הקושי בכבישת הארץ

בפרשתינו 'כי תבוא' התורה מדריכה אותנו כיצד להתנהג לאחר כניסתינו לארץ (כו א-טז): "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך... ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ד' והנחתו לפני ד' אלהיך והשתחוית לפני ד' אלהיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך". הדבר הראשון שעלינו לדעת בעת כניסתנו לארץ הינו לדעת לשמוח בטוב שקיים בארץ אותה ד' הנחיל לנו.

לכאורה הפסוקים משקפים מציאות מאוד פשוטה (כו א): "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה", על עם ישראל פשוט להיכנס ולכבוש את הארץ ולהתנחל בה (רש"י). אמנם בפועל המציאות קשה הרבה יותר. יהושע בין נון לא כבש את ארץ ישראל במהירות, זמן הכיבוש נמשך כשבע שנים. זה מה שניקרא כיבוש, תהליך ארוך עם מלחמות על כל פיסת קרקע בארץ ישראל על מנת ליצור בארץ ישראל שליטה יהודית מלאה עם מערכת שילטון מלאה הכוללת מלך בתי דינים צבא וכו'.

המציאות האידאלית של קיום מצוות ירושת הארץ קיימת דווקא כאשר ארץ ישראל נימצאת בשלטון יהודי. אמנם גם כאשר יהודי פרטי עולה לארץ תחת שלטון תורכי זו מצווה גדולה, אך זוהי רק חצי מלאכה. יש שני חלקים במצווה זו, צד אחד שארץ ישראל תהיה תחת שלטון ישראל, ובנוסף לכך ליישב אותה, לשבת בה. אין כאן מצווה לשבת בארץ ישראל בצורה פרטית, 'כי תבוא' אינו מוסב על אדם פרטי, אלא על כלל האומה.  

ושמחת בכל הטוב

על כן, לאחר כיבוש הארץ יש ציווי לקיים את מצוות הביכורים (רש"י כו א): "מגיד שלא נתחייבו בבכורים, עד שכבשו את הארץ וחלקוה", והמטרה של הכל היא: "ושמחת בכל הטוב" - להדגיש את הטוב שבארץ ולשמוח בה. לכאורה זוהי המציאות הפשוטה, עם ישראל יושב בארצו, אין מלחמות והכלכלה פורחת, מדוע יש צורך לצוות להיות שמח, הרי פשוט שכך יהיה!

אלא שהמציאות בהתחלה לא הייתה כל כך פשוטה. כאמור יהושע בן נון נלחם על בארץ ישראל כשבע שנים, הכוללים קשיים עצומים של מלחמות באויבים וקשיים של פרנסה. גם לאחר מכן בתקופת השופטים החיים לא היו פשוטים, לא היו אז ממשלה וצבא. בנוסף לכך היו מקרים קשים כגון פילגש בגבעה, פסל מיכה ועוד קשיים שונים במשך שלוש מאות שנה ורק אז עם ישראל החל להגיע לימי שקט ושלוה בימי המלכים דוד ושלמה. אם כך לכאורה לא שייך כאן הפסוק "ושמחת בכל הטוב" שהרי כלל לא היה טוב!

על כך נאמר (ברכות ט ה): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". מניין לומדים זאת? אומר רבי מאיר (ברכות מח ב): "תלמוד לומר 'אשר נתן לך ד' אלהיך'". לכאורה תשובה זו תמוהה, שהרי לכאורה בפסוק אין כל תשובה לשאלה, כיצד לומדים משם שיש לברך גם על הרעה?

שמחה גם בזמן הקשיים

לפני שנענה על הקושיה הקודמת נביא קושיה נוספת. כאשר האדם מביא ביכורים, מפירותיו הטובים למקדש על מנת לומר תודה, היינו מצפים שיודה בברכה ושמחה על כך שזכה בברכה ושפע וכו'. אך הפסוקים אומרים שדרך ההודאה היא אחרת (כו ה-ז): "ארמי אבד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ד' אלהי אבתינו, וישמע ד' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו..." וכו'. לכאורה תמוה מדוע אנו מצווים במקום להודות על הברכה ששרתה בעצים, לחזור לעבר ולזכור את הקושי שהיה אז?

אלא שהאדם צריך לחיות בפרופורציה. נכון הוא הדבר שכאשר עם ישראל נכנסו לארץ היו פה קרבות קשים. זוהי אמת שכיום ישנם מידי פעם פיגועים ותאונות דרכים. אך הדברים הללו אינם נקראים צרות. צרות זה כאשר נולדתי והיה צורך לשים אותי במחבוא על מנת שלא ישלחו אותי למחנה השמדה. כאשר הרגו את סבי וסבתי במחנה השמדה, זה ניקרא צרות. המציאות בה אבי שלח להם מכתבים במשך המלחמה ולבסוף הם חזרו עם הסבר שהם לא הגיעו ליעדם, זה צרות. צרות זה כאשר עם ישראל היה במצרים, "וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ד'" וכו' (דברים כו ו). אלו באמת זמנים של צרות. 

כעת יצאנו ממצרים, יצאנו מהגלות ונכנסנו לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. כעת יש לנו שדות וכרמים, גנות ופרדסים, והנה אנו באים ומביאים את ביכורי אדמתינו לבית המקדש. האדם צריך להישאר בפורפורציה נכונה, לדעת מה ניקרא צרות, לזכור מה היה בעבר, ומתוך כך ישמח בימיו למרות הצרות שיש לו. גם המציאות אז לא הייתה חלב ודבש, ועם זאת האדם צריך לשמוח שהוא חי בארץ שלו, שיש לו בתים ופרדסים ושהוא מסוגל לקטוף אותם ולהעלות אותם לבית המקדש. יותר מכך כיום, שהמציאות היום טובה לאין ערוך מהמציאויות שהיו בעבר, והצרות היום פחותות מהעבר, עלינו עוד יותר לדעת לראות את הטוב שנפל בחלקינו ולשמוח בו. על כן גם בהגדת פסח הוכנסה פרשת הביכורים, שלא נשקע רק בסיפורי העבר אלא גם שנודה על ההווה, שנאמר תודה על המציאות הנוכחית.

עולמינו – גיא תלאות

בעולמינו קיימת ציפיה לעולם בלי צרות, לעולם מושלם. אך הציפיה הזו אינה נשענת על הבטחה מסויימת, שהרי הדבר אינו כתוב בתורה, במשנה או בגמרא. אדרבא, כותב בעל ספר הישר שעולמינו הוא 'גיא תלאות', חיים קשים ומסובכים, וכן כותב הרמח"ל בספרו מסילת ישרים בפרקו הראשון, שעולמנו מלא בצרות וקשיים. מסופר על אחד מתלמידיו של רבינו הרב צבי יהודה, שכאשר חזר ממלחמת יום הכיפורים מזועזע ממראה המלחמה, פנה לשאול שאלה את רבנו. אך רבנו הקדימו ושאלו: היכן החוזה? התלמיד המבולבל לא הבין את כוונת הרב. חזר רבינו ושאלו: איפה החוזה שד' חתם לך שלא יהיו בעולם קשיים ובעיות? רבינו ידע שהתלמיד ישאל כיצד ייתכן שגם בארץ ישראל, באתחלתא דגאולא ישנם מצבים כאלו קשים. על כן אמר לו רבינו שאין שום ערבות שהעולם יתנהל לפי הצפיות שלנו, העולם הזה אינו גן עדן, ועדיין יש בתוכו קשיים. אך עם זאת אנו לא נמצאים במצב של גלות, אנו כבר באתחלתא דגאולה, חזרנו לארצינו. אמנם עדיין לא קיימנו את כל המצווה של "וירישתה וישבת בה" (שם כו א), אך ב"ה הצלחנו לקיים את החלק הראשון – "וירישתה", גם על כך יש לומר תודה.

ישנו סיפור על יהודי פאשיסט (לאומני קיצוני) שחי באירופה, ולאחר שהפאשיסטים נעשו לאנטישמים הוא ברח משם במהירות ועלה לארץ יחד עם אביו. כשהגיעו לארץ ראה אביו פתאום חייל יהודי, אמר לי בהתרגשות: תראה, חייל יהודי עם נשק! אצלינו רק לנאצים היה נשק! וגם יש לחייל כיפה על הראש, אנחנו כבר בימות המשיח! כמובן שגם כיום מופיעות צרות חדשות שלא היו בעבר, אך אט אט גם הם מתרפאים.

אופטימיות ריאלית

בעולמינו, בשונה מהעולם הבא, הטוב והרע מופיעים יחד, ולעיתים קשה במציאות הזאת לראות את הטוב. על כן אנו צריכים בעולמינו לפתח לעצמינו הסתכלות אופטימית על המציאות. המבט האופטימי בנוי משני חלקים: שהטוב בעולם מרובה על הרע שבו, וכן שהטוב הולך ומתרבה והרע הולך ונעלם.

אמנם ישנה אופטימיות נאיבית, כפי שכתב הפילוסוף לייגנס, שהעולם כולו טוב. הקשיים טובים, הצרות טובות וגם אם קורה מקרים של גניבות ואונס גם הם טובים, הכל טוב. אך פשוט שתיאוריה זאת שגויה, שהרי אם הכל טוב, אין סיבה ללכת לרופא לטפל במחלה וכדומה. אנו איננו מדברים על אופטימיות כזו, אלא על אופטימיות ריאלית. המציאות היא שבעולמינו יש יותר טוב מרע, וכן שהטוב הולך ומתרבה, העולם הולך ונהיה טוב יותר. הקשיים תמיד יהיו, אך הדרך להתמודד איתם היא לא להתלונן ולבכות עליהם אלא דווקא לנסות ולראות את הטוב שקיים למרות הקשיים. הללו.

על כן מצווה אותנו התורה לאחר הכניסה לארץ, לקחת את ביכורי הפירות ולהעלותם לבית המקדש ושם לומר בקול גדול תודה. התורה איננה מצווה אותנו בכך מתוך אשליה שבאותו הזמן לא יהיו שום צרות. אלא להיפך שנדע להתמקד בטוב שמופיע בחיינו ולא ברע ובקשיים. על כן זה הדבר הראשון שבו אנו מצווים בעת כניסתינו לארץ, לדעת להודות לד', להתמקד בצדדים החיוביים בחיינו, לשמוח בהם ולדעת להודות עליהם בלב שלם ובקול גדול.

שוכתב ונערך ע"י: ח"ס

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.