התורה מעידה על נח, בתחילת הפרשה הקרויה על שמו:”נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. במאמר זה נבחן את הזוויות השונות שבדברי חז"ל והפרשנים בעניין דמותו ומידת צדקותו של נח, דרך התבוננות בלשון המקרא.
"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים"
חז''ל בתלמוד (עבודה זרה ו ע''א) פירשו תואר כפול זה: "תמים – בדרכיו [רש''י: עניו ושפל רוח], צדיק – במעשיו [רש''י: בלא חמס]", ובעקבותיהם הלכו רבים מהמפרשים. הבחנה זו מעוגנת היטב במשמעות המילים, שכן 'צדיק' הוא מלשון עשיית צדק, מעשים צודקים והוגנים – בפרט בין אדם לחבירו, ואילו 'תמים' הוא 'שלם' – הגדרה המתייחסת לאדם מצד עצמו, לכך שנפשו שלימה במידותיה ולא פגומה.
הרמב''ן פירש בדרך שונה, כך שאין אלו שני תארים נפרדים, אלא ה'תמים' מתאר את ה'צדיק' – תמים בצדקותו; וכוונת הכתוב להדגיש שצדקותו של נח לא היתה נחשבת ככזו רק ביחס לבני דורו, אלא היתה שלימה מצד עצמה: "יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להינצל מן המבול, שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק; כי הצדיק הוא הזכאי בדין, הפך הרשע, כמו שאמר: 'וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק, וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע' (דברים כה א)".
"בְּדֹרֹתָיו" לשבח או לגנאי – דעות חז''ל
רש''י כתב: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". מחלוקת זו מוזכרת במדרש תנחומא (ורשה, ה) כמחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה (ללא התאמת דעה לאומר), וכן במדרש רבה – כשרבי נחמיה דורש לשבח ורבי יהודה לגנאי, ובשינוי נוסח – לא "בדורו של אברהם" אלא "בדורו של משה או בדורו של שמואל''. ייתכן ששינוי זה משמעותי, שכן דורותיהם של משה ושמואל היו יהודים שומרי תורה, ואפשר שלגירסת מדרש רבה היה נח נחשב צדיק לא רק ביחס לדורו אלא גם ביחס לדורו של אברהם, שהיה של עובדי אלילים ומסתבר שגם רמתם המוסרית היתה ירודה. בתלמוד (סנהדרין קח ע''א) מיוחסת מחלוקת זו לרבי יוחנן וריש לקיש, ושם רבי יוחנן הדורש לגנאי אומר: "'בְּדֹרֹתָיו' – ולא בדורות אחרים", ומשמע בכל דור שהוא, כשיטת התנחומא.
התיאור "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" שבהמשך הפסוק, משתמע לכאורה כדברי הדורש לשבח, שכן קשה לומר שעל כל אדם בדורו של אברהם ניתן היה לכתוב תיאור כזה, שכמותו נכתב על חנוך – "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" (בראשית ה כב),[1] ועל האבות – "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (שם מח טו).[2] נראה שהדורש לגנאי סובר שתיאור זה אינו בהכרח משקף צדקות יתרה אלא את עצם הקשר בין האדם לאלוהים – יהא זה קשר בסיסי ומינימלי, או עמוק וגבוה כשל האבות.
ה'מזרחי' ציין שכדעת הדורש לשבח משמע בנבואת יחזקאל, שבה הוא מבהיר לעם כי אף אם יש בתוכם צדיקים – זכותם לא תגן על שאר האנשים, ובדבריו מונה את נח כאחד משלושה צדיקים מיוחדים בפרספקטיבה על-היסטורית: "אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ [...] וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ (דנאל) דָּנִיֵאל וְאִיּוֹב – הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם" (יחזקאל יד יג-יד). על מנת ליישב זאת לפי הדעה השנייה, כתב: "יש לומר, מפני שׁנוּצל נח בצדקתו, מונה אותו עם אותם שהצילו נפשם בצדקתם, אף על פי שאילו היה בדורם לא היה נחשב לכלום".[3]
ה'מזרחי' הציע שתי דרכים אפשריות בהבנת דעת הדורש לשבח: האחת, שאכן היה נחשב צדיק לא רק ביחס לדורו אלא מצד עצמו (ולהבנה זו מסייעות שתי הראיות שהבאנו לעיל); והשנייה, שגם לדעתו לא נחשב נח כצדיק ביחס לדורות אחרים, אלא הוא סובר שמטרת הכתוב היא להדגיש את צדקותו: אע''פ שהיה בדור רשעים – הצליח לא להיות כמותם, אך לא נחלקו חז''ל אלא בשאלה מה בא הכתוב להדגיש, ולא במידת צדקותו של נח.
הסבר הרמב''ן – יחיד בדורותיו
אולם, שני הפירושים הנזכרים נוטים לדרך הדרש, בעוד שלפי הפשט נראה שלא בא הכתוב להוסיף הדגשה או הסתייגות ביחס לצדקותו של נח, אלא לספק תיאור בסיסי של המציאות – נח היה הצדיק התמים היחיד מכל בני דורותיו; וכך פירש הרמב''ן:
"והנכון בעיניי לפי הפשט, כי טעמו לומר שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם, אין בדורותיו צדיק ולא תמים זולתו. וכן 'כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה' (בראשית ז א), שאין אחר בדור ראוי להינצל. ואמר "בְּדֹרֹתָיו", כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו, ואין צדיק בארץ בלתו. ואל יקשה עליך דבר רבותינו במתושלח [שאף הוא היה צדיק, וחי באותם דורות], כי הכתוב לא יספר [אלא] רק שאין צדיק ראוי להינצל מן המבול מכל הדורות ההם [ואילו מתושלח מת לפני המבול]”.
"אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ"
מתאר זאת הרמב''ן: "שהיה מתהלך את ה' הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן, וכל שכן אחרי עבודה זרה, ואיננו שומע להם כלל, רק בשם לבדו הוא דבק תמיד, והולך בדרך אשר בחר ה', או אשר יורה אותו, כי נביא היה".
ננסה להשלים את התמונה מתוך דברי ה’ לנח בעת הציווי הסמוך למבול: ”וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".
רש''ר הירש מסביר את הצורך בהוספת המילה "לְפָנַי":
"יש אדם שהוא צדיק בעיני הבריות ואיננו צדיק בעיני ה', ולהיפך. זאת ועוד: המושגים שהבריות מייחסים למילים אינם תמיד נכונים ואמיתיים – קל וחומר בתקופה של השחתה כללית. המלים 'מוסר', 'צדק' וכו' יהיו תמיד מטבע עובר לסוחר. אך האדם מסלף את תוכן המילים ומייחס להן את מטרותיו ודעותיו.[4] יש שגם שם האלוהים שגור בפי כל, אך הוא נתרוקן מתכנו בעוון הדור. משום כך הוא מדגיש: "צַדִּיק לְפָנַי" – כרוחי”.
"צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה"
כתב רש''י (על פי התלמוד בעירובין יח ע''ב): "ולא נאמר 'צדיק תמים' [כפי שנאמר בתחילת הפרשה], מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו". אולם על דרך הפשט נראה להסביר, שהפסוק שבתחילת הפרשה בא לתאר את דמותו של נח ולפיכך מציג אותה בשלימות, אך כאן מטרת ה' היא לומר לנח את טעם הצלתו, ולשם כך די בזה שהוא 'צדיק' לעומת ה'דור הזה' שהם רשעים, והיה ראוי להינצל גם ללא מעלת ה'תמים', ולפיכך היא לא הוזכרה כאן.
על פי זה יובן גם השינוי בין 'בדורותיו' שנאמר שם לבין 'בדור הזה' שנאמר פה: שם מתאר הכתוב את דמותו של נח, ומציין כי היה בולט בצדקותו במשך כל הדורות שחי בהם; אך פסוק זה עוסק במבול, ודורות אחרים מלבד הדור הנוכחי אינם רלוונטים לגביו, ולפיכך הוזכר בו ה'דור הזה'.
[1] גם על מידת צדקותו של חנוך עצמו נחלקו חז''ל (ראה על כך בספרנו ‘אור עולם’ ח''ב, עמ' 263-257), וייתכן ששתי המחלוקות תלויות זו בזו ובאופן פרשנות הביטוי הנזכר.
[2] אמנם רש''י כאן העיר על ההבדל שבין הילוך 'את' האלוהים לבין ההילוך 'לפניו', אך לא נראה שהבדל זה יצדיק פער כה גדול בין משמעויותיהם של שני הביטויים.
[3] גם דניאל הציל נפשו בצדקתו, שכן ניצל מגזירת נבוכדנצר לאבד את כל חכמי בבל (כמסופר בדניאל פרק ב), אך לא ברורה כוונת ה'מזרחי' לגבי איוב, שלא ניצל מגזירה כללית בשל צדקותו, ואדרבה – זו הביאה עליו ייסורים. אך על כל פנים ניתן להעמיד את תירוצו ולומר שאיוב נמנה שם מפני צדקותו הבולטת, ואילו נח נמנה מפני שניצל מגזירה כללית.
[4] דברים אלו משקפים היטב את הלך הרוח התרבותי בימינו, שבו מושגים כ'צדק' ו'מוסר' מתעוותים, ומגוייסים דווקא לטובת נושאי דגלה של ההשחתה, המבקשים לפרוץ גדרו של עולם ולטשטש את מחוייבות האדם לצדק ולמוסר האמיתיים, הן בדברים שבין אדם למקום והן בנוגע לסדרי החברה האנושית.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
