תולדות - אורות מודיעין - כ"ח חשון תש"פ
אם ננסה לדמיין את תהליך הצמיחה של פרח, אחד, קטן, ולהריץ אותו בראשנו במהירות ניווכח עד כמה תהליך הגדילה הוא פלא עצום. אנחנו אמנם מכירים את העובדות, ויודעים שסופו של הזרע שנשתל באדמה לנבוט ולפרוח, ובכ"ז יש בעמידה אל מול התהליך חוויה מיוחדת, אולי דווקא בגלל שהיא מאפשרת לנו לפגוש את "כח הרצון" האדיר שטמון בבריאה. אותו כח שדוחף את הזרע לנבוט, את הגבעול לפרוץ ולהזדקף ואת עלי הכותרת להיפתח אפילו ללא מגע יד אדם. לכן כל מפגש מהסוג הזה, ודווקא עם הטבע, מעצים את הידיעה וההכרה בכוחות האדירים שטמונים במציאות הטבעית הפשוטה, ובכלל זה גם בתוכנו.
היכולת להכיר באותן עוצמות נסתרות ולהאמין בהם מאפיינת במיוחד את דמותו של יצחק אבינו, שיוצא לשוח ולהתפלל בשדה (בראשית כ"ד, ס"ג), מבין שני בניו אוהב במיוחד את עשו 'איש השדה' (שם כ"ה, כ"ז) ואוצר החיים שבו מתברך דווקא בשדה כאשר הוא זורע תבואה ומוצא 'מאה שערים'. אלא שנקודה זו לכאורה עומדת בסתירה גמורה לדמותו של יצחק אבינו, כפי שהיא משתקפת אלינו עד כה. יצחק הוא עולה תמימה, שמסר את נפשו על גבי המזבח, כולו קודש לה', עד כדי כך שגם שנים לאחר מכן הקב"ה אוסר עליו לצאת מארץ ישראל לגודל מעלתו.
הקושי מחריף עוד יותר כאשר אנו מתבוננים בפסוקים המתארים את אהבתו המיוחדת של יצחק לעשו, ובעיקר לאור ההדגשה הברורה בפסוק שרק לאחר שגדלו הנערים והתבררו קווי האופי השונים שלהם נוצרה אותה אהבה: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים, וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (שם, כ"ז-כ"ח). התיאור של התורה לאישיותו של עשו גדוש בפרטים שמעידים על הבעייתיות הרבה באישיותו - אדמוני, כולו כאדרת שיער, איש יודע ציד, איש שדה - וכפי שביאר רש"י (שם): "ויגדלו הנערים ויהי עשו - כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה. יודע ציד - לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות. איש שדה - כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות". מתוך כך שאלתנו מתעצמת ומחריפה עוד יותר - מדוע ליבו של יצחק נמשך דווקא אחרי עשו עד כדי כך שהוא אף מבקש לתת דווקא לו את ברכת אברהם אביו?!
נדמה כי התשובה לשאלה מונחת בשייכותו המיוחדת של יצחק אל השדה, אותה נקודה שהוא מצליח לזהות גם אצל עשו, אך לשם כך עלינו להעמיק ולהתבונן בפשר עניינו של השדה.
בגמרא בפסחים (פ"ח, א') מבדילים חז"ל בין שלושת האבות ומגלים לנו שלכל אחד מהם היה יחס שונה לאלוקות, יחס שאצל כל אחד מהם נמשל ל"מקום" אחר: אברהם - הר, יצחק - שדה, יעקב - בית.
בבית מתגלה שיא תפארתו ויכולותיו של האדם, זו מציאות מלאכותית שאותה האדם יוצר בכוחות עצמו בתחכום ובעמל רב. ההר לעומתו טבעי לגמרי, אך גם הוא מסמל פסגה, ייחודיות בולטת. ואכן זהו היחס שבין תורתו של אברהם לתורתו של יעקב, אצל אברהם אבינו המפגש עם הקב"ה נעשה על ידי התעלות אל נקודות שיא כלליות בבריאה, שבסופו של דבר שימשה כתשתית ליצירה קבועה מסודרת ומוגדרת בדיוק רב שניתנה לבניו של יעקב (שנקראים על שמו) - תורה. בתווך נמצא השדה, מצד אחד הוא טבעי ופשוט מכל יצירה אנושית-מלאכותית כמו ההר, אך מצד שני בניגוד להר בשדה לא קיימים סימנים חיצוניים שמעידים על העוצמות האדירות שגנוזות בקרבו.
מתוך כך עולה שהחיבור לשדה הוא בעצם היכולת להכיר בפוטנציאל העצום שנמצא בכלל המציאות, הפשוטה והטבעית, אע"פ שאותו פוטנציאל נסתר מעינינו, חבוי וקבור מתחת לאדמה. יצחק אבינו, הצדיק הנסתר, מלמד אותנו שאפשר וראוי וצריך להיפגש עם הקב"ה לא רק דרך נקודות שיא או בתחכום מיוחד שמבטאים התחדשות ותוספת, אלא דרך האמת הגדולה שכבר קיימת ביסוד הכל מאחורי הקלעים.
כך גם מבאר הרב קוק (עין איה - ברכות א' ד', ב') את סודה של תפילת מנחה, תפילתו של יצחק: "אלו השלש לשונות: עמידה - כנגד תפילת שחרית שתיקן אברהם אבינו, שיחה - כנגד תפילת מנחה שתיקן יצחק אבינו, פגיעה - כנגד תפילת ערבית שתיקן יעקב אבינו, מכוונות הנה נגד שלשה ענינים חלוקים שבאים מתועלת התפילה בעבודת ד' יתברך" - כל תפילה פועלת עלינו בצורה שונה ובונה בנו קומה פנימית אחרת. הרב מאריך לבאר שעניינה של תפילת שחרית, לדוגמא, הוא לחזק את איתנותו של העולם הפנימי לפני היציאה אל סערת היום-יום ושטף החיים. רגע לפני המפגש עם הלחצים שיופעלו מבחוץ, להתחסן מבפנים. לכן תפילת שחרית נקראת גם 'עמידה' - התייצבות, עצירה המאפשרת להיפגש עם האמת באמת - שלאחריה אפשר להתחיל לצעוד. תפילת מנחה, לעומת זאת, מבטאת כמעט את ההפך הגמור: "שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי על ידי רגשות הנפש בעבודה שבלב", בניגוד לתפילת שחרית, שבה נדרשנו לעצור על מנת להטמיע בקרבנו את האמת הגדולה שמגיעה אלינו מלמעלה, לתפילת מנחה אנו מגיעים מתוך תנופת העשייה והעיסוק בהוויות העולם, ומכוחה אנו נדרשים להצמיח ולהנביע את האמת הגדולה שקיימת בתוכנו פנימה, לתת ביטוי ומקום התרחבות לכל אותם כוחות מופלאים שגנז הקב"ה בטבעיותנו.
יצחק מאמין באותה מציאות נסתרת, ולכן הוא בוחר בעשו, הוא יודע שיש כוחות ויכולות שרק אמביציה פנימית, שאפתנות אישית ונאמנות מוחלטת ל"מי שאני" מסוגלים להצמיח. אותו רצון אכן השתקף בבטלנות של עשו, שביקש לגדול פרא, ללא שום עיבוד או מסגרת חיצונית, אך יצחק שמכיר בערכו של 'איש השדה' שמחובר לכוחותיו הפנימיים וחי אותם מבקש להתחבר דווקא אל עשו וליישר את כישרונו החשוב שמסוגל להוביל לתוצאות גדולות ועמוקות יותר.
בסופו של דבר יעקב מקבל את הברכות, אך לא בגלל שיצחק ויתר על הרעיון שבו הוא כ"כ האמין, אלא בגלל שהתברר שאותו כישרון קיים גם ביעקב שידע בשעת הצורך ללבוש את בגדי עשו ולשאול את "ידיו", עד שבגשתו לקבל את הברכות יצחק מכריז בפסקנות: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'" (בראשית כ"ז, כ"ז) - שקיעתו של יעקב בישיבתם של שם ועבר לא אוטמת את טבעיותו, תפקידה של תורתו הוא לא לטפל ביצריו השדיים, אלא לשכלל את כוחותיו הישרים.
אך בכ"ז מדיוק בלשון הפסוק עולה שמקורו של ריח השדה אצל יעקב הוא דווקא בגדיו - "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ" (שם), וע"כ דרשו חז"ל (סנהדרין ל"ז, א'): "אל תיקרי 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'". לעיתים האפשרות להופיע את אותו כשרון מיוחד, שבעזרתו ניתן להצמיח את כל האמיתות הגדולות בצורה טבעית וישרה מפנימיותנו, תתגלה ותתפתח דווקא מתוך בגידה. כאשר תורתו של יעקב לא תמלא את תפקידה כראוי, ותכבוש את החיים במקום להשקות אותם, יקומו מי שיבגדו בה וינסו לסלול דרך חדשה. הם ידרשו להקים מדינה טבעית, בכוחות עצמם, על פי סולם ערכים שהם יגדירו ותרבות שלמה שתשמור על הזכות של כל אחד להיות נאמן לעצמו. זו אמנם בגידה, אך ריחה הוא כריח השדה אשר ברכו ה', בניגוד גמור לריח השדה של עשו, שכלפי חוץ נראה אותו הדבר בדיוק אך נדחה לגמרי.
בגלות נמענו מלקחת חלק פעיל במציאות שבחוץ, המתנו עצמנו באוהל של תורה. אך כאשר נתבענו על ידי ההשגחה האלוקית להקים מדינה, לבנות חיים, לצאת אל השדה הגיעה הבגידה שתבעה חופש מכל אותן מסגרות "גלותיות" כובלות - לחיות את החיים, לתת דרור לרצון, שיגדל בטבעיות, מאליו, ללא ניהול חיצוני, ללא דיכוי, ללא נירמול. כמובן שאין להקל בכך ראש, אותה בגידה הובילה בסופו של דבר לא רק לפירוק המסגרות התורניות אלא גם לפירוק המסגרות המוסריות והאנושיות הבסיסיות ביותר, אך אותה בגידה היא גם ביטוי לתנועה אמיתית שהחלה להתעורר באומה, היא הסימן לכך שהגיע הזמן להצמיח את ה'אוהל' מתוך ה'שדה', מלמטה למעלה. וכפי שכתב הרב קוק (אורות התחיה, י"ב): "הנטיה הלאומית בישראל היא שדה אשר ברכו ה', שאף על פי שאין בה עדיין גידולים גמורים, מפני השיממון הגדול של הגלות, ראויה היא, על ידי עבודה רוחנית ומעשית, שיצמחו בה כל הגידולים הטובים שבעולם, להוציא משפעה נשמות גדולות ועליונות המאירות את כל העולם כולו בכבודן. ויש לעומת זה נטיה לאומית של גויים, שהיא חרבה ומדבר, שבשום אופן אינה ראויה לגדל צמחים, והצמחים הרעים כגפן סדום, חמת תנינים ואשכלות מררות, הלא העדרם טוב ממציאותם, ונמצא שהכל הוא בהם העדר גמור וחורבן מוחלט".
זוהי א"כ משימתנו המרכזית - לבנות אוהלי תורה כאלה שבכוחם להפריח את שדות החיים, ולכן דווקא יצחק הוא זה שמצליח להתמודד עם הבגידה החריפה של דורנו, בניגוד לאברהם ויעקב שהסכימו שהפעם, התשובה לאותה בגידה חריפה היא "ימחו על קדושת שמך" (שבת פ"ט, ב'). משימה זו איננה בעלת ערך אישי או לאומי בלבד, מדובר באחריות אוניברסאלית. היכולת לחיות אמת עליונה מתוך הזדהות פנימית מוחלטת היא היא הייחודיות המרכזית של דרך האמונה הישראלית. בניגוד לאומות העולם שמסוגלות להבין ולהתחבר לדרכם של אברהם ויעקב - "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" (ישעיהו ב', ג') - אנו יודעים שההרים הגבוהים אינם גילויים יוצאי דופן, שהמציאות כולה אוצרת בקרבה פוטנציאל אלוקי, ולכן דווקא מתוך השדה, מכח תורתו של יצחק אבינו, אנו מסוגלים גם לייסד בית קבע משוכלל ומפואר שישמש כבשורה לעולם כולו - "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (שם).
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
