בפרשתנו אומר משה רבנו ליהושע בן נון: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם" (לא, ז).

בהמשך הפרשה אומר ד' ליהושע דברים דומים: "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (לא, כג).

ההבדל בין 'תביא' ל'תבוא' ברור למדי: הפועל 'תביא' הוא 'פועל יוצא', שבו הפועל פועל את פעולתו על דבר אחר, כפי שבפסוק כג יהושע פועל על בני ישראל, להביאם לארץ. לעומת זאת הפועל 'תבוא' הוא 'פועל עומד', שמתארת פעולה שהפועל פועל על עצמו.

על כן, הלשון היותר מובנת לכאורה היא "תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כפי שנאמר בפסוק כג, כיוון שנזכרים בפסוק מקבלי הפעולה, בני ישראל. וצריך ביאור מה פירוש המילים "תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה" שבפסוק ז, שלכאורה גם שם העם הוא מקבל הפעולה, ואם כן היה צריך להיות לפניו פועל יוצא?

  אונקלוס, ומפרשים רבים נוספים, מבארים בגלל קושי זה את המילה 'את' בפסוק ז, באופן שונה מבפסוק כג. בפסוק ז אין היא מתארת שיש מקבל לפעולה, כמו השימוש הרגיל שלה, אלא פירושה כמו 'עִם'. משמעות זו נפוצה בתורה במקומות רבים, לדוגמה: "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד, א); "וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה" (בראשית לד, ה); "אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א, א).

  לפי זה, משה אמר ליהושע רק שהוא יעבור עם בני ישראל אל הארץ (וכפי שמחדד הספורנו, שהוא אומר לו שאתה תזכה לכך, בניגוד אלי, 'שאני לא זכיתי לזה'), וד' אומר לו דבר אחר, נוסף – שהוא יכניס אותם לארץ, בתור המנהיג שלהם.

  אך הגמ' במסכת סנהדרין (ח ע"א) מבארת את ההבדל בין שני הפסוקים באופן קצת שונה:

כתיב "כי אתה תבוא", וכתיב "כי אתה תביא".

אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע, אתה והזקנים שבדור עמהם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל והך על קדקדם, דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור[1].

מדוע מבארים חז"ל שיש כאן כעין סתירה, שני ציוויים שונים? ומדוע פירשו את דברי משה ביחס לזקנים, ולא כפי שהבנו לעיל, שמשה אומר ליהושע רק שיזכה להכנס בעצמו לארץ?

נקדים ונציין, שישנם פעלים שיכולים להתפרש גם כפועל עומד וגם כפועל יוצא, ובדרך כלל המשמעות מובנת לפי הקשר הפסוק. לדוגמה, בפסוק "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם" (שמות י, יד), הפעלים 'ויעל' ו'וינח' הם פעלים עומדים, אך במקומות אחרים הם פעלים יוצאים: "וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית ח, כ); "וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה'" (במדבר יז, כב).

  אך לפעמים באמת ניתן להבין את הפסוק בשתי משמעויות. כך לדוגמה בבראשית לג, טו, שני פירושים ל"ויחן את פני העיר". וכן ישנם שני פירושים ל"וינח ביום השביעי", וכן במקומות נוספים (ר' הכתב והקבלה בשני המקומות הנ"ל).

  בפרשה הקודמת, פרשת נצבים, מצינו כנראה גם פועל כזה, שניתן לפרשו כפועל עומד או כפועל יוצא, ובדומה לפרשתנו - גם שם משפיע הדבר על משמעות המילה 'את' הסמוכה לו. בפרק ל פסוק ג נאמר: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ". פשט הפסוק שם (לפי אונקלוס ומפרשים נוספים) הוא שהמילה 'את' היא במשמעותה הנפוצה, מחברת בין עושה הפעולה למקבל הפעולה, ועל כן מתפרשת המילה 'ושב' כפועל יוצא, שמשמעותה דומה למילה 'והשיב'. אך חז"ל מדקדקים מכך שלא נאמר 'והשיב' אלא 'ושב', שזהו פועל עומד, כפי שמביא רש"י שם: 'רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם.' לפי פירוש זה, המילה 'את' מתפרשת במובן 'עם', כפי שמסיים רש"י 'שהוא ישוב עמהם', דהיינו 'ישוב ד' אלוקיך עם שבותך'.

  אמנם, אחר כך מביא רש"י פירוש נוסף מדוע נאמר 'ושב' ולא 'והשיב':

'ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל...'

דהיינו, כיוון שד' כביכול לוקח כל אחד ומביאו לארץ – נאמרת לשון "ושב" ביחס להשבת ד' את ישראל, כיוון שבכל השבה ד' כביכול גם שב יחד עם כל אחד שהוא חוזר לארץ.

  נראה שלפי פירוש זה המילה 'ושב' היא אמנם פועל יוצא, אך הוא פועל יוצא 'עדין'; בנין 'הפעיל', הבנין של המילה 'והשיב', הוא במהותו בניין של פועל יוצא, ולכן משמעות 'והשיב' היא פועל יוצא 'חזק'. אך המילה 'ושב', בבניין קל – אף שמשמעותה כאן פועל יוצא – היא מציינת פועל שיוצא באופן פחות חזק, ומשמעותו בהקשר של הפסוק שזהו קצת פועל עומד, ד' כביכול קצת שב בעצמו כאשר הוא משיב את ישראל, כיוון ש'כאילו הוא עצמו אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו'.

  אולי ניתן לפרש באופן דומה גם את הפסוק בפרשתנו, ע"פ דברי הגמ' בסנהדרין הנ"ל. שמא כוונת הגמ' לפרש שגם בדברי משה ליהושע, אין פירוש המילה 'תבוא' פועל עומד שחוזר רק על עצמו, אלא זהו פועל יוצא, אך עדין יותר; יהושע אמנם יכניס את ישראל לארץ, אך משה מדריך את יהושע שיעשה זאת יחד איתם, שזה אומר בעזרת הזקנים שבדור, שהם חלק מהעם.

  לפי פירוש זה, מובנים הרבה יותר דברי רש"י על הפסוק, שהבאנו לעיל בהערה:

'משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן,

אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע "כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא, כג)", תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור, ולא שני דברים לדור'

נראה שהמילים שרש"י מוסיף על דברי הגמ', הן מילות ביאור, שמבארות מה תוכן ההבדל בין דברי משה לדברי ד': המילה 'תבוא', מעדנת את פעולת ההכנסה, שהיא תעשה יחד עם העם, על ידי דעתן ועצתן של זקניו. לעומת זאת המילה 'תביא' מציינת את שהכל תלוי ביהושע בלבד.

  אמנם, רש"י מביא בתחילת דבריו את דברי אונקלוס, שמתרגם 'תיעול', דהיינו 'תכנס', ולא 'תכניס', ולכאורה היינו פועל עומד לגמרי. אך אולי ניתן לפרש כן גם באונקלוס, וה'עידון' שב'תבוא' לעומת 'תביא' גורם גם לשינוי משמעות המילה 'את', כיוון שכאשר ההכנסה היא בשיתוף בני ישראל הנכנסים, הרי היא נעשית עמם ולא רק הכנסתם.

  [במבט ראשון היה נראה לי חידוש לפרש כן, ש'תבוא' הוא פועל יוצא ולא פועל עומד לחלוטין. אך מצאתי כמה מפרשים שרואים בדבריהם שלפחות ניתן לפרש כן:

1. הרא"ם אומר: 'אל יעלה על דעתך שמאחר שאמר לו ליהושע במקום אחר (פסוק כג) "כי אתה תביא את בני ישראל" וגו', שצריך שיתפרש "כי אתה תבוא את העם הזה" פועל יוצא, רק פירושו כתרגומו פועל עומד.'
2. ב'הדר זקנים' כתב: 'ונר' דתביא ותבא הכל אחד...' (אמנם פירושו לא התחוור לי, וקצת נראה שנפלו כמה טעויות כתיב בדבריו.)
3. אוהחה"ק אומר: 'לפי שמשמעות תבוא סובלת גם כן אחרים עמו לזה רצה הקדוש ברוך הוא שיפרש דבריו, ולעולם כוונת משה היתה להעיר כי ה' הוא המביא, נמצאת אומר אמר תבוא לקבוע המעשה בשם כי הוא המביא'. ומשמע שכוונתו ש'אחרים עמו' היינו אחרים שמכניסים איתו.

להשלמת הבנת הדברים, נציין ששאלה מתבקשת לפי פירוש הגמ' שואלים כמה מפרשים – כיצד ייתכן שמשה אומר דבר אחד וד' אומר דבר אחר?:

כלי יקר – תלוי ביחס לאיזה חלק מהעם נאמר כל דבר.

כלי יקר ב והרב סלובייצ'יק - תלוי אם מדובר בהנהגה מדינית או רוחנית.

שלל דוד ופענח רזא – תלוי במקום האמירה, לעיני ישראל או ביחידות.

חידושי הגרי"ז (סי' קנו) – תלוי מי מינה את יהושע ולמה: משה לאב בי"ד, ד' למלך.

[1] וכך מביא רש"י על הפסוק, עם מעט תוספות: משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא, כג), תביא על כרחם הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור, ולא שני דברים לדור:

[2]כעי"ז לקמן בפירוש הרב סולובייצ'יק.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.