כשיעקב חוזר לארץ, מעט לפני שעובר את מעבר יבוק בעצמו, הוא פוגש מלאך, את שרו של עשיו, כמו שרואים בהמשך הפרשה, ונאבק איתו. הפרשה הזו משמעותית מאוד: זו הפעם הראשונה שבה נאמר שמו של עם ישראל, והפרשה הזו חידשה גם את מצוות גיד הנשה כדי שנזכור אותה תמיד. אבל לא מובן בכלל מה באה הפרשה הזו לומר? ממתי אנשים נאבקים במלאכים? למה דווקא בנקודת הזמן הזו? ולמה הצליח המלאך לפגוע בגיד הנשה?

יעקב מלמד אותנו את ענין הגלות. הוא נמצא רוב זמנו אצל לבן (ובהמשך במצרים). וכשאנחנו בגלות אומות העולם מובילים, ואנחנו חיים מהם. וכך יעקב מקבל את כל מה שיש לו מלבן. ולכן יעקב נקרא על שם העקב, כי עשיו הוא המוביל את העולם, ויעקב נגרר בעקבותיו ואוחז בעקבו כדי לחיות גם כן. אמנם מצד האמת מבין גם לבן עצמו שכל הברכה והגדולה של הגויים בגלות באה בגלל שהם שולטים על ישראל "נִחַשְׁתִּי וַיְבָֽרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶֽךָ". וגם בגלות הארוכה, העמים ששולטים על כל העולם שולטים בו בזכות השליטה שלהם בישראל.

ואז מגיע שלב חדש בהסטוריה, שבו עם ישראל נהיה עם בפני עצמו, ועוזב את הגלות. מבחינתנו זה רגע גדול ומרגש, אבל מבחינת העולם יש כאן משבר זהות. אם עם ישראל לא חי יותר מהם, והברכה לא תעבור עוד דרכם, אז מה הם? האם נשאר משהו מהמלכות הרביעית כשישראל עוזבים אותה?

עשיו מגיב תגובה כפולה: מהצד הגשמי הוא מנסה להשמיד את ישראל "וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". ומהצד הרוחני מנסה שרו של עשיו להשתלט על יעקב. שיעקב עצמו ימשיך את צורת החשיבה של עשיו, ויהפוך לחלק מהשיטה הרוחנית של עשיו.

מצד אחד, שרו של עשיו לא מצליח להשתלט על יעקב. אבל מצד שני הוא כן יכול לגעת בכף ירכו. יש נקודה רוחנית שאנחנו לוקחים איתנו בעל כרחנו מהגלות, מצורת החשיבה של העמים, והיא הולכת לסבך אותנו בתהליך הגאולה. אנחנו לא מצליחים לחיות כל כך הרבה שנים בין הגויים בלי שחלק מצורת החשיבה שלהם ידבק בנו, ויגרום לנו לצליעה בהמשך.

שרו של עשיו מסתפק בזה, ורוצה לנתק מגע: "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר". אין קשר עוד בין ישראל "עם לבדד ישכון" לבין שאר העמים. אבל יעקב יודע שזה לא יתכן. לא יכול להיות שעם ישראל צריך לסבול את צורת החשיבה של העמים, אם אין לו קשר אליהם. ולכן מבהיר לו יעקב שהקשר לא נעצר "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". ושרו של עשיו מברך שמה ש"לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ", ואתה לא חי עוד בעקבות הגויים, לא יהיה ניתוק מהעמים אלא "כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". כלומר שישראל הופכים להיות השר של ה' בעמים, גם מבחינה רוחנית "עם אלהים" וגם מבחינה גשמית "ועם אנשים". ולכן שווה שישראל יסבלו עוד מעט את צורת החשיבה של העמים, כדי שיוכלו להשפיע עליהם ולתקן אותם בהמשך.

בכל החזרות שלנו לארץ פגשנו את שני הצדדים של עשיו: עמלק תמיד ניסה להשמיד אותנו פיזית: ברפידים ביציאה ממצרים, המן בזמן בית שני, וגרמניה כיום. ותמיד היינו צריכים גם להשתחרר מצורת החשיבה של הגויים: עם ישראל בימי יהושע לא הורישו את הגויים לגמרי, בבית שני התחתנו עם נשים נכריות מהגויים שהיו כאן בארץ, וגם היום אנחנו סוחבים איתנו הרבה מצורת החשיבה של הגויים.

אבל אנחנו יודעים שכל זה כדי שנהיה "ישראל", שנשפיע על כל העמים ונהיה שרים עליהם גם רוחנית וגם גשמית.

[הרחבה ועיון נוסף: בראשית פרק לב, פסוקים כה – לג: כלי יקר, מלבי"ם, מדבר שור הדרוש השנים ועשרים 'והנה על מה שנשאר לבדו', עין איה ברכות פרק ראשון קעב].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.