דרך הפניה של הקב"ה לישראל היא יחודית ונראית מוזרה במבט ראשון: זוהי שירה שנועדה מראש להיות משוננת בפיהם של דורות ישראל. אולם דוקא שירה זו אינה פונה אל ישראל באופן ישיר. השכינה הדוברת מפיו של משה מדברת על ישראל כמעט כל הזמן בגוף שלישי: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם... יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ... ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ... יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ... יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים" וכך עוד רבים.

אל מי בעצם פונה שירת האזינו באופן ישיר? מושא הדיבור שלה מוצג בפתיחתה: השמים והארץ - "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (א). משה עומד מול הבריאה כולה ומספר לה על קורות עם ישראל.

כבר בפרשת וילך הודיע משה שהשירה תופנה לשמים והארץ, בעוד שישראל יהיו רק כשומעים אותה מן הצד (לא, כח-כט): "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".

הפניית השירה אל השמים והארץ מעניקה משמעות חדשה לבריאה. אנו נמצאים כאן בפרקים האחרונים של חמשת החומשים, והתורה הרי התחילה בסיפור קורות החיים של כלל האנושות. בפרשיות בראשית-נח התורה לימדה אותנו שהנושא שלה הוא כלל בני האדם. אך מאז שאברהם נבחר להקים את עם ה' התורה עסקה בקורות ישראל בלבד. לכן ברקע המאורעות עמדה שאלת תפקידם של כלל הברואים ביחס אליהם. כעת בסוף התורה חלה נקודת מפנה כאשר השמים והארץ הם הנמען הראשי של השירה. התורה חוזרת למבט על כלל הבריאה!

וכאן המקום להבין: מהו בעצם המסר של השכינה כשהיא שבה לפנות אל כלל הברואים? מיד בתחילת השירה מתגלה מערכת חדשה של קשר בין ישראל לכלל האנושות (ז-ט): "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". משה חושף כאן, לקראת מותו, כי עם ישראל לא רק נבחר מכל העמים, והוא גם לא רק יגרום לכולם ברכה בעתיד, אלא שהוא גם בנוי בתור התמצית של כולם.

רש"י מרחיב את המבט ומסביר שכאן מתגלה מבט חדש וגדול אודות חטא דור הפלגה: "'בהפרידו בני אדם' – כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים קיימם ולא אבדם. 'למספר בני ישראל' – בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון". מתברר שהתגובה האלוקית שהיתה ראויה מלכתחילה לחטא מגדל בבל היתה כליה נוספת של האנושות. אך ה' 'הציב' והחייה את העמים כולם בדור הפלגה, רק בזכות ישראל ומכח ישראל. לכן חילק ה' את האנושות לשבעים אומות כנגד אותו כח של שבעים שהוא הציב בישראל.

מפליא לראות כיצד התורה מבהירה מחדש את מה שבעצם התחולל בחומש בראשית: משה מקשר כאן לראשונה את מעשה דור הפלגה המופיע בתחילת חומש בראשית, עם שבעים בני ישראל המופיעים בסוף חומש בראשית. וכך מתברר כיצד האנושות כולה קשורה בקשר בל ינתק לעם ישראל ולקורותיו.

נמצא שהמסר הכללי העולה משירת האזינו הוא שהשליחות של ההליכה בדרך ה' המוטלת על עם ישראל היא לא רק בעבור עצמו, אלא בעבור כלל השמים והארץ.

שם חדש לבני האדם

כאשר משה אומר (לב, כו): "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם", זו הפעם הראשונה בתנ"ך בה כלל בני האדם נקראים על שם 'אנוש'. עד כה הכרנו את אנוש בתור אישיות מסויימת: השלישי בשושלת האנושות. אך בנקודה זו כל בני האדם נקראים לפתע על שמו, ומגמה זו תמשיך לאורך התנ"ך. יש לתמוה מדוע כל בני האדם מתחילים להיקרא על שם של דמות היסטורית מסויימת? הרי רוב בני האדם לא נולדו מאנוש, שהרי לשת אביו היו בנים ובנות נוספים. האם באותה המידה היה מתאים לקרוא לכל בני האדם 'קיננים' על שם 'קינן' בנו של אנוש?

אלא שבשושלת של ראשוני בני האדם בעולם, אנוש מסמן את רגע הנפילה והנטיה מן הקב"ה. בפרשת בראשית התורה מציינת אותו בנפרד משושלת עשרת הדורות הראשונים, כדי להצביע על כך שבזמנו חלה נקודת מפנה היסטורית לרעה (בראשית ד, כו): "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'".

והחל מפרשת האזינו והלאה, השם 'אנוש' בא להדגיש את חולשתם וקטנותם של בני האדם. אנו מוצאים שבדרך כלל, כאשר התנ"ך מכנה את האנושות בשם זה, מדובר בהקשרים שבאים לגלות את אפסותה: "מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן" (ישעיהו נא, יב); "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח, ה); "קוּמָה ה' אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ" (תהלים ט, כ); "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר" (איוב ד, יז). וכך הוא במקומות רבים.

למעשה המשמעות הפשוטה של השם 'אנוש' מעידה על קושי, חולשה וכאב חמורים. כך לדוגמה בספר ירמיהו (טו, יח): "לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא". וכן בהמשך ירמיהו (ל, יב): "כִּי כֹה אָמַר ה' אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ נַחְלָה מַכָּתֵךְ". וכך במקומות נוספים. ושמו של אנוש מעיד על השבר וחיסרון שחלו על כלל בני האדם בימיו.

אם כן, גם השם אנוש חושף קשר מיוחד בין סוף התורה לבין תחילתה, ובין עם ישראל לבין שאר האנושות. בשירת האזינו מתברר כי בניגוד לכל בני האדם שהלכו בדרכו של דור אנוש והמשיכו בתהליכי הידרדרות, עם ישראל שומר על כולם כאשר שבעים כוחותיו מכוונים כנגד שבעים אומות העולם. משום כך, כשעם ישראל נכנס בתהליכי הברית עם הקב"ה, זוהי בשורה אדירה לאנושות כולה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.