא" (פס' כח) בגופו, לכפר עליכם, מלבד כפרת הקרבנות. וכן "עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" בחדש, עד גוף היום הזה, שהוא יום "הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם" (פס' יד), שאפילו לא יבוא הקרבן – המצווה נוהגת בגוף היום הזה להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו”.
אצלנו, שאין מדובר בדיני מועדים אלא בסיפור דברים, מסביר הרמב''ן שאע''פ שהמשמעות זהה לזו האמורה לעיל – 'עצמות היום', ההדגשה היא על כך שהמתואר כאן נעשה דווקא באותו יום עצמו, ולא גם לפניו:
"מפני שייתכן [דהיינו שהיה ניתן להבין] שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף [...] לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא, לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם עניינם ביום ההוא, רק הכל היה בגוף היום הזה.”
על פי שיטתו זו, שכל בעלי החיים הגיעו אל נח רק ביום השביעי שבו החל המבול (מלבד הטהורים היתרים על זוג אחד, שאותם אסף נח בעצמו במשך שבעת הימים, כמובא לעיל פס' ט), פירש באופן נוסף משמעות ביטוי זה בפסוקנו:
"וכן נראה לי עוד, כי עצם כל דבר – כוחו ותקפו, נגזר מלשון "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז) [...] וכן אמר אונקלוס, "בקרן יומא הדין", בקרנו של יום, בגופו וכוחו [...] כי בעבור שהכוח בקרניים יקראו גוף הדבר 'קרנו', ובלשון חכמים: "משלם את הקרן ואינו משלם את החומש" (משנה תרומות ז א). ויש גורסין בתרגום "בכרן" בכ', והכל אחד [...]. והנאמר במקומות הנזכרים "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" גם כן פירושו: בכוח היום ההוא, שהם עניינים [ש]לא ייעשו ביום אחד כמנהגו של עולם; לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם, כִּי פִיו הוּא צִוָּה וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן (ע''פ ישעיהו לד טז)”.
לפי הפירוש האחרון, מובנו של הביטוי "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" הוא: בכוחו הרוחני של היום הזה; מתוך הוראה אלוהית על-טבעית שיוחדה ליום זה – נאספו כל בעלי החיים ביום אחד מכל מקומותיהם, מעצמם ומרצונם, אל נח. כך מדגיש הכתוב את המימד הניסי שהיה בכך, ואת יד ה' שהופיעה אז בגלוי לא רק בהבאת ההשחתה, אלא גם בפעולת ההצלה. העולם שיצר הקב''ה היה יקר לליבו, והוא פעל בצורה ניסית וישירה כדי לשמרו ולהציל ממנו מה שניתן – אע''פ שדבר זה יכול היה להעשות בצורה טבעית יותר; לפיכך התקבצות בעלי החיים היתה באופן ניסי ביום אחד, וזוהי מטרת הכתוב בהדגישו עניין זה.
לדברי רד''ק בפס’ ט – בניגוד לדעת הרמב''ן כאן – כל בעלי החיים התאספו במשך שבעת הימים. ניתן לסייע לשיטת הרמב''ן מלשון הכתוב להלן (פס' טו): "וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה" – משמע מכך שבאותו יום באו לא רק "אל התיבה", אלא גם "אל נח", ואילו לשיטת רד''ק אע''פ שבאותו יום באו "אל התיבה" ונשארו בה באופן סופי, לא באו אז "אל נח", שכן היו אצלו כבר מלפני כן. אך ניתן ליישב זאת ולומר שהתאספותם נמשכה עד יום המבול עצמו, ומכיוון שמקצתם הגיעו רק בו "אל נח", ובזה הסתיים תהליך ההתאספות – התנסח הכתוב כאילו כולם באו אליו אז. או באופן אחר: "אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה" היינו שבאו אל התיבה, להיות בתוכה תחת חסותו ואחריותו של נח; ואילו לפני כן, אע''פ שמבחינה פיזית היו במקומו של נח – לא היו נתונים תחת אחריותו.
מאידך, הפסוקים דלעיל (ז-ט) קשים על שיטת הרמב''ן, שכן מתוארת בהם התקבצות בעלי החיים עוד בשלב שלפני בוא יום המבול. הרמב''ן (בפס' טז) מיישב זאת לשיטתו ומפרש כי פסוקים אלו אינם מהווים תיאור התרחשות בזמן אמת, אלא אמירה כללית שנח עשה כפי שנצטווה:
"וייתכן כי "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה', וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה" (פס' ה-ו), והפסוקים עד "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה" (פס' יא) – אינם מספרים מעשה, אבל [=אלא] "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ" יכלול העניין כולו: יאמר שעשה ככל אשר נצטווה, לא הפיל מכל העניין דבר, עשה התיבה ואסף המאכל, ולקח מן הבהמה והעוף הטהורים שבעה שבעה ביום אשר ציווה אותו. וכאשר היה בן שש מאות שנה והמבול ירד על הארץ, בא עם ביתו ועם הבהמות הטהורות וכל החי אל התיבה כאשר ציווהו אלוהים. ואחר כן סיפר במעשה: "וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים... בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת" (פס' י-יא), וגמר העניין”.
פירוש נוסף
ניתן לפרש באופן נוסף את משמעות הביטוי "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", על פי דרכו של הרמב''ן שהסבירו כ"בכוח היום הזה'', אך מבלי להזדקק לחידושו שכל בעלי החיים נאספו רק ביום השביעי. כאמור לעיל, לשון הכתוב בפסוק י: "וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ", משתמעת כך שכביכול דבר זה נעשה מאליו – הזמן שנקצב לאנושות להמשך קיומה תם, והמבול היה מחוייב המציאות. אותו היום, י''ז במרחשוון – כבר לא היתה בו למציאות זכות קיום, וממילא היה בו כוח להביא עליה כלייה; נמצא, ש"עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" הוא שהביא את המבול, ועל פי האמור בפסוקנו – הוא גם זה שהביא את ההצלה. המכה והרפואה נובעות משורש אחד, שייכות הן לאותו תהליך ולאותה מגמה אלוהית. כך נאמר בתלמוד (סנהדרין ע ע"ב): "אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו [...] רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר: 'וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה' (בראשית ג ז)", וכפי שפירש שם רש"י: "'בדבר שנתקלקלו בו נתקנו' – מידת הקב"ה, באיזמל שהוא מכה – בו הוא מרפא, נס בתוך נס; כמו: 'וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן' (איכה ד יא), וכתיב: 'וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב' (זכריה ב ט)".[1]
נראה שלפירוש זה משמעות הב' במילה 'בעצם' אינה רק במובן של 'בתוך זמן זה', אלא גם ב' השימוש – 'באמצעות כוח יום זה'.
[1] וכן נאמר (ירושלמי ברכות ב ד) שביום שחרב בית המקדש נולד המשיח.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
