ההפתעה הגדולה בפרשת וילך

בפרשת וילך יש התיחסות כפולה לכך שמשה כתב את התורה ונתן אותה ללויים. תחילה בפסוק ט: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". ולאחר מכן בפסוקים כד-כו: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:  וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר:  לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד". הרמב"ן מבאר שתחילה כתב משה את כל התורה כולל ספר דברים עד לנקודה זו. ואז, בפסוק יט ציוה ה' על תוספת לתורה, הלא היא שירת האזינו. ועל כן בפסוק כד באה התורה לומר שמשה הוסיף אף אותה ובכך סיים את ספר התורה. וזו לשון הרמב"ן (לא, כד): "וטעם ויהי ככלות משה לכתב - כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט), ולא אמר להם אנה יניחו אותה, ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה. ויהי ככלות משה לכתוב הכל בספר התורה, אז צוה את הכהנים לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם - שיהיה מונח בארון מן הצד, כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע, וזה טעם ויהי ככלות משה לכתב וגו' עד תמם".

סדר זה של הדברים מפתיע מאד: מדוע התורה צריכה להדגיש לנו שהיתה מסירה ראשונה של התורה ללויים, ורק לאחר מכן לקיחת התורה מהם כדי להוסיף לה עוד חלק ולתת להם שוב? סדר זה של הדברים מלמדנו שישנו חידוש יחודי שנאמר בפרשיות וילך-האזינו – חידוש שמעניק מבט חדש על כלל התורה, ומהווה השלמה בפני עצמה על גבי כל מה שכבר היה כתוב בה.

מבט חדש על יחס עם ישראל והתורה

פרשיות וילך-האזינו מפתיעות ביחס לתמונה הרחבה שהוצגה עד כה לאורך חומש דברים. יש בהן נקודת מפנה עצומה בהבנת יחסי התורה וישראל. זה עתה, בפרשת ניצבים משה הודיע שישראל קרובים אל התורה, ושקל להן להן לקיים אותה (ל, יא-יד): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". אמירה זו התאימה לאמירות משלימות שהופיעו לאורך הספר שעל פיהן התורה היא הטוב של ישראל, היא חייהם, והיא גדלותם לעיני העמם.

אך לאחר כל זאת מגיע הקב"ה ומגלה כי המגמה העיקרית שתופיע בישראל ביחס לתורה תהיה התנגדות וקושי לקיימה עד כדי חטא ועונשים קשים. מתבאר כי ישראל יצטרכו לעבור תהליכים קשים וארוכים עד שהקרבה שלהם לתורה תיחשף בפועל.

ההפתעה שבפרשה זו ניכרת מאד על פי דברי הרמב"ן שהובאו לעיל שמשה כבר סבר שהוא סיים את התורה ובא לתת אותה ללויים בלא שירת האזינו, אלא שאז חידש הקב"ה שצריך להוסיף את האזינו לתורה ולכן משה היה צריך לבצע מעמד נוסף של חתימת התורה. בתוספת זו של השירה משתנה לחלוטין המבט ששרר עד אז.

מה יהיה היחס הטבעי של עם ישראל כלפי התורה?

כאשר ניתנת התורה לעם מסויים עולה שאלה גדולה – אילו תכונות ונטיות נבראות בעם בתור התכונות התואמות לתורה? האם עם זה יהיה צייתן וכנוע ועל כן יקיים תורה בקלות? ואולי להיפך – עם זה יהיה מורד וסרבן, והתורה תעמוד מולו תמיד בתור ניסיון שהוא 'גדול עליו'? שאלה זו נפתרת למעשה בפרשת וילך (ובהמשך בשירת האזינו).

עד אז הותוו בפרקי הברית שתי הדרכים – הברכה והקללה. היו אלו שתי דרכים תיאורטיות, והתגלה מה יקרה לישראל אם ילכו בכל אחת מהן. אולם טרם התגלתה השאלה היסודית ביותר: היכן נמצא עם ישראל עצמו ביחס לשני השבילים הללו. לאיזו מביניהן תהיה הנטיה הטבעית שלו.

בבפרשת ניצבים התחילה להתבאר התמונה: משה גילה כי גם הקללה וגם הברכה עתידים לבוא על עם ישראל (ל, א): "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ". המשמעות היא שבישראל ישנם שני צדדים הפוכים: נטועה בהם תכונה של נאמנות וקיום לאורך זמן של חיי התורה, ועל כן יזכו לברכה. אך מצד שני מצויים בהם גם כוחות מקבילים שמחמתם יגיעו תחילה אל הקללה.

על בסיס זאת, בפרשיות וילך-האזינו מתגלה באיזה סדר ובאיזה מינון עתידים כוחות הנפש הסותרים הללו להופיע בפועל במהלך ההיסטוריה של ישראל. הקב"ה מגלה שהמצב הראשוני של ישראל ביחס לדרכי התורה יהיה של ניכור וקושי. הנטיה הטבעית של ישראל לא תהיה צייתנות טבעית וכפיפת הראש, אלא 'וישמן ישרון ויבעט'. יופיעו ישראל כוחות של 'עקש ופתלתול', 'נבל ולא חכם'. משה מסכם זאת בתכונה העקרונית של 'עם קשה עורף' וכן 'כי ידעתי את יצרו'. לא היינו מצפים כלל לכל אלה כאשר משה אמר: 'כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו'.

אולם הקב"ה מלמדנו שיכול להיות פער עצום בין תכונת הנפש האמיתית השוכנת בעם, לבין דרכי ההתגלות של אותה התכונה בפועל. בפועל ישראל יצטרכו לטפס את כל הדרך מלמטה למעלה – הם יתחילו בפגישה עם החטאים הקשים ביותר באנושות, בעוד שישראל עצמם רק בתחילת דרכם הלאומית. לא די בכך אלא שהטובות החומריות יטו אותם למטה. במצב זה הם יתקשו מאד מאד לא ליפול. אולם המשך ההיסטוריה יגלה אט אט את האמת: התורה טבעית לישראל, וקרובה אליהם בפיהם ובלבבם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.