מי יכול לכבוש את כולם

פרשת וישלח היא הפרשה הארוכה ביותר בחומש בראשית, והשניה באורכה בכל התורה כולה, אולם אריכותה נובעת דווקא מפסוקים "מיותרים" המתארים לפרטי פרטים את 'אלופי עשו'. במבט ראשון פסוקים אלו אכן לא נראים שייכים לעניינה ומהותה של התורה, שניתנה לנו כהדרכה אלוקית נצחית, עד כדי כך שהמלך מנשה ברשעותו ראה בפסוקים אלו, ובמיוחד בפסוק: "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" (בראשית ל"ו, כ"ב), הוכחה לכך שלא כל הכתוב בתורה התקבל בנבואה, ואף הרמב"ם (פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק) הדגיש בעקבות פסוק נוסף המופיע גם הוא בפרשת אלופי עשו - "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד" (שם, ל"ט) - שהאמונה ב'תורה מן השמים' היא "שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה... ואין הבדל בין 'ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען', 'ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד', או 'אנכי ה'', ו'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת". אם כן עלינו להבין מדוע בחרה התורה "לבזבז" כל כך הרבה פסוקים על תיאור שנראה סתמי וחסר עניין?

נראה שאת התשובה אנו מוצאים בדברי רש"י שבתחילת הפרשה הבאה, פרשת וישב (שם ל"ז, א'): "יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה (פסוק ב) 'אלה תולדות יעקב יוסף', דכתיב (עובדיה א', י"ח) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם". יעקב מביט באלופי עשו וחושש מהם, לא רק מפני שהם רבים ממנו ומבניו מבחינה כמותית, אלא גם מפני שהם 'אלופים' שהספיקו בחייהם לכבוש שיאים רבים - כלכליים, תרבותיים, אסתטיים, שלטוניים וכו'. עשו מצליח להעמיד תרבות שמפיקה את המירב, מהמציאות ומאנשיה שכובשים עוד ועוד פסגות, ויעקב יודע שעם העוצמה התרבותית הזאת בני בניו ידרשו להתמודד. המאבק שממנו חושש יעקב לא שייך למפגש שלו בהווה עם עשו, שהרי כאשר עשו מציע לו לאחר מפגש הפיוס להמשיך יחד איתו אל שעיר יעקב דוחה את ההצעה, אך לא לגמרי: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא - יום אחד, בעתיד - אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (שם ל"ג, י"ד). מתי? לאחר ש"בְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" (עובדיה א', י"ז), אז "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו" (שם, כ"א). המאבק האמיתי עם עשו יהיה רק לעתיד לבוא, העתיד שבדורנו כבר הפך להווה, ולאחר שהתקיימה הנבואה על הפליטה שתישאר בהר ציון, כפי שאמר ה"חפץ חיים" לאחר שעלה היטלר ימ"ש לשלטון, אנו נקראים להמשיך אל פסוקי הנבואה הבאים ולברר את יסודות המאבק הגנוזים בפרשת וישלח שחיכו דווקא לדורנו, וכדברי הרמב"ן בתחילת הפרשה (שם ל"ב, ד'), שעל פי הפשט פרשתנו אמנם מתארת את ההתרחשויות שאירעו אז אך היא גם צופה אל העתיד.

שטנו של עשו

תשובתו של הקב"ה לחששו של יעקב הוא 'יוסף', שמהפרשה הבאה ועד לסוף חומש בראשית הופך להיות הדמות המרכזית במובלט משאר השבטים. גם בפרשה הקודמת, פרשת ויצא, נפגשנו עם יחודו של יוסף דווקא בהקשר של המאבק עם עשו: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (שם ל', כ"ה) - "משנולד שטנו של עשו, שנאמר: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש' (עובדיה א', י"ח), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב" (רש"י, שם). יוסף הוא שטנו של עשו - הכוח המיוחד שמסוגל להסיט את עשו ממסלולו.

אולם נראה שעוד לפני שניגש לברר מהו עניינו המיוחד של יוסף, ומדוע דווקא הוא מסוגל להתמודד ולהכריע את עשו, יש להבין את שורש המאבק, שהחל כבר בבטנה של רבקה - "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (שם כ"ה, כ"ב), ועל כך כתב המהר"ל (נצח ישראל, ט"ו): "ואל קשה לך, אחר שיעקב מוכן אל עולם הנבדל הבלתי גשמי, ועשו מוכן אל עולם הגשמי, מה הוא המחלוקת שהיה להם בזה. אין זה קשיא... מפני כי יעקב ועשו הפכים, לכך לפי מדריגת יעקב - אין מציאות לעשו, וכן לפי מדריגת עשו - אין מציאות ליעקב כלל. ולכך היו מריבים בנחלת שני עולמות, כי יעקב היה רוצה בעולם הזה והעולם הבא, כאילו אין כאן עשו". יעקב הוא 'איש תם יושב אוהלים' אך כפי שכבר שלמדנו הוא לא מוכן לוותר גם על ה'שדה', שלכאורה שייך לעשו, ומכאן מתחיל המאבק. כל עוד יעקב עסק בבניין הפנימי של אישיותו והתמקד ב'עולם הבא' לעשו לא הייתה שום בעיה, אך כאשר יעקב בחר לצאת החוצה, אל ה'עולם הזה', ללבוש את 'ידי' עשו ולממש בפועל, בחיים, את כל הרעיונות הגדולים שבהם הוא מאמין עשו מתקומם ומתחיל לצרור אותו. והנה, מכל בניו של יעקב, מי שממשיך את המשימה המורכבת של מיזוג העולמות הוא יוסף, שזוכה לקבל מחז"ל את הכינוי - "יוסף הצדיק". הוא, שנזרק בעל כורחו אל שיא ה'עולם הזה' שבאותם ימים - מצרים, מגלה כיצד אפשר להיות צדיק גם מחוץ לבית המדרש.

צדקותו של יוסף באה לידי ביטוי בשני שלבים: הראשון - "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי... וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (שם ל"ט, ז'-י'), יום יום מגיעה אשת פוטיפר ומפתה את יוסף, "בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית" (יומא ל"ה, ב'), אך הוא בשלו, עומד בניסיון, למרות שהיו לו את כל הסיבות להיכשל וליפול - אמו נפטרה, אחיו מכרו אותו לעבד (ומבחינתו, אולי גם אביו שותף ל"מזימה", שהרי הוא שלח אותו אל אחיו), ועכשיו הוא עבד בודד ונטוש שמפותה ומאוים על ידי אשת אדונו. לכן אומרים חז"ל ש"יוסף מחייב את הרשעים" (יומא שם), אותם שלא הצליחו לעמוד בפיתויים של העולם הזה נתבעים מכוחו של יוסף שהוכיח שאפשר אחרת.

על כך כתב הרב קוק (עין איה - ברכות ב' ט', ס"ב): "כח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאד נעלה בנסיונו, עלם יפה תואר, עבד, שתהיה נפשו חזקה כל כך עד שהצדק הפנימי של הקריאה 'ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים', יהיה חזק כל כך מבלי תת כח לפעולה של השפעת אדונתו, הוא כח נעלה פנימי מאד, עד שזכה באמת על ידי זה להנחיל גם כן לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שאת פנים אל העולם החיצוני במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי". אך עדיין יש לשאול מהיכן שאב יוסף את חוסנו הפנימי? את התשובה לכך אנו מוצאים בדברי חז"ל (יומא שם) אודות הדרך שבה התמודד יוסף עם פיתוייה ואיומיה של אשת פוטיפר: "אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה' מתיר אסורים. הריני כופפת קומתך - ה' זקף כפופים. הריני מסמא את עיניך - ה' פקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. למה לא רצה? 'לשכב אצלה' - בעולם הזה, 'להיות עמה' - לעולם הבא". יוסף יודע, בידיעה פנימית חיה, שאלוקים נוכח במציאות עצמה, הוא רואה אותו בכל גילוי חיים. אין אצלו הפרדה בין העולם הזה לעולם הבא, הכל אחד, ולכן הוא מצליח לחיות כאן ועכשיו את מה שמעבר לגבולות הרגילים. את התכונה הזאת קיבל מיעקב אביו שמסר לו "סתרי תורה" (רמב"ן - בראשית ל"ז, ג'), וכפי שנרמז בכתונת הפסים שעשה לו - 'פס', ר"ת: פשט, סוד (שמונה קבצים א', תתע"א) - שעניינם הוא לחשוף את העומק הנסתר שמתחבא מאחורי המבט הפשוט. זהו הפן הראשון והיסודי בצדקותו של יוסף, האמונה שלו בונה את חייו ולא רק מלווה אותם מהצד, אך גדולתו ניכרת דווקא בהשלמת השלב השני שמתרגם את ה'אש' הפנימית של יעקב ל'להבה' שמסוגלת 'לשלוט למרחוק' ולפעול במעגלים רחבים יותר.

השלב השני מופיע בשיאם של שנות הרעב, לאחר שיוסף נעשה משנה למלך והופך את מצרים לאימפריה כלכלית המצב מחמיר ויוסף נדרש לספק פתרונות. הוא קונה את כל האדמות במצרים לאוצר המלך ובתמורה הוא מעניק לאיכרים זרעי תבואה שמהם יוכלו להתקיים, אך במפתיע, בסיכום על חלוקת התבואה שגם אותו טורחת התורה לציין, דורש יוסף לקבל בחזרה לאוצר המלך רק חמישית מהתבואה (בראשית מ"ז, כ"ד), ובכך נחשפת ייחודיותו - צדקותו כבר לא מסתכמת בכישרון אישי, אלא ביכולת לבנות מערכת לאומית-כללית משגשגת, ולמעלה מכך - מוסרית וצודקת. מכוח אמונתו הפנימית נוצר מרחב חיים שלם שבו מופיעה האמת הגדולה בפועל.

בכך מציב יוסף תשובה ניצחת לעשו, ומוכיח שהאמונה והתורה שאנחנו לומדים באוהלו של יעקב אבינו אכן מצמיחה ומפתחת את העולם הזה. אך מעבר לתוצאה יוסף מלמד אותנו גם מהי הדרך להגשמת המשימה: מגיל שבע עשרה, שבו הוא נמכר לישמעאלים, ועד לגיל שלושים, שבו הוא מוצא מהבור בשביל לפתור את חלום פרעה, יוסף נדרש להתמודד עם ניסיונות קשים ביותר. אם יוסף היה חושב שהתורה שלמד והערכים שבהם הוא מאמין שייכים רק לעולם הבא הוא לא היה מצליח לעמוד בפיתויי, הודאות המוחלטת שאמונתו שייכת לעולם הזה היא שעמדה לו בהתמודדות עם אשת פוטיפר, והיא האש הפנימית שמהווה את הלהבות שמתפשטות החוצה. אותו יוסף שעמד בחדרי חדרים ואמר: "אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (בראשית ל"ט, ט'), הוא יוסף שעומד מול פרעה ומכריז בגלוי: "בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם מ"א, ט"ז), עד שבסופו של דבר אפילו פרעה ועבדיו מודים: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (שם, ל"ח). מי שחושב שאפשר לדלג ישר לשלב השני, להלהיב בחוץ מבלי לבעור מבפנים, יפול ברגע שהוא יפגש עם עשו. זה לימוד עצום - מי שרוצה לקדש שם שמים בגלוי חייב להתחיל עם קידוש ה' שבסתר, בהתמודדויות הפנימיות שקיימות באישיותו.

משיח בן יוסף

מלבד הלקח החשוב שיוסף הצדיק מלמד כל אחד ואחת מאתנו יש בלימוד הזה גם יסוד לאומי חשוב, שכן האומה בכללה נמשלה ליוסף (תהילים פ', ב'), ולפני שיגיע משיח בן דוד, שינהיג את המציאות כולה לעבר החיבור המוחלט והשלם אל הקודש, צריך להגיע משיח בן יוסף ולהכין את הקרקע. כיצד? מובא בשם הגאון מוילנא (קול התור א', ב'): "כל עבודת קיבוץ גלויות, בניין ירושלים, והרחבת ישוב ארץ ישראל להחזרת השכינה, כל עיקרי העבודה וכל פרטיה ופרטי פרטיה, נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא, משיח הראשון, משיח בן יוסף, שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע". גם הגאולה בנויה משני שלבים, בשלב הראשון תיבנה הלאומיות בדרך הטבע, מלמטה למעלה, ומי שאחראי על כך הוא משיח בן יוסף. המחשבה שאנחנו צריכים לתת לקב"ה לעשות את הכל ולהשתדל לא להפריע היא טעות, לא בגלל שזה לא אפשרי, אלא בגלל שכך לא ננצח את עשו, לא נצליח להעמיד בקרבנו תורה ש"מצדיקה" ו"מצליחה" את החיים אל מול אתגרי העולם הזה.

אולם יוסף גם מלמד אותנו שקודם עלינו לדעת במה אנחנו מאמינים, וכמובן שמתוך כך גם לקיים את מה שאנחנו יודעים דווקא באופן שיביא ברכה ויבנה את החיים, כאן, בעולם הזה. אמנם כבר היום אנחנו זוכים לראות את ניצנים והתחלות חדשות של חזרת התורה לעם ישראל בארץ ישראל מכוחו של יוסף, בצמיחה איטית מלמטה למעלה, אך כל עוד לא נברר בעומק את זהותנו, כמו יוסף שישב לקנות אצל אביו מבט עמוק ואמיתי על המציאות, נמשיך מבלי משים להתלהב מאלופי עשו על חשבון האמונה שבכוחה של התורה להביא אושר והצלחה מעולים ואמיתיים פי כמה מכל גווני ה"עושר" שמציעה אותה תרבות חיצונית חלולה.  

זהו השיעור הגדול שמלמד אותנו יעקב אבינו בפרשת השבוע, לפני המפגש המלא עם דמותו של יוסף הצדיק. כפי שכבר למדנו כאשר עשו מזמין את יעקב אל הר שעיר יעקב דוחה את הצעתו, דוחה, אך לא מוותר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן, יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (בראשית ל"ג, י"ג-י"ד). המפגש יתקיים, הבירור חייב להיעשות, אך לכל זמן ועת. הילדים עדיין רכים, הכישרונות הדורשים בשביל לנצח עדיין לא התגבשו, ולכן יעקב מתעקש לשוב הבייתה, אל ארץ מגורי אביו, להכות שורשים, עד שמתוך פיתולי הדרך והניסיונות יבשילו הכוחות ואורו של יוסף יופיע ויזרח. לצערנו ישנם היום קולות שקוראים לשים דווקא את הילדים והנוער בחזית המאבק, בניגוד למה שמלמד אותו יעקב אבינו. אם אנו ההורים לא מצליחים לעמוד במשימה כיצד אנו מצפים מילדנו הרכים שיצליחו להתמודד עם האלופים של עשו?! הזכות, שהיא כולה חובה, לחיות בדורות הגאולה מחייבת אותנו לבנות עולם פנימי עמוק וממנו להוליד חיבורים איתנים וזהויות יציבות היכולות לכל אתגר, פנימי וחיצוני, עד שיעלו המושיעים לשפוט את הר עשו "וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א', כ"א).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.