וישב - אורות מודיעין - י"ט כסלו תש"פ

ויהי בעת ההיא

בפרשתנו אנו נפגשים עם תחילתו של סיפור מכירת יוסף, הסיפור שילווה אותנו עד לסוף חומש בראשית. העלילה שנמתחת על פני פרקים רבים מתארת לפרטי פרטים את שרשרת האירועים והמצבים, החל מהשנאה שחשו האחים ליוסף ועד למפגש המפויס. והנה, לאחר שנגמר הפרק הראשון של הסיפור בכך ש"הַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (בראשית ל"ז, ל"ו), ולפני הפרק הבא בעלילה שממשיך מאותה נקודה בדיוק - "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (בראשית ל"ט, א') - בוחרת התורה לספר סיפור נוסף, שלכאורה נראה כבעל משמעות שולית וכלל לא קשור לעניין: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה, וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (בראשית ל"ח, א'-ב').

מלבד המיקום המוזר של סיפור נישואיו של יהודה לבת שוע, ואחר כך לתמר, גם התוכן של הסיפור מעורר סימני שאלה רבים, שכן מלבד העובדה שאין בו שום תרומה להבנת הסיפור הכללי, גם פרץ וזרח, ילדיהם של יהודה ותמר, לא מופיעים שוב בתנ"ך, עד למגילת רות, שם מתברר שפרץ היה סבא של סבא של סבא של דוד המלך.

נדמה כי המפתח להבנת עניינו ותפקידו של סיפור יהודה ותמר נעוץ במילים שבהם הוא נפתח - 'ויהי בעת ההיא'. באותה נקודת זמן בית יעקב נמצא בשפל חסר תקדים. לאחר עשרים ושתים שנים של מאבקים וניצחונות גדולים, שב יעקב לארץ מגורי אביו בשיא פריחתו. לבן מאחוריו, עשו מאחוריו, גם מעשה שכם מאחוריו, ובניו מתחילים להופיע את הקומה הבאה בחזונם הגדול של אבותיו, אברהם ויצחק. אנו נמצאים ברגעי שיא מיוחדים, שמתוכם יעקב אבינו מבקש לישב בשלווה (רש"י - בראשית שם ל"ז, א'). אך דווקא ברגעים אלו הכל מתנפץ לרסיסים. מכירתו של יוסף איננה רק מטילה סימן שאלה על ההווה, אלא מסמלת את אובדנו המוחלט של העתיד, שכן יעקב אבינו ידע שלכל אחד מבניו יש תפקיד חשוב במימוש התוכנית האלוקית ולכן אסור שמקומו של אף אחד מהם יפקד (רש"י - שם, ל"ה). גם כאשר יוסף חולם את חלומותיו יעקב "שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (שם, י"א), ו"היה ממתין ומצפה מתי יבוא" (רש"י - שם), אך עכשיו הכל יורד לטמיון.

אם לא די באובדנו של יוסף, ובמצבו הקשה, יעקב שוקע באבלו ומסתלקת ממנו רוח הקודש (רש"י - שם מ"ה, כ"ז). גם ראובן, האח הבכור, עסוק בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו (רש"י - שם ל"ז, כ"ט), ויהודה - אבי שבט המלכות בישראל - יורד מגדלותו (רש"י - שם ל"ח, א'). נמצא אם כן שה'עת ההיא' איננה סתם עת, מדובר בנקודת הזמן הקשה ביותר בכל חומש בראשית. כל ארבע הדמויות המרכזיות בבית יעקב שקועות במצב ירוד ומדכא, הכל שבור. האחריות על העתיד הגדול שהיה צריך לצמוח מתוך השורשים המפוארים נותרת מיותמת, אין במי ובמה להיאחז.

אנוכי ידעתי את המחשבות

אך חז"ל (בראשית רבה פ"ה, א') מלמדים אותנו להתבונן על הדברים במבט שונה, עמוק יותר: "'ויהי בעת ההיא', רבי שמואל בר נחמן פתח: 'כי אנכי ידעתי את המחשבות', שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח". דווקא הרגע הזה, ה'העת ההיא', מתברר כרגע שטומן בחובו משמעות כפולה בעלת קוטביות קיצונית. כלפי חוץ הכל נחרב, כולם באבל, אך בפנים, מאחורי הקלעים גנוז סוד, התוכנית האלוקית נרקמת וצומחת לה לאיטה בדרך אל התכלית והמטרה, וכדברי הנביא (ירמיהו כ"ט, י"א-י"ג) שהוזכרו במדרש בשם ה': "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה', מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה, וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם, וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם". הקב"ה מודיע לנו, בצורה חד משמעית שאינה משתמעת לשני פנים: גם בתקופות שבהם במבט רגיל נראה שהכל הולך להתמוטט, שכל המשענות קורסות והעתיד כבר לא צופן בתוכו שום פיתרון רק אני 'יודע את המחשבות' שמכוונות את הכל למטרה אחת ויחידה - 'לתת לכם אחרית ותקווה'. עכשיו הבחירה בידכם, אתם יכולים להתייחס אל האובדן כאובדן וללכת לאיבוד יחד איתו, ואתם יכולים לדרוש אותי בכל לבבכם עד שבסופו של דבר גם תימצא התשובה. כך ניתן לדייק גם מהפסוק שבו התחלנו את לימודנו, שאותו אנחנו אכן קוראים כך: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא", אך בתורה הוא כתוב כך: "ויהי בעת ההוא". מאחורי ה'עת ההיא' מסתתר 'הוא', השאלה מה אנחנו בוחרים לראות ובמה אנחנו בוחרים להתמקד.

ואכן, מכולם, אורו של משיח החל לנצנץ דווקא בזכות יהודה. יהודה רואה את אותה מציאות בדיוק, גם הוא שרוי בעומק המשבר, אך הוא בוחר לעשות צעד אחד קטן שמביע אמון ביחס לעתיד, הוא הולך ונושא אשה ובכך הוא מלמד אותנו איך באמת צריך להתבונן ולהתייחס למציאות: לא מתעלמים מהרע והכואב, נאבקים בבעיות ואם צריך גם מתאבלים על האובדן, אך בשום פנים ואופן אסור להתייחס אל המציאות ככזו שנעולה וחתומה בפני הטוב, ככזו שאין בכוחה להצמיח ישועה ולהביא ברכה גדולה. 

על כך כתב הרמח"ל (דעת תבונות - דרכי הנהגות המשפט והאהבה, קמ"ו): "יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא: שבאמת אין הקדוש ברוך הוא מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם. אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו, אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם", ישנם מצבים שבהם אנו נדרשים להופיע בחיינו קומה חדשה, כמעט יש מאין. לא מדובר בתוספת כמותית או איכותית לחיינו, אלא בתוספת מהותית, ולכן היא נמצאת מעבר לגבולות הגזרה של המציאות הקיימת שלפתע נראית כל כך שברירית וחסרה. כל לידה של מדרגת חיים חדשה מלווה בצירים כואבים, וההתקדמות וההיחלצות מהמיצר תוכל להיעשות אך ורק על ידי אור חדש, עמדה נפשית חדשה וכישרונות חדשים שהתמודדות תחשוף ותגבש, אך עד שזה יקרה לתקופת ההתמודדות מתלווה צער וכאב פנימיים המעידים על השייכות לקומת החיים הבאה שעדיין לא יצאה אל הפועל. לנו אין שום סיכוי לדעת את כל החשבונות האלה תוך כדי תנועה, רק בדיעבד אנחנו יכולים להביט לאחור ולצרף את החלקים, וגם זה לא תמיד. האחריות המוטלת עלינו היא לצקת תקווה לתוך הצער ולהאמין, להאמין בלב שלם שמאחורי כל הקורות מסתתרת עצה אלוקית עמוקה, שהמציאות בעדנו ולא נגדנו - תמיד! תמיד! תמיד!

ממשיך הרמח"ל: "והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקדוש ברוך הוא לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב" מאחורי צערו הקשה של יעקב אבינו הסתתרה 'עצה העמוקה', חשבון האלוקי שחולל תהליכים פנימיים מופלאים. וכך גם כתב רש"י על הפסוק בפרשת השבוע: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" (בראשית ל"ז, י"ד) - "והלא חברון בהר, אלא מעצה עמוקה של [אותו] צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים". יעקב אבינו שולח את יוסף לראות בשלום אחיו הרועים בשכם, שליחות שכולה מבוססת על צורכי ההווה. עשרים ושתים שנים לאחר מכן יוכלו גם יעקב ובניו להתבונן על אותה שליחות בפרספקטיבה רחבה יותר, כאשר יוסף יתוודע לאחיו ויאמר להם: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מ"ה, ד'-ה'). אך רש"י, בשם חז"ל, מגלה לנו שישנה אמת גדולה יותר ובשביל להבין באמת את פשר השליחות צריך לחזור כ-170 שנה אחורה לברית בין הבתרים ולהתקדם כ-230 שנים קדימה לגאולת מצרים. לפתע אותו רגע קטן מקבל משמעות שונה לגמרי, האפשרות לראות אותו כחלק ממכלול האירועים ולהבין, ולו במעט, את רזי ההשגחה האלוקית, מאירה את הכל באור אחר לגמרי. "וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקדוש ברוך הוא לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער".

בני בינה

במקום אחר (דעת תבונות - תקופת העלם יחוד ה', נ"ד) כתב הרמח"ל: "כי ודאי בכל מדה ומדה שהוא ית"ש מודד לנו, נבחין שני ענינים: הנראה והנסתר", חשוב מאוד לשים לב שהמבט הפנימי לא מחליף את המבט החיצוני, שכן יש משמעות גם לצורה שבה הדברים מתרחשים בפועל, וכפי שמודגש בפסוק שכבר הזכרנו, כאשר יוסף מתוודע לאחיו: 'אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי... כי למחיה שלחני אלהים לפניכם' - אלוקים הוא זה ששלחני, אך אתם מכרתם אותי. יוסף אוחז בשני המבטים, הנגלה והנסתר, הוא לא מטשטש את הקושי ביחס למה שקרה בעבר, הוא נותן לו מקום, ועל גביו מחפש את המשמעות האלוקית הנסתרת: "דהיינו, הנראה הוא השכר או העונש, למי שנמדדה לו המדה ההיא לפי מה שהיא, הטובה היא אם רעה; והנסתר היא העצה העמוקה הנמצאת תמיד בכל מדותיו, להביא בהן את הבריות לתיקון הכללי. כי כך היא המדה ודאי, שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם, וכענין שאמרו (ברכות ס', ב'): "כל מאי דעבדין מן שמיא - טב". והם הם דברי הנביא (ישעיהו י"ב, א'): "ישוב אפך ותנחמני", כי יודיע דרכיו הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא לעיני כל ישראל איך אפילו התוכחות והיסורין לא היו אלא הזמנות לטובה, והכנה ממש לברכה. כי הקדוש ברוך הוא אינו רוצה אלא בתיקון בריאתו". זה הכלל - מי שרוצה להתקדם ילמד להסתכל על החיים במבט כזה שיברר כיצד גם הדברים שבמבט ראשון נראים כלא טובים הם חלק מתהליך הבניין, אך מי שלא רוצה להתקדם, או שזה לא מספיק חשוב לו, יעדיף לוותר על הסיכוי לצמוח ולגדול ובלבד שההווה המוכר לא יתפרק. ה"בעיה" היחידה היא שהקב"ה לא נותן לנו לדרוך במקום, הוא כל הזמן מחייב אותנו, בעזרת הניסיונות וההתמודדויות שהוא מזמן לנו, להתקדם עוד ועוד.  

אפשר לומר שהבירור העמוק והיסודי שעליו מעמיד אותנו יהודה, שיודע לצעוד קדימה למען העתיד על אף הבלבול שבהווה, שייך לנקודת האמונה שמבדילה אותנו מחכמת יון (שאת ניצחוננו עליה נחגוג בשבוע הבא): יש את מה שאנחנו רואים ומבינים, אך האמת עמוקה וגדולה הרבה יותר. וכדברי הרמח"ל במקום אחר (כללי ספר מלחמות משה, ט"ו): "מה שראו הפילוסופים מענין הבריות ודרכי הטבע אינו אלא השטחיות הנראה לעיניים, וגם אינו האמת. אלא כל עניני הבריות מתנהגים על פי הנהגה אחת פנימית, והפנימיות מתלבשת בכל הבריות. והוא מה שאמרו, "הטבע" כמנין "אלקים". וזה הוא האמת שהסתיר הקב"ה מן הפילוסופים. וידיעה זאת לא ניתנה אלא לחכמי ישראל". לא לחינם אמרו חז"ל שהשורש הרוחני שמופיע במעשה הבריאה ואליו נמשלה מלכות יון הוא החושך (בראשית רבה ב', ד'). דווקא התרבות ההלניסטית שלכאורה הביאה לעולם את אור השכל, שהוביל לפיתוח הכישרונות האנושיים והעולם בכלל, נמשלה לחושך, שכן כאשר סוקרים את התהליכים אך ורק מבחוץ אור האמת הולך לאיבוד. כנגדם ניצבים החשמונאים - 'בני בינה' - שיודעים להבין דבר מתוך דבר, לקלוט את התדר הסמוי של המציאות ולהתחבר אליו. יציאתם לשדה הקרב לא נבעה משיקולים שנשענו על נתונים וההערכות חיצוניות, אלא על ודאות פנימית שכולה קידוש ה', ומשם גם אנו, היום, אל מול אתגרנו הכללים והפרטיים, נדרשים לשאוב את כוחנו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.