המובן הנפוץ של פעלים מן השורש ד'ר'ש', בלשוננו כיום, הוא תביעה, דהיינו, ציווי תקיף ממישהו לעשות דבר מה. לדוגמה, אדם דורש מחברו לפנות את מקומו, או להחזיר לו חוב. כמדומני שמשמעות זו אינה מצויה בתנ"ך, אך משמעויות דומות לה, מצינו בכמה מקומות. לדוגמה, משמעות מעודנת יותר היא משמעות של בקשה. "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ד'" (בראשית כה, כב), נאמר על רבקה אימנו, ואונקלוס מתרגם זאת – "למתבע אולפן מן קדם ד'", ורש"י מבאר מה בדיוק תבעה רבקה לשמוע: "שיגיד לה מה תהא בסופה". מובן שלא שייך להבין שהיא באה בדרישה כלשהי אל ד'. לכן נראה שכאן משמעות הדרישה היא בקשה לקבל תשובה על שאלה. הרמב"ן מפרש את הפסוק מעט אחרת. לדבריו, הדרישה של רבקה הייתה תפילה, וכן מבואר בכמה מדרשים שדרישתה הייתה תפילה לד' שירחם על העובר שבבטנה. אך בעצם המשמעות היסודית של השורש ד'ר'ש' דומה לפי כל הפירושים הללו, ההבדל הוא רק ברמת התקיפות שלה, שכן גם התפילה היא סוג של בקשה מד', וגם דרישה היא סוג של בקשה.
אך בפסוקים רבים שהשורש ד'ר'ש' מצוי בהם, המובן אינו יכול להיות בקשה, אלא בירור מעמיק ויסודי של העניין המדובר: כך לדוגמה בפרשתנו, פרשת 'ראה', נאמר בנוגע לעיר הנידחת: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" (דברים יג, טו). וכעין זה במקומות נוספים.[1]
משמעות אחרת, שלישית, מצינו לכאורה בגמ' במסכת ראש השנה (ל ע"א), שם למדו שהדרישה כרוכה במעשה:
ומנלן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" (ירמיהו ל, יז), מכלל דבעיא דרישה.
נראה שמשמעות השורש ד'ר'ש' היא להשתדל להשיג את המבוקש או לפעול להשיגו. הרש"ר הירש מגדיר את הדרישה שעניינה הוא לתת את הדעת על הדבר, לשים עין עליו ולדאוג לו (בדברים יא, יב). בגלל שההשתדלות יכולה להיות בתחומים שונים ובאופנים שונים, מובן הדרישה מתפרש בהתאם למידת היכולת של הדורש להשיג את מבוקשו:
- אדם הזכאי לקבל משהו מחברו או מצפה לפעולה כלשהי מחברו – דורש (אומר, מבקש, תובע) מחברו לממשה.
- כאשר המבוקש הוא "בידי שמים", והאדם דורש את ד' – הוא מתפלל ומייחל שבקשתו תתמלא.
- כאשר המבוקש הוא לעמוד על האמת – הדרישה היא חקירה ובירור של נתוני המציאות כדי לעמוד על האמת.
בפרשת 'ראה' נאמר לראשונה ציווי ביחס ל'מקום אשר יבחר ד'': "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים יב, ה).
מה כלול בציווי זה?
הגמ' במסכת סנהדרין (יא ע"ב) מבארת שחנניה איש אונו, למד מפסוק זה שעיבור שנים כשר רק בנחלה שסביב מקום המקדש, שכן פירש 'כל דרישה שאתה דורש - לא יהיו אלא בשכנו של מקום'. חכמים היו מעברים שנים לפי מידת הצורך בעיבור השנה מטעמים שונים, כמבואר בסנהדרין שם, ולכן נראה שחנניה הבין שמשמעות הדרישה בפסוק זה היא מהסוג האחרון שהזכרנו לעיל, דרישה של עמידה על האמת.
הנצי"ב מבאר: "כשתתפללו יהי לשכנו, כידוע דהמתפלל צריך להפוך פניו לירושלים, שנאמר והתפללו אל המקום הזה, והיינו לשכנו תדרשו, אפילו בשעה שתהיו בביתכם במדינה". כלומר שמשמעות הציווי 'תדרשו' היא תתפללו, ומשמעות המילה 'לשכנו' היא שצריך להתפלל לכיוון בית המקדש.
אך חידוש גדול מצינו בדברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה א א), שלומד מפסוק זה את החיוב המעשי של בניית המקדש:
שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.
זו דוגמה נוספת לדרישה שמשמעותה עשיית פעולה לשם מימוש המבוקש, כמו שראינו לעיל את לימוד חז"ל מהצורך לדרוש את ציון (שמשתמע מהמילים "דורש אין לה"), שיש לעשות זכר למקדש.
[1] נראה שזוהי גם המשמעות של השימוש בשורש זה ביחס לתורה – 'דרש' (לעומת פשט), 'מדרש', 'בית מדרש', 'דרשה', וכדו' – הדרישה היא תמיד כדי לברר את האמת, כאשר היא לא גלויה במבט הראשון.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
