ישנן בתורה שלוש פרשות אשר מכילות שטף גדול וחריג של מצוות. כל אחת מפרשיות אלו נמצאת בחומש אחר, והיא עומדת במרכזו. שלוש הפרשיות הללו הן: 'משפטים' במרכז חומש שמות, 'קדושים' במרכז חומש ויקרא ו'כי תצא' במרכז חומש דברים. בניגוד לשאר פרשיות התורה שמכילות במקרים הגבוהים ביותר סדר גודל של עשרים מצוות, שלוש הפרשיות הללו כוללות עשרות רבות של מצוות[1].
מדוע פרשיות השיא של המצוות מופיעות דוקא בחומשים שמות ויקרא ודברים? ובכן שלושת החומשים הללו הם למעשה שלושת המוקדים בתורה בהם התרחש מעמד של 'מתן תורה'. ר' עקיבא מלמדנו בגמרא (סוטה לז, ב) כי כל תרי"ג המצוות ניתנו למשה בהר סיני, באוהל מועד ובערבות מואב: "ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב". כלומר כל מצוות התורה נאמרו למשה בשלושה מעמדים שונים: במעמד הר סיני, במשכן לאחר הקמתו, ובסוף חיי משה בערבות מואב.
אכן נוכל לראות כי בשלושת המקומות הללו מדובר בתורה על מסירה עקבית ומתמשכת של מצוות ה' למשה. במתן תורה נאמר (שמות כד, יב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". בציוויים על בניין המשכן נאמר (שמות כה, כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ובערבות מואב נאמר (דברים א, ג): "דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם... בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".
ובכן, בכל אחד מן החומשים הללו התרחש מתן תורה בפני עצמו. משום כך במרכזם מופיעה אחת משלוש הפרשיות המרכזיות המכילות שטף של מצוות.
האופי של שלוש פרשיות המצוות
חשוב לשים לב שלכל אחת מן הפרשיות יש אופי כללי שונה מבחינת האופן בו מוצגות בה המצוות השונות:
- בפרשת משפטים נקודת המבט היא של הדיינים. האופי של פרשת משפטים הוא של רצף חוקים קצרים וברורים, ללא נימוקים והרחבות. בנוסף רבות מן המצוות מופיעות לא כציווי על האדם הפשוט מישראל, אלא הן פונות לדיינים ומצוות עליהם מה עליהם לעשות במקרים שונים. לדוגמא (שמות כא, יב): "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת... וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: ס וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת... רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא". וכך בפסוקים רבים.
התורה שניתנה לראשונה בהר סיני הופכת מיד למערכת של חוקים משפטיים, כלומר למסגרת שבתוכה מתנהלים חיי האומה. זווית המבט של הפרשה היא של השגחה על בני העם 'מגבוה' – מכס השיפוט. התורה מופיעה כאן כ'רשות המחוקקת', ועל כן כל בני העם נבחנים כל העת על קיום חוקיה.
- בפרשת קדושים נקודת המבט הראשית של המצוות היא שונה: המגמה הראשית המופיעה בהן היא שישראל צריכים לעשות את המצוות מחמת קרבתם לה'. הואיל ונבנה המשכן, מעתה ה' שוכן בתוך העם ומכך נגזר רף חדש של טהרה וקדושה. בהתאם לכך, הנימוק הראשי בפרשת קדושים הוא "אני ה'" וכן "כי קדוש אני". כלומר הסיבה שישראל מצווים על כל כך הרבה מצוות היא שאלו עבירות המרחיקות מן הקב"ה. ובהתאם לכך מופיעים בפרשה כמין פסוקי קישור המכלילים את היחס הקבוע שאמור לשכון בישראל כלפי אלוקיהם: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם... וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'... וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי".
ובהתאם לכך, נקודת המבט של מספר מצוות היא של רצון ה' בלבד: השבת והמקדש הם של ה' - אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'". ובענין עבודת המולך מודיע ה' באופן מפתיע וחריג כיצד הוא עצמו יעניש את החוטא במידה ובית הדין לא יבצעו את הדין בעצמם (ויקרא כ, ד-ה): "וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא". וכן בענין האובות וידעונים (כ, ו): " וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ".
- בפרשת כי תצא נקודת המבט היא של האדם מישראל עצמו. לאורך כל הפרשה מובאות המצוות בליווי נימוקים [או לעתים תכליות] לקיומן. לכן לאחר מצוות רבות מופיע מטבע הלשון "כי...". כלומר התורה מנמקת מדוע המצוה הזאת נצרכת ולמה היא מועילה. המצוות מופיעות אם כן, בתור חוקי חיים. הן הפכו ל'נורמליות' הבסיסית והטבעית של ישראל. דוגמאות מרכזיות לנימוקי מצוות הן: "כי הוא ראשית אונו", "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"... וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ... כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל... כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל... כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה... תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ... עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם... כִּי אָחִיךָ הוּא... כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".
אחד מן הנימוקים החוזרים הוא הצורך בביעור הרע: "וביערת הרע מקרבך". כל אדם יודע שהרע הוא אינו טוב ויש להתרחק ממנו. לאור זאת בפרשה זו הקב"ה מלמד את ישראל מהו הרע.
במספר מצוות מופיעה תכלית במקום נימוק – המצווה תוביל לאריכות ימים או שפע חמרי. גם מבחינה זו, המצוות מתגלות כחוקי חיים בכך שהן המתאימות לחיי האדם ומיטיבות אותם.
[1] נעיר כי בצמוד לפרשת קדושים, גם בפרשת אמור יש מספר גבוה יחסית של מצוות. כמו כן, צמוד לפרשת כי תצא, גם בפרשיות עקב וראה כבר מופיע מנין גבוה של מצוות.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
