בספר דברים, ובכלל זה בפרשתנו, משה רבנו פונה לעם ישראל פעמים רבות בציווי מקדים: 'ראה' או 'שמע', ואחריו אומר להם את דבריו. לדוגמה, פרשתנו פותחת במילים: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (יא, כו), ובפרשה שעברה נאמר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן..." (ט, א). מה ההבדל בין שני הציוויים, שבגללו לא נאמר אצלנו "שמע אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", ולעיל לא נאמר "ראה ישראל אתה עובר היום את הירדן"?
כל ילד יודע מה ההבדל בין ראִייה לשמיעה: אלו שתי פעולות שונות, שנעשות בשני חושים שונים של איברים שונים: אדם רואה בעיניו ושומע באוזניו.
אך בלשון הקדש, יש לפעלים אלה גם שימושים 'מושאלים', דהיינו: השימוש בשורשים ר'א'ה' וש'מ'ע' בא לפעמים להורות על פעולות מופשטות, ולא רק על אלו המוחשיות. כאן, כבר קשה יותר להבחין בהבדל בין ראייה לשמיעה, כיוון ששתיהן מבטאות קליטה רוחנית מופשטת, בדומה לקליטת הידיעות מהחושים הגשמיים.
במקומות רבים מאוד בתנ"ך, ברור שהפועל 'לשמוע' מבטא קבלה והסכמה ליישם את הדברים שנשמעים, כפי שניכר לדוגמה בביטוי השגור 'לשמוע בקול מישהו', דהיינו לעשות כדבריו, וכמו שמתרגם אונקלוס את השורש ש'מ'ע' בשורש ק'ב'ל'. שימוש מושאל זה מצוי גם בדרך השלילה, הצורה 'לא שמע' בהטיות שונות, מובנה הוא שפלוני לא קיבל את הדברים בליבו לקיימם.
לעומת זאת הראייה הרוחנית, מבטאת הבנה והשגה של ידיעה בשכל. אחד המקומות שמוכח שזו כוונת השורש ר'א'ה', הוא בתחילת פרשת וירא (בראשית יח, ב), שם נאמר על אברהם: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה". ומבאר רש"י שם: 'מהו וירא וירא שני פעמים? הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו... וקדם הוא ורץ לקראתם.' כן מוכח במקומות נוספים, לדוגמה בפרשת וישב: "וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר" (שם מ, טז). [במאמר המורחב הרחבנו מדוע השמיעה מציינת את הקבלה והראייה את ההבנה.]
פשוט הדבר, שהציווי 'ראה' שבתחילת פרשתנו, משמעו ראייה רוחנית, שהרי אין כאן שום מושא גשמי לראותו, אלא מדובר בקליטה של ידיעה רוחנית. על כן, מתאימה כאן – ובפסוקים נוספים הדומים לזה - המשמעות הרוחנית של המילה 'ראה'.
לעומת זאת, כאשר מתבוננים במקומות שבהם מקדים משה לישראל לדבריו את המילה 'שמע' (מלבד פעמים שבהם מדובר בשמיעת המצוות, ששם אין זו הקדמה לדבריו אלא עצם הציווי) – נראה שלא מדובר בחידוש ידיעה. כמו כן, לא נראה שמדובר כאן ב'קבלה', ובאמת אונקלוס מתרגם בכל המקומות האלה בלשון 'שמע', כמו שמתרגם את השמיעה הגשמית בכל מקום. מהי אם כן המשמעות של הקדמה זו?
לפני שנשיב על השאלה, נציין עוד הבדל בולט בין התחומים, בין הפסוקים שנאמר בהם 'ראה' לפסוקים שנאמר בהם 'שמע': הראייה מתייחסת לדברים שד' או משה עשו או עושים או יעשו. לעומת זאת בהקדמות של 'שמע', מדובר דווקא על דברים שמתייחסים לעם ישראל.
נראה שבכל המקומות הללו, הפנייה במילה 'שמע', אינה מורה על שמיעת מידע קצר מחודש, אלא היא באה לציין, שאחריה יושמעו דברים ארוכים שהחידוש הוא בהמשכות המסקנה האחרונה מתוך הידיעה הראשונית הפשוטה. המילה 'שמע' מתאימה לכך, בגלל הבדל נוסף בין ראייה לשמיעה: בראייה, אדם קולט את התמונה שלפניו בבת אחת. לעומת זאת בשמיעה, קליטת הדברים נעשית במשך הזמן, בצירוף שהמוח עושה בין כל הקולות ששמע.
נסיים בפירושו של ספורנו, שמבאר מהו החידוש שיש בידיעה שבתחילת פרשתנו, שלא שמענו עד כה: "... שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר האומות. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק על צד היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו'. כלומר, מבאר ספורנו שהחידוש בפרשתנו הוא שאין 'דרך של בינוניים': הבחירה היא או קללה או ברכה..
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.