הפסוק האחרון בשירת 'האזינו', הוא "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (לב, מג). נתמקד בע"ה בהבנת רצף המילים האחרונות בפסוק, בהם חותמת השירה, ו'נרוויח' לימוד שקשור מאד לשמו ומהותו של יום הכפורים.

הרצף בן שלוש המילים "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ", זוקק ביאור בגלל הקשיים הדקדוקיים שבו:

מצד ההקשר בפסוק, נראה שהמילה "וכפר" נסובה על ד', שאליו התייחסו קודם המילים 'עַמו' ו'עבדיו', וכן המילים שאחריו 'אדמתו' ו'עַמו' (ולכאורה גם 'צריו', אם כי ניתן לדחוק שהכוונה לצריו של עמו שנזכר בתחילת הפסוק), ועליו נאמר שיִקום דם עבדיו וישיב נקם לצריו. אך מה פשר 'וכפר אדמתו'? האם הכוונה שהוא יכפר על אדמתו? מדוע היא צריכה כפרה, האם היא חטאה במשהו? כמו כן, מה משמעות המילה 'עמו' שנזכרת אחר כך – שיכפר גם על עמו?

במפרשים נאמרו דרכים רבות בביאור המילים הללו. אך כהקדמה לפירושיהם נעיין במשמעות השורש כ'פ'ר'.

מה עניינו של הפועל לכפר?

נראה שהמשמעות הפשוטה והנפוצה שאנחנו מבינים לשורש זה, היא במובן של כפרה על חטא, ואם נרצה לבאר את משמעותה, נאמר שהכפרה היא מחילה וסליחה על החטא. אך הגדרה זו אינה מדוייקת: כל אחד מהשורשים הללו - ס'ל'ח', מ'ח'ל', כ'פ'ר' - מבטא כנראה צד ייחודי שחברו לא מבטא.

ניתן לנסות לעמוד על עניינו הייחודי של הפועל כ'פ'ר', ע"י התבוננות במשמעויות אחרות שיש לו, בהקשרים אחרים.

המקום הראשון שנזכר שורש כ'פ'ר' בתורה, הוא בציווי ד' לנח על בניית התיבה (בראשית ו, יד): "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר". [יש לציין ולשים לב, שהמילה 'וכפרת' היא בבניין קל, בניגוד לבניינים החזקים שבהם אנו מוצאים את השורש כ'פ'ר' ביחס לחטאים.[1]] מפרשים רבים שם מסבירים שהכוונה לפעולת מריחת הכֹּפר שמחפה ומכסה את התיבה מבית ומחוץ.

משמעות זו עולה גם מהשם 'כַּפֹּרֵת' בכלי המשכן (שמות כה, יז), שניתן לכלי שמשמש כמכסה לארון, וכפי שמבאר רש"י שם, שהכפורת היא 'כסוי על הארון', וכן מבארים הרשב"ם והראב"ע ומפרשים נוספים שם.

רבים מסבירים שגם כפרת החטא היא במשמעות של כיסוי על החטא, ואף הביאו מקום שבו נאמרת לשון כיסוי ביחס לחטא, בתהלים (לב, א): "לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה".

  אמנם, יש להעיר שבדרך כלל הכפרה היא לא על החטא, אלא כפרה על האדם מפני החטא (לדוגמא בויקרא ד, כו: "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ"; ושם טז, ל: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם[2] לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". וכמדומני שבדרך כלל כן הוא, כפרה על החוטא). נראה שגם בפעמים שנאמר שהכפרה היא על החטא (כמו שנזכר לדוגמה בהמשך פרשת ויקרא שם: "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ"), הכוונה היא שהכפרה היא על האדם, וההמשך מבאר מדוע הוא זקוק לכך, שזו אחת ממשמעויות המילה על, כמו בצמד המילים הנפוץ "על אשר".) ומתאים הדבר לשני המובנים שראינו לעיל, שבהם הכיסוי נועד לשמור ולהגן על הדבר המכוסה: הכפר מגן על התיבה ממי המבול, והכפורת שומרת על נסתרות העדות שבתוך הארון.

בהתאם לכך מצינו מפרשים שמבארים את הפסוק בפרשתנו במובן של כפרה מהחטא.

כך אמרו במדרש: 'מכאן אמרו כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו'. [לפירוש זה 'וכפר' נסוב על 'אדמתו', וכאילו נכתב 'וכפרה אדמתו על עמו'. העדר המילה 'על' לא כל כך קשה, מצינו כעין זה במקומות רבים (ר' ראב"ע על הפסוק). אך יותר קשה שנאמרת לשון זכר 'וכפר' במקום לשון נקבה, שהרי אדמה היא לשון נקבה. וכך מקשה הראב"ע כאן.]

נראה שגם אונקלוס מבאר בדרך זו, שכן הוא מתרגם שיכפר על אדמתו ועל עמו. [וצריך ביאור מהי הכפרה על האדמה, וניתן לבאר לפי הראב"ע לקמן.]

הראב"ע מפרש באופן אחר, אך גם הוא נראה במשמעות דומה:

ולפי דעתי שפירושו, שהעם יכפר על האדמה, כי כן מצאנו "אבנים שחקו מים" (איוב יד, יט). גם נמצא 'כפור' בלא מלת 'על', כמו "וחטאת אותו וכפרתהו" (יחז' מג, כ). והטעם, כי ישראל יעשו נקמה בגוים, והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה, כמו "ולארץ לא יכופר" (במד' לה, לג), והוא דבר בטעם המקום.

מה משמעות הדבר, שהארץ צריכה כפרה? וכי היא חטאה? האם היא צריכה 'הגנה' מהחטא?

נראה באופן פשוט, שכיוון שהארץ 'בלעה' את דם הנרצח, יש בכך כביכול חטא, שהיא 'שיתפה פעולה' עם מעשה הרצח, והכפרה מחטא זה היא על ידי הנקמה ברוצח, ולקיחת הארץ את דמו היא הכפר המכפר על בליעת דם הנרצח קודם לכן.

הראב"ע מציע פירוש נוסף, מעט שונה:

או פירוש 'וכפר' כמו וטהר, וכמו וכפרתהו, וכן אמר יחזקאל על סוף המלחמות: וטהרו את הארץ (יח' לט, טז), והנה ישראל יטהרוה:

ניתן להביא אולי מקור נוסף לפירוש זה, מפסוק שנאמר על יום הכפורים (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". מפורש כאן שעניינה של הכפרה הוא יצירת טהרה. בפסוק זה אמנם אין צורך לומר שפירוש המילה 'יכפר' הוא 'יטהר', ואדרבה, משמע שאין זו משמעותו, אלא שתכלית הכפרה היא מציאות הטהרה. אך ניתן להבין שכיוון שהכפרה גורמת לטהרה מהחטא – יכולה היא לציין פעולה של גרימת טהרה.

רש"י מפרש את הכפרה בפסוקנו במובן אחר:

"וכפר אדמתו עמו" – 'ויפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב:

"וכפר" – 'לשון רצוי ופיוס, כמו (בראשית לב, כא) אכפרה פניו אנחיניה לרוגזיה:'

"וכפר אדמתו" – 'ומה היא אדמתו עמו. כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת.'

  רש"י מבאר, שכוונת הפסוק שד' ירצה ויפייס את עמו, שהם ארצו של ד' (אולי משמעות הדבר שד' שורה בתוכנו, וכמו שנזכר בפסוקים רבים שישראל הם נחלת ד', לדוגמה בתפילת משה רבנו (שמות ט, כט): "וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ".).

  להבנת חידושו של רש"י בפירוש המילה 'וכפר', נעיין בדבריו בפסוק אותו הוא מצטט, במטרת יעקב בשליחת הדורון לעשיו: "אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי". מבאר שם רש"י:

'אבטל רוגזו וכן (ישעיה כח יח) וכפר בריתכם את מות, (שם מז יא) לא תוכלי כפרה.

ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים - כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד (ב"מ כד א) וכפר ידיה, (גיטין נו א) בעי לכפורי ידיה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש (עזרא א י) כפורי זהב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק'.

כאן מבאר רש"י את המשמעות היסודית של לשון כפרה [כאשר הם נזכרים ביחס לחטאים ולפנים] – שעניינה הסרתם והרחקתם מהאדם. (רש"י מביא למשמעות זו סימוכין ממקומות בהם נזכרת לשון זו דווקא בהקשרים אחרים – בארמית בגמרא, ומשם המזרקים בספר עזרא.)[3]

  אמנם, פירושו מצריך אותנו לעיין שוב בפסוקנו, "וכפר אדמתו עמו": הרי כאן אין הוא מפרש את המילה 'וכפר' במשמעות של קינוח והעברה, אלא במשמעות של ריצוי! והוא מביא לכך ראיה דווקא מתרגום אונקלוס שם, בעוד שלא הזכיר אותו כלל בביאורו שלו לפסוק שם! הכיצד?

  אם נדקדק בדברי רש"י שם – נראה שהוא אומר את דבריו ביחס ל'כל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים'. אך אצלנו לא נזכרות פנים. אם כן, נשאלת השאלה, איך אפשר ללמוד מפירוש כפרה הסמוכה לפנים, לפירושה אצלנו שלא נאמר פנים?

  נראה שיש כאן תופעה שאנו מוצאים במילים רבות, שישנה משמעות יסודית אחת לשורש מסוים, אך ייתכן שיש לו משמעויות 'מפותחות', שנובעות מהקשר מסוים של המשמעות היסודית. נדגים זאת במקרה שלנו: המשמעות היסודית של כ'פ'ר' היא סילוק והעברה. כאשר היא נאמרת ביחס לפני מישהו, כפרת פניו - הכוונה לסילוק כעסו. כיוון שסילוק כעס משמעו ריצוי, תתכן משמעות 'ריצוי' לשורש כ'פ'ר', ולא רק משמעות 'סילוק', ומשמעות זו היא המשמעות בפסוק שלנו.

ביום הכפורים אנו מוצאים כפרה במשמעות נוספת:

בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים, נאמר כמה פעמים, בקרבנות שונים, "וכפר בעדו...", וביארו חז"ל במסכת יומא (לו ע"ב), ש'בכפרת דברים הכתוב מדבר', דהיינו הוידוי. והוכיחו שאין מדובר על כפרת הקרבן, שכן מפורש בפסוקים (ויקרא טז, יא) שמדובר בכפרה עוד לפני שחיטתו: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ".

מדוע הוידוי נקרא כפרת דברים?

נראה שניתן לפרש בשתי דרכים, לאור ההסברים שראינו:

  לפי ההסבר הראשון שראינו, שכפרה היא לשון כיסוי – ניתן לבאר שהוידוי נקרא כך כיוון שע"י הוידוי האדם מכוסה ומוגן מהחטא, שזו היא סגולתה של התשובה, שעל ידי התשובה והוידוי מתנקה האדם מהחטא שחטא בו. כלומר – הוידוי נקרא כפרה בגלל התוצאה שלו, שהוא מגן עליו מהחטא.

  לעומת זאת לפי ההסבר של רש"י, שכפרה היא לשון סילוק והעברה – ניתן לפרש בשני מובנים. ניתן לפרש באופן דומה להסבר הקודם, שהנושא הוא העברת החטא, זוהי תוצאת הוידוי. אך ניתן להבין גם שגוף עניינו של הוידוי הוא כפרה, שכן כשאדם שב מחטאו ומתוודה עליו, משמעות הדבר שהוא מסיר ומנתק ממנו את החטא; קודם לכן החטא היה קשור אליו, שכן הוא פעל אותו ברצונו. אך עכשיו הוא מתחרט על מה שעשה, ומקבל על עצמו לא לחטוא עוד, ובכך הוא מעביר ממנו את החטא.

שאלו מפרשים שונים, מדוע נקרא יום הכפורים בשם זה בתורה, בלשון רבים, ולא יום כפור. ותירצו באופנים שונים.

אולי יש לומר, שהפסוק מתכוון לכלול את שני הכפורים שנזכרים במפורש בפסוקים ביום הכפורים:

הכפור של האדם, שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מתבצע ע"י הכה"ג, דהיינו התשובה עם הוידוי, שכאמור נקראים בתורה בלשון 'כפור'; והכפרה האלוקית, שד' מכפר עלינו, כמו שנאמר "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ".

[1] קשר זה בין משמעויות השורש כ'פ'ר', מהווה בסיס לדרשת חז"ל במדרש אגדה שם: 'ד"א בכפר. מלמד שכפרו ונתחייבו מיתה לשמים וכיפרה עליו תיבתו, נאמר כאן בכפר, ונאמר להלן אם כפר יושת עליו (שמות כא ל) מה להלן כפרה, אף כאן כפרה'.

[2] אם כי לפי פיסוק הטעמים, הראיה חלקית: הכפרה היא אמנם על ישראל, אך לא מבואר בפסוק ממה היא מכפרת. אך בכל מקרה נראה שזו המשמעות הכללית של הפסוק, שהכפרה מטהרת את ישראל מחטאיהם.

[3] נראה שלפי פירוש זה, צריך לפרש הפוך את המקומות שנאמר בהם שהכפרה היא על האדם: הכפרה מתייחסת לחטא, מעבירים את החטא מהאדם. ודווקא איפה שכתוב "וכפר עליו", הכוונה בעבורו ובגללו.

עוד יש לבאר אולי – שהאדם מסיר את עצמו מחטאו, ולא מסיר את החטא ממנו.

ויש לעיין.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.