א. הפסוקים והסבר רש"י
בפרשת דברים נאמר: "ונפן ונעל דרך הבשן, ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה אדרעי. ויאמר ד' אלי: אל תירא אֹתו, כי בידך נתתי אֹתו ואת כל עמו ואת ארצו, ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמֹרי אשר יושב בחשבון. ויתן ד' אלקינו בידנו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו, ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד" (דברים ג, א-ג).
בפשטות נראה שמשה חשש מעוג בגלל ענקיותו, כמו שנאמר בסמוך: "כי רק עוג מלך הבשן משאר מיתר הרפאים, הנה ערשו ערש ברזל, הלֹה הִוא ברבת בני עמון, תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש" (שם, יא). אבל רש"י פירש (שם, ב): "אל תירא אותו - ובסיחון לא הוצרך לומר: 'אל תירא אותו', אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם, שנאמר: 'ויבא הפליט' (בראשית יד, יג), והוא עוג".
רש"י פירש לכאורה שלא כפשט הפשוט, ונשאלת השאלה: מדוע לא פירש רש"י כפשוטו?
בדברי רש"י עצמו, בתחילת דבריו רמוזה תשובה לשאלה זו, שכן רש"י כתב: "אל תירא אותו - ובסיחון לא הוצרך לומר: 'אל תירא אותו'". נראה שדברי רש"י האחרונים על זכותו של עוג נובעים מההשוואה בין סיחון לעוג, שבסיחון לא נאמר למשה: "אל תירא אתו", ובעוג כן. אבל על פי הפשט ניתן היה לומר שעוג היה ענק, כפי שהתבאר, וסיחון לא, ולכן התיירא משה דווקא מעוג ולא מסיחון.
ב. הסבר הרמב"ן בדעת רש"י
גם בפרשת חקת (כא, לד) כתב רש"י דברים דומים למה שכתב בפרשתנו, והרמב"ן שם הביא את דברי רש"י שם, והסביר מדוע פירש רש"י כך: "אל תירא אותו - כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר בו: 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי' (בראשית יד, יג), והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים, לשון רש"י מדברי רבותינו (במדבר רבה יט, לב). נתעוררו גם בזה, מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר, כי עמו ד' אלקינו, וכל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו (על פי ישעיהו מ, יז). והוא המזהיר את ישראל: 'אל תיראו ואל תערצו מפניהם' (דברים לא, ו)! והוא המאשים אותם ביראתם, כענין שנאמר במרגלים: 'וָאֹמר אליכם: לא תערצון ולא תיראון מהם, ד' אלקיכם ההֹלך לפניכם הוא ילחם לכם' (דברים א, כט-ל)! אבל נתירא משה מפני הזכות שידע לו".
ג. הסבר נחמה ליבוביץ על פי המלבי"ם
הסבר אחר כתבה נחמה ליבוביץ בספרה "עיונים בספר במדבר" (עמוד 276): "דוק ותראה שלא נאמר כאן: 'אל תירא מפניו', כאשר יאמר הכהן אל העם בצאתו למלחמת מצוה על אויביהם: 'אל תיראו, ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם' (דברים כ, ג), אלא נאמר כאן: 'אל תירא אתו', וכבר לימדונו מפרשינו מה ביניהם. כל מקום שנאמר: 'ירא מ...' או 'ירא מפני', היראה היא גופנית, מפני כח אגרופיו, ויכולת הכאה והשמדה שבידי האויב. אך כל מקום שנאמר 'ירא את' אינו אלא יראת הרוממות, יראה הנאמרת כלפי שמים ('את ד' אלקיך תירא') וכלפי הורים אשר הקיש הכתוב מוראם למורא שמים ('איש אמו ואביו תיראו'), ונאמר בין איש לרעהו כאשר מעריך ומכבד הירא את היראוי. ולזה נתכוון רש"י (כא, לד) באומרו על פי חז"ל (תנחומא חקת כה) שהיה משה ירא להילחם שמא תעמוד לו (=לעוג) זכותו של אברהם".
נחמה ליבוביץ כתבה: "וכבר לימדונו מפרשינו מה ביניהם", אך היא לא ציינה מי הם מפרשינו והיכן לימדונו, ונראה שכוונתה למלבי"ם בהקדמתו לפירושו לספר ויקרא, הנקרא "אילת השחר" (סימן תקט"ז) ובפירושו לויקרא (יט, ד).
נאמרו אם כן שני הסברים לשאלה מה ראה רש"י להסביר שלא כפשוטו:
א. לא יתכן שמשה יירא מכחו הגופני של עוג מלך הבשן.
ב. מפני שנאמר: "אל תירא אֹתו", ולא נאמר: "אל תירא מפניו".
ד. הסבר רש"י בבראשית והקושיה על דבריו
רש"י בפירושו לבראשית (יד, יג) הרחיב יותר בענין עוג שסייע לאברהם, וכתב כך: "ויבא הפליט - לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב: 'כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים' (דברים ג, יא), וזהו 'נשאר' - שלא הרגוהו אמרפל וחביריו, כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים. תנחומא... ומתכוון שיהרג אברם, וישא את שרה".
לפי הסבר זה הקשו "דעת זקנים מבעלי התוספות" (במדבר שם): "ואם תאמר: והלא כוונתו לרעה היתה - כדי שיהרג אברהם ויקח שרה"!
ה. תירוץ "דעת זקנים מבעלי התוספות"
תירצו "דעת זקנים מבעלי התוספות": "יש לומר כיון דהצלה באה על ידו היה לו לירא, כמו שמצינו בפרק חלק (סנהדרין קה ע"ב): 'בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאת ממנו רות', ואף על פי שלא נתכוון אלא לרעה, לקלל את ישראל".
ו. שאלת הרב נבנצל ותשובתו
ב"שיחות לספר דברים" (שיחה א עמוד יד) שאל הרב נבנצל: "וכי למשה אין זכויות?! הרי הוא נותן התורה, הוא מוציאם של ישראל מטומאת מצרים, מלא מצוות לאין שיעור, עבד נאמן המדבר עם ד' 'פה אל פה' (במדבר יב, ח) - הלא זכויותיו הן עצומות ביחס לזכות הפעוטה של עוג! מדוע אם כן משה חושש? וגם אם תאמר שמשה אינו בוטח בזכויותיו משום ענותנותו הגדולה, אבל הרי מצטרפת זכותם של ששים רבוא צדיקי ישראל"!
ענה הרב שלרשע משלם הקב"ה שכר מצוותיו בעולם הזה, ואילו לצדיק משלם הקב"ה שכר מצוותיו בעולם הבא, ולכן משה לא סמך על זכויות כל ישראל שיעמדו כנגד זכותו של עוג. עיין שם באריכות בדבריו הנפלאים.
סיום
יש לציין שדברי עוג לאברהם על שביית לוט נאמרו לפני למעלה מארבע מאות וחמישים שנה, ואף על פי כן עמדה לו זכותו להאריך ימים מאז!
בפרשתנו כתובים ברש"י ובמדרש מקורות נוספים שבהם קיבלו אומות העולם שכר על מעשה טוב שעשו אבותיהם לפני מאות שנים:
- על הפסוק "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב, ה) כתב רש"י: ירשה לעשו - מאברהם. עשר עממין נתתי לו: שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, והשתיים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים, ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא עשאו כבנו". גם מאז מעשה זה של לוט עברו למעלה מארבע מאות וחמישים שנה.
- על הפסוק "ויאמר ד' אלי: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירשה, כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (שם, ט), כתב רש"י: "ואל תתגר בם - לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב: 'ויגר מואב מפני העם' (במדבר כב, ג), שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר: 'ואל תתגר בם' - שום גרוי, בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה 'מואב'". מאז מעשה זה של בתו של לוט עברו קרוב לארבע מאות וחמישים שנה.
- במדרש רבה (דברים א, יד) נאמר: "אמר ר' יודן: כיון שבאו ישראל לעשות עמו (-עם עשו) מלחמה, הראהו הקב"ה למשה אותו הר שהאבות קבורים בו. אמר לו: משה, אמור להם לישראל: אין אתם יכולין להזדווג לו. עד עכשיו מתבקש לו שכר הכיבוד שכבד את אלו שקבורין בהר הזה. מנין? ממה שקרינו בענין: 'רב לכם סב את ההר הזה'". מאז מעשה זה של עשו עברו למעלה ממאתים וחמישים שנה.
נמצאנו למדים עד כמה עומדת הזכות של מעשה טוב שאדם עושה, ואפילו אם כוונתו לרעה, קל וחומר אם כוונתו לטובה!
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
