בפסוקי הפתיחה של פרשת האזינו מופיע פסוק הקובע את הכותרת לפרשה כולה (לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ". במבט ראשון קשה להבין כיצד מתייחס פסוק זה לרצף הפסוקים של השירה בכללה: משמע ממנו כי שירה זו כולה היא גילוי שם השם, אך כיצד?

אך אם נשאל את עצמנו מה מתחדש בשירה זו ביחס לנושא של שם ה', נבחין כי מופיע בה כינוי חדש לקב"ה: הכינוי 'צור'. שם מתחיל להופיע מיד בפסוק הבא בשירה (ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ". כלומר משה הכין אותנו כי הוא עומד לקרוא בשם ה', ומיד כינה את הקב"ה בכינוי חדש. אכן כן – זהו כינוי חדש של הקב"ה, והוא אינו מופיע בשאר התורה מלבד בשירה זו[1]. בפרשת האזינו הוא מופיע לפתע בשישה פסוקים שונים. ככלל, כל כינוי של ה' מהווה אפיק בפני עצמו של גילוי שכינה, ודרך מיוחדת של דעת אלוקים. לכן יש להבין מה פשרו של הכינוי 'צור'.

הרמב"ם (מורה נבוכים א, טז) מסביר שהשם 'צור' ביחס לקב"ה מסמן את הקירבה שלנו אליו בתור מי שנוצרנו ממנו: "והוא שם המקור אשר יחצבו ממנו אבני המקורים: 'הביטו אל צור חוצבתם כו''. ואחר כן הושאל מזה הענין האחרון זה השם לשורש כל דבר והתחלתו.... ולפי זה הענין האחרון נקרא השם יתעלה צור, כי הוא ההתחלה והסבה הפועלת לכל אשר זולתו". נסביר את דבריו על פי הבנתנו: המבט הרגיל של התורה ביחס בינינו לבין הקב"ה הוא כאל מי שברא אותנו והיטיב איתנו. אולם השם 'צור' מבטא קרבה חדשה: כמו אבן שנחצבה מסלע גדול וכך כל המאפיינים שלה זהים למקור. ובאותו האופן – הקב"ה לא רק ברא אותנו, אלא כן כביכול ברא אותנו ממנו. כך כינוי חדש זה סולל לנו דרך של יחוס עצמנו לקב"ה כאל מקור יצירתנו. מדוע כינוי זה דומיננטי כל כך דוקא בשירת האזינו?

מבחינה טכנית יש לכאורה בפרשה זו חזרה במידה רבה על מה שכבר אמר משה בפרשיות הקודמות של החומש: השירה שבה ומודיעה שישראל עתידים לחטוא ולהיענש בצרות רבות, אך למרות הכל הם לא יכלו לגמרי אלא ה' יגאלם לבסוף. אולם בשירת האזינו נוספת זווית מבט חדשה לחלוטין. בפרשיות הקודמות זווית המבט הראשית של הצגת הדברים היא כביכול נייטרלית, מבחוץ להם: משה אומר לישראל מה יקרה אם יעשו רע, ומה יקרה אם יעשו טוב. מבחינת זווית מבט זו ישראל הם כעומדים מול הקב"ה ולעומתו, והוא יגיב ויפעל בהתאם למעשיהם. אולם בפרשת האזינו כבר אין מדובר בשכר ועונש במובן הרגיל. פרשה זו מחדשת מבט על ההיסטוריה של עם ישראל מתוך עמדת המוצא שישראל אינם נפרדים מן הקב"ה אלא הוא ה'צור' ממנו הם נוצרו. על פי מבט זה, כשישראל חוטאים הם אינם רק עוברים על רצון ה' אלא פועלים בניגוד לחוק החיים שלהם עצמם: הם פועלים בניגוד לתכונות שמחייב הצור שממנו הם נוצרו.

על מנת לייסד מבט זה השירה פותחת בקביעה פשוטה שכאשר ישראל חוטאים – הם פוגעים בעצמם ולא בקב"ה (ה-ו): "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ". כלומר בניגוד לפרשיות הקודמות שהזהירו שהחטאים יובילו לצרות ולדברים רעים, כאן מתחדש שהפגיעה של החטא עצמו היא בכלל בהם עצמם, שהרי הם עוברים על חוקי ה'צור' שיצר אותם.

ועל בסיס הבנה זו, השירה ממשיכה בתביעה להביט אחורה אל הדורות הקודמים (ז): "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". כלומר אם ישראל רוצים לדעת את דרך האמת הם אינם צריכים להקשיב למשה בתור מישהו חיצוני להם האומר את דבר ה'. נהפוך הוא: עליהם להסתכל פשוט עליהם עצמם – על חוקי חייהם בתור עם, כפי שהם מועברים בשרשרת הדורות באמצעות האב והסב.

ומשם מרחיבה השירה את המבט ומבהירה כי ה' ברא את כל העולם כך שישראל במרכזו, והם האהובים עליו מכולם (ח-ט): "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". אם בתחילת התורה נאמר על האדם בכללו שהוא נברא בצלם אלוקים ובדמותו, כאן רק עם ישראל, ולא שאר העולם, הם חלק ה'. רק הם יכולים להתיחס אליו בתור ה'צור' והמקור שהטביע את תכונותיו בהם.

אם כן, השירה כולה למעשה מפרטת ומרחיבה את המבט החדש המתגלה לקראת סוף התורה תחת הכינוי של הקב"ה 'צור'. אכן השירה ממשיכה ומבדילה בין הצור של עם ישראל ל'צורים' המדומים האחרים (לא): "כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם".

ובשיא השירה, לאחר החטאים הגדולים של ישראל והצרות הקשות שיבואו עליהם, מתחדש מתוך אותו המבט שהקב"ה יגאל את עמו לא משום שהם ראויים, אלא רק משום שהם עמו (לו): "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב". קרבת ה' אליהם תתגלה כגוברת אף על כל חטאיהם וה' יגאלם למען שמו. הרמב"ן כותב שזהו המקור בתורה לגאולה שאינה תלויה בתשובה, אלא היא תיעשה למען שם ה' בלבד: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו". חידוש זה נובע מן התפיסה החדשה המובעת בשם 'צור': הואיל וה' הוא השורש והמקור של עצם קיום ישראל, החיבור שלו איתם יהיה חייב להופיע לבסוף, ולא יהיה שום תנאי שיוכל להפר זאת.

לאור האמור עד כה, נוכל להבין מדוע פרשה זו העוסקת בשכר ועונש נכתבה בתור שירה. הרי עד כה השירות שהופיעו בתורה הביעו שבח והצלה ונכתבו בתור שירים שהיו. מפתיע למצוא שירה שנועדה להזהיר ולהעיד מפני רעות רבות וצרות. אולם שירת האזינו נכתבה בתור שירה משום שהיא באה להביע מבט רחב ועמוק על השורשים של מציאות עם ישראל. גם הטובות וגם הרעות שבה הן חלק ממערכת חדשה של קשר לקב"ה שנחשפת בשנת הארבעים.

[1] בתנ"ך בכלל מופיע 'צור' ככינוי לקב"ה 23 פעמים (לא החשבנו בכך מספר מקומות בהם נאמר שה' הוא כצור לא בתור שם, אלא בתור הנהגה: כאבן חזקה שהיא מחסה לאדם).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.