הקדמה
נאמר בפרק יד:
א. "בנים אתם לד' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת.
ב. כי עם קדוש אתה לד' אלקיך, ובך בחר ד' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה".
על פסוקים אלו כתבו המפרשים מספר הסברים, שמכל אחד מהם ניתן ללמוד כיצד יש להתבונן על המוות, ומתוך כך גם להתנחם.
א. הסבר הראב"ע
כתב הראב"ע: "וטעם 'בנים' - אחר שתדעו שאתם בנים לשם, והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה. כי כל אשר יעשה, לטוב הוא, ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם, רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם. כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים, על כן לא תעשה כמעשיהם".
כעין זה כתב הנצי"ב ב"העמק דבר": "'כי עם קדוש אתה וגו'' פירוש מובדל לגבוה, ואם כן יש לדעת כי כל צער ומקרה רע, רחמנא ליצלן, רצון הקב"ה לכבודו יתברך, או לכפרת עוון של החי, שהוא גם כן כבוד ד' ורצונו. וראוי למי שמובדל לד' שיבטל צערו מפני רצון ד'. מיהו בכי ואבלות כפי שנתנה תורה הוא רצון ד', לתת כבוד למת, עד שכבוד המת דוחה כמה מצוות שבתורה, ואבלות בכלל כבוד המת הוא. אבל לעשות דבר שישאר הרושם לאחר זמן שקבעה התורה אין זה כבוד המת, אלא רק הפקת צער, ואין ראוי לקדוש ד' לעשות כן. ואם כן הוא טעם מצידנו".
יש להעיר שדברי הראב"ע דומים מאד לדברי המשנה בברכות (פ"ט מ"ה) "בכל מאדך - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך", ולכאורה דברי הראב"ע מפורשים עוד יותר בפשט הפסוק מאשר דרשת המשנה, וקשה מדוע הוצרכה המשנה לדרוש את דרשתה מהמלים "בכל מאדך", ולא הביאה מקור לדבריה מפסוק זה? נראה ליישב שהמשנה העדיפה לדרוש את דבריה מהמלים "בכל מאדך" ולא מהפסוק "בנים אתם לד' אלקיכם" בגלל המשך הדרשה: "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד", שדבר זה אינו כתוב בפסוק בפרשת ראה.
ב. הסבר הרמב"ן
הסבר אחר כתב הרמב"ן: "ולפי דעתי כי טעם 'עם קדוש' הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך. יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ד', ולא ישא אלקים נפש, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמ"ב יד, יד), אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש, ואפילו ימות בנוער".
רבנו בחיי (שם) הרחיב בהסבר הדברים וכתב: "בנים אתם לד' אלקיכם - ואסר על המתים גדידה בבשר, זהו שאמר: 'לא תתגודדו'. ומנהג האמוריים היה, לפי שהיו עושין מן העולם הזה עיקר, וכאשר ימות להם מת ויאבד מביניהם, הנה הוא איבודו לעולם. אבל אתם אינכם כן, כי בנים אתם לד' אלקיכם, ודרך האב להוריש לבנו מנה יפה שיש לו, ולפיכך העולם הבא שבראתי, הוא מעותד לכם, ועל כן אי אתם רשאין להתגודד על המת ולא למרט שער הראש, כי בטוחים אתם שאם יאבד הגוף בעולם הזה, שתירשו חיי העולם הבא, שהוא העיקר. וזהו שאמר: 'כי עם קדוש אתה לד' אלקיך', וענין 'קדוש' נבדל, יאמר לפי שאתם נבדלים משאר בני נח, כענין 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ, כו). ויכלול עוד באמרו 'כי עם קדוש אתה לד' אלקיך', ענין שכר העולם הבא, יאמר לפי שאתם עם דבק בא-ל הקדוש, ואתם מעותדים למעלה זאת, היא מעלת העולם הבא, אין ראוי לכם לעשות מה שהם עושים".
גם "אור החיים" כתב כעין זה בתוספת משל: "בנים אתם וגו' - צריך לדעת מה טעם סמך מאמר 'בנים אתם' למאמר 'לא תתגודדו'? נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם שלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו. ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם, אבל על כל פנים ישנו, ואדרבה בטוב לו שחזר הבן אצל אביו, שהוא מקור החיים, ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה. מה שאין כן העכו"ם, שלא נקראו בנים לד', והוא אומרו 'אתם' - לשלול העכו"ם, שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים".
יש לציין שמעין המשל שכתב "אור החיים" הקדוש זה כתבו מפרשים נוספים בשם הזהר הקדוש (בפרשת ויחי רמה ע"ב). וכך כתב הרב חיים דוד הלוי בספרו "עשה לך רב" (ח"א סימן מו עמוד קמ) בשם הזהר הקדוש: "משל למה הדבר דומה? למלך השולח את בנו להשתלם וללמוד וכו', כששולח לקחתו חזרה לארמונו, בני המקום בוכים. הפקח שבהם אומר: על מה אתם בוכים? וכי לא ראוי שילך הבן להיכל אביו? ואילו ידעו הצדיקים זאת היו שמחים ביום הסתלקותם מהעולם הזה".
ג. הסבר בעלי התוספות
בהסבר אחר כתבו "דעת זקנים מבעלי התוספות": "בנים אתם לד' אלקיכם - ולכן אם מת אביכם הבשר ודם, לא תתגודדו, שהרי אינכם יתומים בכך, כי יש לכם אב שהוא חי וקיים, יתברך ויתעלה שמו, אבל העכו"ם כשמת אביו יש לו להתגודד, שאין לו עוד אב, כי אם עצו ואבנו, שאין בם מועיל, כדכתיב: 'אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתנו' (ירמיהו ב, כז)". כעין זה כתבו רבי יוסף בכור שור והחזקוני.
ד. איחוד דברי הרמב"ן והתוספות
האברבנאל כתב גם את דברי הרמב"ן וגם את דברי בעלי התוספות, והסביר ששני הטעמים כתובים בשני חלקי הפסוק: "עוד זכר סיבה על זה באמרו 'כי עם קדוש אתה לד' אלוקיך, ובך בחר ד' אלוקיך', רוצה בזה שלא ימלט הענין הזה מחלוקה: אם שיהיה ההתגודדות על המת בעבור ההפסד שקרה לו במותו, בחושבו שנפשו מרוחקת מהישועה הנפשית, או שיהיה בעבור ההפסד המגיע ממיתתו לקרוביו. ואמר שאין ראוי לישראל שיתגודדו לאחת הסיבות האלה:
לא בבחינת המת, כי לא במותו יפסיד מעלתו, והוא אמרו: 'כי עם קדוש אתה לד' אלוקיך' (כטעמו של הרמב"ן).
ולא גם כן מיראת ההזק שיגיע ממיתתו לקרובים, מפני שד' יתברך הוא המשגיח להם והוא יברכם, והוא שאמר: 'ובך בחר ד' להיות לו לעם סגולה'. ועל זה אמר: 'מכל העמים אשר על פני האדמה', כי זה ידבר בחיים הגשמיים, מלבד מה שכבר אמר בישועת נפש המת" (כטעמם של בעלי התוספות). כעין דברי האברבנאל כתב גם הספורנו.
סיום
בספר "טובך יביעו" (לרב יצחק זילברשטיין, בני ברק תש"ס) ח"ב עמ' רנט-רס כתב:
"ל'דברי חיים' מצאנז נפטר ילד קטן כבן שמונה, שהיה קרוי על שם אביו. ...כששב הקהל מבית העלמין, פתח ה'דברי חיים', ואמר: אם היה פוגש אותי מאן דהוא לפני התפילה, ונותן לי מכה חזקה, הייתי מתייחס לכך באחת משתי אפשרויות: הייתי מסיט את מבטי לאחור ומתבונן בפרצופו של המכה. אם הייתי רואה שמדובר בידיד טוב, לא הייתה לי כל בעיה להבין שהמכה החזקה שהכאיבה לי היתה בסגנון 'בקר טוב', כמו שאכן עושים חברים זה לזה. אם לא הייתי מכיר את זה שהרביץ לי, המשיך ה'דברי חיים', או שלחילופין הייתי רואה שמדובר בשונא שלי, היה מקום לתלות שהוא נתן לי מכה כדי להכאיב לי.
ועכשיו נתבונן, המשיך ה'דברי חיים', הקב"ה נתן מכה חזקה, מכאיבה מאין כמותה. אבל האם יש לי ספק שמדובר באבא רחום וחנון, שאהבתו הגדולה אלי אינה תלויה בדבר, והוא מרחם על כל אחד ואחד מבניו? אין לי בכך כל ספק. ואם כן פשוט וברור שגם כאשר קיבלתי ממנו מכה, הייתה זו מכה 'ידידותית', והוא היה ונשאר אבא טוב, ואם כן צריך לקבל הכל בשמחה. הקב"ה הוא אבא טוב, וגם הכאבים והיסורים שהוא מביא על האדם טובים הם, שהרי מאמינים אנחנו שהכל לטובתנו, ו'כאשר ייסר איש את בנו ד' אלקיך מיסרך' (דברים ח, ה)".
יהי רצון שנשמע בשורות טובות ישועות ונחמות.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
