הקדמה

חומש דברים הוא משנה התורה. התורה כולה מקבלת בו פנים חדשות, ומתחדשים עקרונות רוחניים יסודיים. עקרונות אלו נצרבים בביטויי לשון ומילים המאפיינים את חומש דברים בלבד. ככל שעוקבים אחר הביטויים הללו מתגלה כי לספר דברים יש כעין 'שפה' משלו. התחקות אחר שפה זו פורסת בפנינו תמונה של יסודות החומש.

בחיבור זה חילקנו את הביטויים והמילים למספר עקרונות יסוד משותפים:

• קרבת הקב"ה לישראל – ביטויים שונים בחומש דברים מעידים כי במהלכו, בערבות מואב, הופיעה בישראל דרגה חדשה של אהבת ה' אותנו.
• ביטויים המדגישים יחס נפשי לקב"ה ותורתו – בחומש דברים יש דגש גדול על החיבור הנפשי לתורה ולמעשה המצוות. לא רק מעשי המצוות חשובים, אלא הרגשות והחיבור הנפשי המתלווה אליהן, כגון שמחה, יראה ואהבת ה'.
• התורה והמצוות מוטבעות במציאות – בחומש דברים מתברר עד כמה התורה והמצוות דרך האמת של העולם הזה. מכל רבדי המציאות עולה החיוב לשמור דרך זו לקיים את התורה.
• כניסה לחיי עם – מספר ביטויים בחומש דברים קשורים להפיכת ישראל לעם. מתברר כי התורה פונה קודם כל אל עם ישראל כישות גדולה של עם היושב בארצו. רק מכך נובע חיוב התורה הפרטי של המוני בית ישראל.
• מונחים הלקוחים מפרקי בריאת העולם – בספר דברים מסתיימת בריאת עם ישראל – "היום הזה נהיית לעם". טבעי הוא שבהקשר זה נאמרים ביטויים שמצינו כמותם בפרקי הבריאה.

א. קרבת הקב"ה לישראל

"ה' אלוקינו" – קישור זה של שם ה' אל עם ישראל מופיע עשרים ושלוש פעמים בחומש דברים. ביטוי זה מופיע שבע פעמים בחומש שמות.

"ה' אלוקיך" – ביטוי זה מופיע במקומות מפוזרים בחומשים בראשית שמות עשר פעמים. אך בספר דברים ביטוי נפוץ ביותר (מאתים שלושים וארבע פעמים) ומהווה חוליה מרכזית בשפה שלו. (יש להעיר שהביטוי: "ה' אלוקים" מופיע עשרים פעמים בפרשת בראשית ופעם אחת בחומש שמות).

"ה' הוא האלוקים" – בכל התורה מופיע ביטוי זה פעמיים בלבד – בחומש דברים, פרשת ואתחנן.

"אלוקים חיים" – משה מגלה כי הקב"ה איננו רק אלוקי ישראל מלמעלה. הקב"ה הוא כל חיינו. ביטוי זה מופיע בספר דברים (ה, כג) בלבד – "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי"[1]. ביטוי דומה מופיע בפרק ל (ו-כ): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ... כִּי הוּא חַיֶּיךָ".

"צור" – כינוי זה של הקב"ה איננו מופיע כלל בתורה[2]. אולם בפרשת האזינו (לב) הוא מופיע לפתע בשישה פסוקים שונים – "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ... צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי... כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם".  מה פירוש הביטוי? הרמב"ם (מורה נבוכים א, טז) מבאר כי ביטוי זה מתיחס לקב"ה כאל מקור היצירה של עם ישראל – בדומה לאבן שמקור יצירתה מן הצור, כלומר מן הסלע הגדול.

ביטויים נוספים של קרבה לה': "עם קדוש" (חמש פעמים בדברים), "עם סגולה" (שלוש פעמים) ו"עם נחלה" (פעם אחת).

"ורחמך" – ביטוי זה מופיע בחומש דברים בלבד, פעמיים. הקב"ה מבטיח לישראל כי יפנה אליהם במידת טובו, בגמול קיום מצוותיו.

"תועבת ה'" – מופיע בדברים בלבד – שמונים ותשע פעמים. ביטוי זה מדגיש כי האיסורים שמטיל ה' נובעים מהיות ישראל לעם ה' – מה שבעיני הקב"ה הוא תועבה ישראל אינם יכולים לעשות.

"אשר יבחר ה'" – ביטוי זה מופיע בספר דברים עשרים ואחת פעמים ביחס לבית המקדש ולירושלים, ועוד פעם אחת ביחס למלך[3]. הקב"ה מודיע לישראל שוב ושוב שלא הם יקבעו את מקום המקדש ואת מועד הקמתו. הקב"ה עצמו הוא שיודיע בשעה שיחפוץ היכן להקים את המקדש. וכך הוא ביחס למלך – את מלך ישראל לא הם יבחרו, אלא הקב"ה יבחר את אשר ישר בעיניו.

"חורב" – כעשר פעמים בדברים מול פעמיים בשמות (הביטוי בחומש שמות הוא: "הר האלוקים חורבה"). מתוך הקרבה לארץ ישראל, מודגש היחס אל הר סיני בתור מקום מדברי ויבש ממים (שעל שם כך נקרא שמו 'חורב'). כשמתקרבים אל השפע של ארץ ישראל יש צורך להזכיר שהקשר של ישראל לה' קודם לשפע החומרי ואינו תלוי בו.

"אשריך ישראל" – ביטוי זה המביע התפעלות ושמחה מהיות ישראל עם ה', נאמר בכל התורה פעם אחת – בסוף התורה בפרשת וזאת הברכה.

"יום הקהל" – שלוש פעמים בספר דברים נקרא מעמד הר סיני 'יום הקהל'. בשם זה מודגש המבט בספר דברים – שבמעמד הר סיני דיבר ה' עם כל הקהל ולא רק עם משה.

קשר של הדדיות בין ה' וישראל – את ה' האמרת וה' האמירך, להיות לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים, "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם".

ב. ביטויים המדגישים יחס נפשי לקב"ה ולתורתו

השורש "שמע" (ובתוך כך: שמע ישראל – ארבע פעמים) – פעמים רבות בספר משה אומר לישראל לעשות את המצוות בעקבות הבנתם את העומד מאחורי המצוות[4]. כלומר המצוות אינן מעשים טכניים, אלא הן חלק מעולם רוחני רחב של דביקות בה'.

"ראה" – מלבד ספר דברים, ביטוי זה אינו אינו מופיע בתורה כציווי לישראל. בספר דברים – שבע פעמים. זוהי קריאה לישראל להתבונן ולהפנים את יסודות התורה מפי משה.

"בכל לבבך ובכל נפשך" – ביטוי זה מופיע בחומש דברים בלבד, תשע פעמים (מתוכם פעמיים בלשון רבים – "בכל לבבכם ובכל נפשיכם"). זוהי תביעה להקדיש את כל כוחות החיים לשם ה'.

הפועל לדבוק בה' – מופיע רק בספר דברים – חמש פעמים.

"לא תערצון" – הביטוי לערוץ מופיע בתורה רק בדברים – ארבע פעמים. וכן "לא תגור"/ "לא תגורו" – מופיע בתורה רק פעמיים בספר דברים. הקב"ה מצווה את ישראל על ביטול כל פחד ומורא מפני הגויים משום שה' משגיח עליהם.

המושג "שמחה" – שתים עשרה פעמים בחומש דברים, בשאר החומשים מופיע פעם אחת בכל חומש. ברוב התורה מצווים ישראל לקיים את מצוות ה' בלי התייחסות ליחס הנפשי. אך בחומש דברים מופיעה התייחסות נרחבת לשמחת ישראל בארץ.

אהבה בין ה' לישראל – בכל התורה קיים אזכור עקיף אחד ("לאוהבי ולשומרי מצוותי"). בדברים –  חמש עשרה פעמים.

"תתגרו בם מלחמה" – הביטוי להתגרות הנוגע ביצירת עוינות ואיבה מול האויב אינו מופיע בתורה, אלא בדברים ארבע פעמים.

'תאוה נפשך או אות נפשך'[5] – התעוררות הרצון והחפץ בנפש האדם – ביטוי זה מופיע בכל התורה רק חמש פעמים, וכולן בספר דברים. שלוש מהן בהקשר של דיני אכילה, ופעם אחת בפרשת שופטים בהתעוררות רצון הלוי לבוא לשרת במקדש. מופיעה בעם ישראל תאווה העומדת מעבר לצרכים הבסיסיים של הקיום.

'איכה' – מילה זו מופיעה בתורה רק בחומש דברים, חמש פעמים. מילה זו מבטאת תמיהה גדולה ובלתי ניתנת להכלה. היא נובעת מתוך העוצמה הגדולה של כוחות החיים המתחדשים לקראת הכניסה לארץ.

ג. התורה והמצוות מוטבעות במציאות

"לוחות הברית" – ביטוי זה מופיע רק בספר דברים (שלוש פעמים). אותם הלוחות הקרויים בחומש שמות: "לוחות עדות" או "לוחות אבן", מתגלים בספר דברים בתור לוחות הברית. הברית בין הקב"ה וישראל אינה מופשטת בלבד אלא חקוקה וקבועה בסלע.

'ספר התורה' – ביטוי זה מופיע רק בחומש דברים – ארבע פעמים. עד לחומש דברים הביטוי 'תורה' הופיע במובן של קובץ מצוות – 'זאת תורת החטאת'. חידוש גדול בספר דברים הוא שהתורה נכתבת בקלף ממשי ובעל קדושה. התורה נמצאת בארון, ליד לוחות הברית, במוקד השראת השכינה של ישראל.

שירה – מופיעה פעמים בארבעת החומשים הראשונים, ושש פעמים בחומש דברים. התורה נקראת שירה[6]. בחומש דברים הופכת התורה, שהיתה עד אז בגדר קבצי מצוות, לכה קשורה לחיי ישראל, וכה מייפה ומרוממת אותם, עד שהיא בגדר שירה – הרמונית ומייפה את החיים.

תורת האש, 'אש-דת' - תיאור המרכזי ביותר של התורה בספר דברים הוא נתינתה מתוך האש. תשע עשרה פעמים מופיע עניין זה לאורך החומש. (לעומת זאת בפרשת יתרו נזכר פעמיים גילוי ה' באש, ולא בתור הענין המרכזי אלא כחלק מביטויים רבים נוספים - ענן ערפל קולות וכדומה). בכניסה לארץ התורה היא מצד אחד תורת החיים - זאת שתכניס אותנו לארץ ותיטיב את חיינו, ומצד שני היא התורה מחוייבת באופן מוחלט, חותך  וחריף כאש.

'ייטב לך'/ 'וטוב לך' – בחומש דברים אומר משה תשע פעמים כי המצוות כולן או מצווה מסויימת הן לטובת ישראל. לפני ספר דברים לא הופיע מושג זה של טובת עם ישראל במצוות. בספר דברים מתגלה כי המצוות הן לא רק גזירה עלינו ונכפות עלינו משמים, אלא הן לטובתנו.

'ישֻרוּן' – ביטוי זה מופיע שלוש פעמים בסוף חומש דברים. ראב"ע ואברבנאל ורש"ר הירש מבארים שמילה זו היא מלשון ישר[7]. רבנו בחיי: מלשון אשורנו וזו לשון מעלה וכבוד על שם שראו את השכינה ואת ניסיה[8].

הביטוי 'היום' – בכל התורה שישים ואחת. בספר דברים: שבעים ושלוש. בחומש דברים מתחדש מבט מיוחד של ציווי התורה שהוא מצד אחד נצחי ולדורות, ומצד שני בכל יום ויום הוא מתחדש – 'היום הזה נהית לעם' 'את ה' האמרת היום' – משמעותן באותו היום של משה, ומצד שני באותו יום שבו לומד התורה קורא זאת. "היום הזה ה' אלהיך מצוך - בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם" (רש"י דברים כו, טז).

הפרת התורה קרויה 'השחתה' – ביטוי זה מודגש בחומש דברים (מופיע פעמיים בבראשית, אחד בשמות, אחד בבמדבר, וחמש פעמים בדברים). ביטוי זה מלמד כי פעולה בניגוד לציווי ה' איננה רק אסורה מבחינה חוקית, אלא משחיתה והורסת את האדם והחברה.

'ובערת הרע' – מופיע בתורה תשע פעמים, בחומש דברים בלבד. במצוות שונות מטיל הקב"ה על ישראל לדאוג לביעור, והסרה מוחלטת של הרע מקרבם. הרע יפסיק לאט לאט להיות אפשרות קבועה של הסרה והטעיה. ישראל ימגרו אותו.

השורש 'שמד' – עד ספר דברים מופיע שלוש פעמים (פעם בבראשית, פעם בויקרא ופעם בבמדבר). אך בחומש דברים מופיע שורש זה עשרים ותשע פעמים. שורש זה מופיע בחומש בעיקר בהקשר של השמדת מי שפועל בניגוד לרצון ה' – העמים הרשעים שישבו בארץ הושמדו. בחטאי ישראל הופיעה אפשרות קשה להשמיד את ישראל ואת אהרון. ממילא – משה מזהיר את ישראל לקיים את רצון ה' פן יפגע בהם עונש השמד.

'דם נקי' – מופיע בתורה חמש פעמים בלבד, כולן בחומש דברים. התורה מציבה בפני ישראל יעד מוחלט: למנוע כל מצב של שפיכות דם נקיים מישראל.

'בעת ההיא' – הופעות ביטוי זה בתורה הן: פעמיים בבראשית, פעם אחת בבמדבר, וחמש עשרה בדברים – ביטוי זה מורה על היחס האמיתי והמושגח בן שני תהליכים שקרו, או בין התהליך לבין אמירת ה' שנאמרה למשה באותה העת.

'בשעריך' – מילה זו מופיעה פעם אחת ביתרו, ומלבדה – עשרים ותשע פעמים בדברים. במקומות רבים בספר באה מילה זו לציין מצווה המתייחסת למציאות שמחוץ לבית המקדש. השימוש במילה זו נובע מזווית מבט בה הקודש מתרכז בלב, במקדש. מתוך זווית מבט זו, כאשר מגיעה הדרכה הנוגעת לכלל ארץ ישראל מציינת זאת התורה בביטוי – 'בשעריך'.

בנוסף לאמור, הביטוי 'בשעריך' ככינוי נפוץ לערי ישראל מציין את היעד הנכסף – המצב הקבוע שבו ישראל מרוכזים בערים שוקקות בארץ שלהם. עד כה, בחיי האבות, היתה ההתנהלות הישראלית בתוך ערים ומדינות של עמים זרים.

'כי' – הדרך של דברים היא להסביר את התועלות והטעמים של קיום המצוות.

ד. כניסה לחיי עם

'מעשה יד' – ביטוי שמופיע בתורה רק בספר דברים – תשע פעמים. מדגיש את המציאות החדשה שבה לעם ישראל יש תפקיד לעמול, והברכה שורה רק על גבי מעשה ידיו. בנוסף, מדגישה התורה כי הפסילים הם מעשה ידי אדם – כשמגיעים ליכולת היצירה האנושית בארץ, נובע מכך חשש של יצירת עבודה זרה.[9]

'נידח' – פועל זה מופיע רק בדברים – תשע פעמים במובנים שונים. בשש מהם מדובר בהדחה במובן של התנתקות מעם ישראל – נידחים בגלות, או מעל ה' – כשישראל נידחים לעבוד עבודה זרה. ביטוי זה מורה על שלימות ישראל – הן כעם אחד והן בבטחונם בה'. מתוך שלמות ואחדות ישראל, מי מהם שפורש מן הקהל או מארץ ישראל, נקרא נידח.

'ראשי עם' – ביטוי שמוזכר בתורה פעמים בלבד, בפרשת וזאת הברכה.

'הכהנים הלוים' או 'הכהנים בני לוי' – מופיעים יחדיו שבע פעמים בספר דברים, ובשאר התורה אף לא פעם אחת. בכל התורה הכהונה והלויה אלו שני תפקידים שונים. אך בספר דברים, בעיקר בהקשר של הנחלת התורה לבני ישראל – אמון כל השבט על כך, ובראשו, בתור לויים, עומדים הכהנים.

ה. ביטויים הלקוחים מפרקי הבריאה

'ה' אלוקים' - כפילות השמות ה' אלוקים מופיעה רק בפרקי הבריאה (עשרים פעמים) ומלבד פעם אחת בשמות, בריבוי עצום בספר דברים.

"חיים" – בתורה נזכר המושג חיים בתור מושג מופשט רק בפרשיות הבריאה, בתחילת התורה ובבריאת החיים, ובסוף התורה – בספר דברים תשע פעמים[10].

'שמי השמים' – בבריאה נזכרים שני שמים, כאשר הרקיע מבדיל ביניהם. והנה בדברים (י, יד) מופיעה לראשונה התייחסות לשני שמיים : "הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ". הביטוי 'שמי השמים' מופיע מאז בתנ"ך עוד חמש פעמים.

העיסוק בכלל הגויים. בתחילת חומש בראשית, בפרשיות בראשית ונח עסקה התורה בבני האדם כולם. אך החל מפרשת לך לך, עזבה התורה את העיסוק בכלל העולם ועברה לעסוק באבות ובבני ישראל בלבד. והנה בחומש דברים יש התיחסות מחדש אל כל הגויים ולאופן הקשר שלהם לישראל – "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול...". וכמו כן: ביאור התורה בשבעים לשון. וכן: "ואמר הדור האחרון... ואמרו כל הגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת.. ואמרו על אשר עזבו את ה' אלוקי אבותם". וכן: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". "ואמר אי אלוהימו צור חסיו בו". "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום". "אף חובב עמים כל קדושיו בידיך" (ראה רש"ר הירש שקדושי ישראל הם מקיימי רצון ה' שחיבב את כל העמים ללמדם דרך ה'. וראה ספורנו! ורשב"ם על הפסוק) "ולזבולון אמר... עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק".

[1] רמב"ן (ה, כג): "אמר ר"א כי טעם "חיים" להבדיל בין אלהים ובין הצבא, כי לא יתנועע הוא מעצמו. ויתכן לפרש שהזכיר כן לומר שהשומע קול אלהים שעמו מקור החיים תדבק נפשו ביסודה ולא תחיה עוד חיי בשרים".

[2] בתנ"ך בכלל הוא מופיע 'צור' ככינוי לקב"ה עשרים ושלוש פעמים (לא ספרנו בכך מספר מקומות בתהלים שבהם ה' נאמר שה' הוא כצור מלשון אבן חזקה שהיא מחסה לאדם – במקומות הבאים: האזינו, שמואל, ישעיהו ותהלים).

[3] בשאר התורה מופיע רק פעם אחת בהקשר של קורח ובבחירה שתופיע מיד – "האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש.

[4] הדוגמא הבולטת היא: "והיה עקב תשמעון את הדברים האלה ושמרתם ועשיתם אותם". כלול בכך הביטוי האופייני רק לספר דברים: "שמע ישראל". עד ספר דברים אין ציווי בולט ומוגדר על השמיעה. בספרא דבי רב כהנא אומר שבני ישראל איבדו בחטא העגל את מדרגת נעשה של "נעשה ונשמע" ולכן "היזהרו בנשמע ואני מעלה עליכם כאילו קיימתם נעשה ונשמע". ביאר הרב אריאל אדרי שרואים פה שבעצם מתחדש דרך אחרת להגיע לנעשה ונשמע – קודם שומעים ואח"כ מגיעים למעשה אך לא מעשה המוקטן לרמת השמיעה אלא למעשה הקיים מצד עצמו – מדרגת נעשה ונשמע. כך היא הדרך מאז חטא העגל.

[5] 'רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח' (יב:טו), 'כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר' (יב:כ), 'וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ' (יב:כא), 'וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ' (יד:כו), 'וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ' (יח:ו)

[6] "כן נאמר בסנהדרין כא נאמר שמצוה לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וזו לשון הרמב"ם בתחילת הלכות ספר תורה: "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות". וכ"כ בסה"מ שלו, וכ"כ בעל ס' החינוך. וז"ל הרלב"ג: "כבר נתבאר אח"ז שהשירה היא דברי התורה בכללה עד תומה, שנאמר ויכתב משה את השירה, ויהי ככלת משה לכתוב את דה"ת הזאת על ספר עד תומם, וזה מעיד שהשירה הזאת רצה בו כל דברי התורה בכללה וגם השירה עמה, והנה יורה שזה הוא ענין התורה בכללה...". עיין בהמשך דבריו ועיין כתב וקבלה (לא, ט).

[7] אברבנאל דברים פרק לג

וסבה חמישית לברכה היתה שהשם יתברך הוא מלכם של ישראל בהיותם ישרים וטובים ובהיותם נאספים ומתקבצים באגודה אחת, ועל זה אמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל רש"ר הירש דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק טו: "ישראל מכונה כן על שם האידיאל של ייעודו המוסרי, שהרי מוטל עליו להיות "ישר", להתאים לייעודו בלא סטייה".

[8] רבינו בחיי דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק טו: לפי שהשם הזה הוא שם המעלה והכבוד, ונגזר מן: (במדבר כד, יז) "אשורנו", על שם הראיה שראו כבוד השכינה עין בעין במתן תורה, כענין שכתוב: (שמות כד, יז) "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר", ולפיכך אחר שהזכיר מתן תורה שאמר: יסובבנהו יבוננהו, הזכירן מיד בשם "ישרון", וכן למטה אחר שהזכיר: (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו", הזכיר מיד: ויהי בישרון מלך, וגם בחתימת ברכתו אמר: (דברים לג, כו) "אין כאל ישרון", כלומר ממה שראית בסיני יכולין אתם להעיד עליו שאין כמוהו

[9]  'כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ' (ב:ז), 'וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם' (ד:כח), 'לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה' (יד:כט), 'כִּי יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ' (טז:טו), 'לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ' (כד:יט), 'מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ' (כז:טו), 'וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ' (כח:יב), 'וְהוֹתִירְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ' (ל:ט), 'תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' (לא:כט)

[10] אנו מתייחסים כאן למילה 'חיים' רק בתור מושג המופשט, כלומר כשיש מושג ה'חיים' כתופעה כוללת, ולא לתיאור אדם או בעל חיים אשר הוא חי, או מים חיים. ממילא כמות ההופעות שעליה הצבענו אינה בהכרח מדויקת: נראה שיש פעמים בתורה שניתן להחשיב כמושג החיים המופשט, ולעומת זאת ביטויים בספר דברים שניתן להחשיב כתיאור ולא כמושג המופשט – כגון: "חיים כולכם היום".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.