הקדמה

קבעו לנו חז"ל במסכת מגילה (לא ע"ב) שבצום תשעה באב קוראים בתורה בפרשת ואתחנן, את פרשת "כי תוליד בנים ובני בנים" (ד, כה-מ). בפרשה זו מתוארים חטאי בני ישראל ועונשם, והתשובה שהם יעשו בעקבות העונשים.

הפרשה מתחילה בפסוקים:

כה. "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ד' אלקיך להכעיסו.

כו. העידֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ, כי אבד תֹאבֵדון מהר מעל הארץ אשר אתם עֹברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכון ימים עליה, כי הִשָמד תִשָמדון.

כז. והפיץ ד' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ד' אתכם שמה.

כח. ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן, אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחֻן".

כאן מופיעים החטא ועונשו.

אחר כך מתארת התורה את התשובה:

כט. "ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך.

ל. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים, ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקֹלו.

לא. כי א-ל רחום ד' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבֹתיך אשר נשבע להם".

מאמר זה יעסוק בשלושת המרכיבים: החטא, העונש והתשובה, אבל כיון שהשאלה על העונש היא הקשה ביותר, וכבר התייחס אליה רש"י, הוא יפתח בה.

א. העונש

הפסוקים המתארים את העונש מזעזעים בחומרתם: נאמר כאן שעם ישראל יושמד ח"ו!

אבל כפי שאנו יודעים, עם ישראל לא נשמד, ברוך ד'.

כתב על כך רש"י (בפסוק כ"ה): "ונושנתם - רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין 'ונושנתם'. והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים ל'ונושנתם', כדי שלא יתקיים בהם 'כי אבד תאבדון' (פסוק כו). וזהו שנאמר: 'וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו, כי צדיק ד' אלקינו' (דניאל ט, יד) - צדקה עשה עמנו, שמיהר להביאה שתי שנים לפני זמנה".

כוונת רש"י היא כמו שפירש בספר דניאל: "וישקוד - וימהר".

ב. על אלו חטאים חרב בית המקדש הראשון?

חז"ל לימדו אותנו שבית המקדש הראשון חרב בגלל שלש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים (יומא ט ע"ב).

יש לשאול שלכאורה בפסוקים בפרשתנו מפורטת רק העבירה של עבודה זרה!

כתב על כך רבי אברהם אבן עזרא (בפסוק כ"ה): "ועשיתם הרע - בשאר המצוות, כמו לרצוח ולנאוף".

כלומר: המלים "ועשיתם הרע בעיני ד' אלקיך להכעיסו", שמופיעות בסוף הפסוק, אינן פירוש של המלים שנאמרו קודם לכן: "והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל", אלא הן רומזות לעבירות נוספות של שפיכות דמים וגילוי עריות.

ג. חטאי מנשה מלך יהודה

היכן נאמר בפסוקים שבית המקדש חרב בגלל שלש עבירות אלו?

בספר מלכים נאמר על מנשה מלך יהודה: "ויעש הרע בעיני ד' כתועבֹת הגוים... ויקם מזבחות לבעל, ויעש אשרה... וישתחו לכל צבא השמים ויעבֹד אֹתָם. ובנה מזבחֹת בבית ד'... ויבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ד'... הרבה לעשות הרע בעיני ד' להכעיס" (מל"ב כא, א-ז).

"וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד, עד אשר מלא את ירושלים פֶּה לָפֶה, לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה, לעשות הרע בעיני ד'" (שם, טז).

על כך אומר הנביא שבית המקדש יחרב, וישראל ימותו בחרב ויגלו מהארץ (שם, יב-טז).

הנביא חוזר על כך במקומות נוספים בספר מלכים (מל"ב כג, כו-כז; כד, ג-ד), ובספר ירמיהו (טו, יד).

בפסוקים אלו מפורטות העבירות של עבודה זרה ושפיכות דמים.

העבירה של גילוי עריות מפורשת בספר ירמיהו במספר מקומות (ה, ז-ח; ז, ט; ט, א) ובספרים נוספים (ישעיהו ג, טז; יחזקאל לג, כו).

[הגמרא ביומא (ט ע"ב) למדה זאת מישעיהו (ג, טז), והגמרא בשבת (סב ע"ב) הוסיפה גם מעמוס (ו, ד). ועיין ב"גבורת ארי" ביומא שכתב: והא דמייתי להני קראי ללמד שהיו עובדי עבודה זרה ומגלי עריות, אף על גב דקראי טובא בהדיא כתיבי דהיו עובדי עבודה זרה ומגלי עריות! יש לומר כיון דהני קראי צריכין דרשה, מייתי להו, אגב דבעי למדרש להו. וכן דרך הגמרא בהרבה מקומות.]

ד. תשובתו של מנשה מלך יהודה

בספר דברי הימים (ב) מסופר שמנשה חזר בתשובה.

כך נאמר שם בפרק ל"ג:

י. "וידבר ד' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו.

יא. ויָבֵא ד' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחֹחים, ויאסרֻהו בנחֻשתַיִם, ויוליכֻהו בבלה.

יב. וּכְהָצִר לו חלה את פני ד' אלקיו ויכנע מאוד מלפני אלקי אבותיו.

יג. ויתפלל אליו וַיֵעָתֵר לו, וישמע תחִנתו וישיבֵהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ד' הוא האלקים".

ה. תיאור תשובתו של מנשה בתלמוד הירושלמי

בירושלמי במסכת סנהדרין (פ"י ה"ב) תיארו את תשובתו של מנשה, והסבירו שיסודה בנאמר בפרקנו:

ל. "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים, ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקֹלו.

לא. כי א-ל רחום ד' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבֹתיך אשר נשבע להם".

כך אמרו בירושלמי:

"אמר רבי לוי: מולא [=חבית] של נחושת עשו לו, ונתנו אותו בתוכה, והיו מסיקין תחתיו.

כיון שראה שצרתו צרה, לא הניח ע"ז בעולם שלא הזכירה.

כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת: 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו, כי א-ל רחום ד' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם' (דברים ד, ל-לא). הרי אני קורא אותו. אם עונה אותי - מוטב, ואם לאו - הא כל אפייא שוין.

והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות, שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא.

והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אדם שעבד ע"ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה?!

אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה - הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה.

מה עשה לו הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו, ושמע תחינתו.

הדא היא דכתיב: 'ויתפלל אליו ויעתר לו, וישמע תחינתו וישיבהו' (דברי הימים ב לג, יג). אמר רבי לעזר בי רבי שמעון: בערבייא צווחין לחתרתה עתרתה".

פירש "קרבן העדה": "בערבייא קורין ל'חתירה' 'עתירה', אם כן הא דכתיב: 'ויעתר לו', הוה כאילו כתיב: 'ויחתר'".

יש לשים לב שתשובת מנשה היתה כל כך גרועה, שגם כאשר עִנוּ אותו הוא לא התפלל מיד לד', אלא תחילה התפלל לכל סוגי העבודה זרה שהוא הכיר, ורק כאשר הוא ראה שהוא לא נענה - כפי שהיה צריך להיות לו פשוט שמי שהוא הבל וריק אין לו כח כלל - אז פנה אל ד'.

אבל גם אז הוא לא התפלל מתוך הכנעה וענוה, אלא מתוך התרסה, שאם ד' לא יענה לו אזי ח"ו כאילו לד' אין כח, כמו האלילים! וכל זאת אחרי שכל כך הרשיע, כמו שלמדנו בפרק ג'!

כך אמרו חז"ל בגמרא במסכת סנהדרין (קא ע"ב): "שנו רבותינו: שלשה באו בעלילה ואלו הן: קין, ועשו, ומנשה.

קין, דכתיב... עשו, דכתיב... מנשה, בתחילה קרא לאלוהות הרבה, ולבסוף קרא לאלקי אבותיו".

פירש רש"י: "שבאו בעלילה - שלא באו לבקש לפני הקדוש ברוך הוא בתפילה, אלא באו בעלילה, שאמרו דברים של נצחון, שאין להם תשובה.

מנשה - בא בעלילה, שלא התפלל למקום, אלא לבסוף: 'אם לא תושיעני מה הועיל לי שקראתי לך יותר משאר אלהות', והיינו דכתיב: 'ויכנע לפני אלקי אבותיו', מכלל דעד השתא לפני אלוהות אחרים נכנע".

ולכן ניסו המלאכים לסתום את החלונות כביכול, כדי שד' לא יקבל את תשובתו, וגם שאלו את ד' האם ד' מוכן לקבל את תשובתו. וד' אמר שהוא מוכן לקבל את תשובתו של מנשה, כדי ללמדנו שלעולם אין הדלת ננעלת בפני התשובה.

עוד הוסיף הירושלמי שד' עשה כביכול כעין חתירה מתחת כסא הכבוד, כדי לקבל את תשובתו.

ו. מה משמעות החתירה?

דברים דומים על החתירה נאמרו גם בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (קג ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב: 'ויתפלל אליו וַיֵעָתֵר לו, וישמע תחִנתו וישיבֵהו ירושלים'? מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין".

הסביר ה"יד רמ"ה": "דברים הללו דרך משל נאמרו, שהרי הקדוש ברוך הוא ברא את כל הנמצאות, ואין דבר עומד לפניו, כדי שיצטרך לעשות דבר בחשאי. כביכול כאדם שעושה דבר ומתירא לגלותו מפני הלה שכנגדו, שמעכב על ידו. או כאדם שרוצה לעשות דבר שלא כהוגן, ומתיירא לעשותו בגלוי, מפני הלה שמוכיחו. וחלילה לא-ל מכל אלו.

לפיכך אני אומר שדברים הללו צריכין פתרון. וזה פתרונן: הדבר ידוע שמדת החסד והרחמים למי שאינו ראוי להן - לפנים משורת הדין הן, ואין למדת הדין דרך בהן. לפיכך העושה דבר חסד שהוא רחוק מאד משורת הדין, כגון שגמל חסד למי שלא היה ראוי לו כלל, כמנשה וכיוצא בו, נמצא שלא נעשה הדבר על פי מדת הדין. שהרי מדת הדין נותנת שלא לגמול חסד אלא למי שראוי לו. ואם גמלו - נמצא שעשאו שלא לדעת מדת הדין.

וענין מחתרת האמור כאן לשון משל הוא, לפי שמעשיה בחשאי, שלא לדעת אחרים, אף כאן מדת החסד הזה שלא לדעת מדת הדין נעשה, והרי הוא כאילו נעשה בחשאי מפני מדת הדין.

וכל כך למה? ללמדך מדת חסדיו של הקב"ה, שקבל את מנשה בתשובה, אף על פי שלא היתה מדת הדין נותנת לקבל כלל".

יהי רצון שנחזור בתשובה שלמה, ונזכה לראות בקרוב בבנין בית המקדש השלישי.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.