הקדמה

בפרשיות ואתחנן ועקב מרובות התפילות.

בתחילת פרשת ואתחנן מספר משה רבנו לבני ישראל על תפילותיו ותחנוניו לד' להיכנס לארץ ישראל (ג, כג-כה). ואמרו חז"ל במדרש דברים רבה (יא, י) שמשה התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמנין ואתחנ"ן, והובאו דבריהם בפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" שם (ג, כה).

בפרשת עקב מופיעות תפילותיו המרובות של משה רבנו על ישראל במשך ארבעים יום וארבעים לילה, אחרי שד' רצה להשמידם בעקבות חטא העגל (ט, יח-יט. שם, כה-כט).

בפרשת עקב גם מופיע מקור הציווי להתפלל בכל יום.

כך נאמר בפרשת "והיה אם שָמֹעַ": "והיה אם שָמֹעַ תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, לאהבה את ד' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (יא, יג). 

כתב רש"י שם: "ולעבדו בכל לבבכם - עבודה שהיא בלב, וזו היא תפילה, שהתפילה קרויה עבודה, שנאמר: 'אלקך די אנת פלח ליה בתדירא' (דניאל ו, יז), [= דריוש מלך מדי אמר לדניאל: אלקיך שאתה עובד לו תדיר הוא יצילך מהאריות]. וכי יש פולחן בבבל?! [וכי יש עבודת קרבנות בבבל?!] אלא על שהיה מתפלל, שנאמר: 'וְכַוִין פְּתִיחָן לֵהּ' וגו'. [המשך הפסוק הוא: 'בְּעִלִיתֵהּ נגד ירושלם, וְזִמְנִין תְלָתָה בְּיוֹמָא הוא בָּרֵך על בִּרְכוֹהִי, וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָקֵהּ' (שם ו, יא). תרגם ה"מצודת דוד" שם: 'דניאל נכנס לביתו... ועל העלייה היו לו חלונות פתוחים מול ירושלים, לכוון בתפילתו למולה, כמו שנאמר: 'והתפללו אל ד' דרך העיר אשר בחרת' (מלכים א ח, מד). ושלש פעמים ביום היה כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלקיו']. וכן בדוד הוא אומר: 'תכון תפלתי קטֹרת לפניך' (תהלים קמא, ב)".

מקור דברי רש"י הוא בספרי כאן (מא), וכך גם אמרה הגמרא במסכת תענית (ב ע"א) בקיצור: "תניא: 'לאהבה את ד' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם (יא, יג)' - איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה".

א. מדוע לא כתבה התורה את המצוה להתפלל בצורה יותר מפורשת?

יש לשאול: מדוע לא כתבה התורה את המצוה להתפלל בצורה יותר מפורשת: "והתפללתם אל ד' אלקיכם"?

נראה שהתורה רצתה ללמדנו בניסוח זה של "ולעבדו בכל לבבכם", שהתפילה אינה רק אמירת מלים, אלא עבודה, ועבודה שבלב!

על פי זה גם ניתן להבין היטב את מה שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ד הט"ו): "כל תפילה שאינה בכוונה - אינה תפילה!".

לשון הרמב"ם חריפה ביותר: לא רק שראוי לכוון, ולא רק שהכוונה מעכבת בתפילה, אלא: "כל תפילה שאינה בכוונה - אינה תפילה!" מנין למד זאת הרמב"ם?

כתב המבי"ט ב"קרית ספר" שם: "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה - דכתיב: 'ולעבדו בכל לבבכם', ואי זו עבודה שהיא בלב? זו תפילה".

כלומר: כיון שהגדרת התפילה היא עבודה שבלב - הרי שמי לא עבד את ד' בלבו, כלומר: שהוא לא התכוון, הוא לא קיים את המצוה[1]!

ב. דברי הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה והשאלות עליו

הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה (פ"א ה"א) כתב: "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: 'ועבדתם את ד' אלקיכם' (שמות כג, כה), מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם' (דברים יא, יג), אמרו חכמים: 'אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה'".

הרמב"ם כתב שמצות עשה מהתורה להתפלל בכל יום, על סמך הפסוק מפרשתנו, אבל הוא הקדים לו פסוק מפרשת משפטים.

יש לשאול: מדוע הביא הרמב"ם שני פסוקים?

הפסוק בפרשתנו מפורש יותר מהפסוק בפרשת משפטים, כיון שבפסוק בפרשת משפטים כתוב רק: "ועבדתם את ד' אלקיכם", ועבודה היא לשון כללית, שאינה מיוחדת דווקא לתפילה, ולכן כתב הרמב"ם על פסוק זה: "מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה". כלומר: אין זה פשט הפסוק, אלא כך מסורת בידינו מחכמים.

והוסיף הרמב"ם וכתב: "שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם', אמרו חכמים: 'אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה'". כלומר: הפסוק בפרשתנו מבאר את הפסוק מפרשת משפטים שכוונתו לתפילה!

וכמו שדייק הרמב"ם בלשונו, שעל הפסוק בפרשתנו הוא לא כתב: "מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה", אלא: "אמרו חכמים: 'אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה'", כלומר: חכמים הסבירו שזה פירוש הפסוק, ואין זו רק מסורת.

לפי זה יש לשאול: אם הפסוק בפרשתנו מפורש יותר מהפסוק מפרשת משפטים - מדוע לא הסתפק הרמב"ם בפסוק מפרשתנו, אלא הביא גם את הפסוק מפרשת משפטים?

עוד יש לשאול: מנין למד הרמב"ם שמצוה להתפלל בכל יום?

ג. הסברי ה"כסף משנה"

1. תשובת ה"כסף משנה" לשאלה הראשונה

שאל ה"כסף משנה" שם: "ואם תאמר: למה לא כתב רבנו פה שנצטוינו מצוה זו מדכתיב: 'ולעבדו בכל לבבכם', שמפורש בו ציווי התפילה?".

כלומר: מדוע הביא הרמב"ם גם את הפסוק מפרשת משפטים? מדוע הוא לא הסתפק בפסוק מפרשתנו שמפורש יותר?

ענה ה"כסף משנה" "ויש לומר משום ד'לעבדו' לאו מצוה היא, אלא סיפור דברים: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, לאהבה את ד' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם - ונתתי מטר ארצכם' וגו'".

כלומר: כיון שהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" אינו מנוסח בלשון של ציווי, אלא רק בלשון של תנאי - העדיף הרמב"ם לפתוח בפסוק בפרשת משפטים, שמנוסח בלשון של ציווי.

2. תשובת ה"כסף משנה" לשאלה השניה

המשיך ה"כסף משנה" שם וכתב: "דעת רבנו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממה שכתוב: 'ועבדתם את ד'', ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום, שאם אינה בכל יום - אולי נבוא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו, וזה ממה שלא יסבלהו הדעת. ואם כן על כרחנו החיוב הוא להתפלל בכל יום".

כלומר: לפי ה"כסף משנה" הרמב"ם למד מסברה שמצוה להתפלל בכל יום: כיון שיש מצוה להתפלל, והתורה לא כתבה מתי צריך לקיים אותה, לא מסתבר שמספיק לקיים אותה פעם אחת בחיים, אלא מסתבר שצריך לקיים אותה בכל יום.

ד. הסבר ה"קרית ספר"

הסבר אחר כתב המבי"ט בספרו "קרית ספר" שם: "מה שכתב הרב ז"ל דמן התורה בכל יום חייב, אפשר דסמיך אסיפיה דקרא, דכתיב: 'וברך את לחמך ואת מימיך' וגו' (שמות כג, כה), דהוא צורך כל יום, הכי נמי תפילה בכל יום".

כלומר: לפי ה"קרית ספר" הרמב"ם למד מהפסוק שמצוה להתפלל בכל יום!

בפסוק בפרשת משפטים (שמות כג, כה) נאמר: "ועבדתם את ד' אלקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך, וַהֲסִרֹתי מחלה מקרבך", וכיון שבסוף הפסוק כתוב: "וברך את לחמך ואת מימיך", ואדם צריך לאכול ולשתות בכל יום, כך הוא גם צריך להתפלל בכל יום!

בכך ענה ה"קרית ספר" על שתי השאלות! גם על השאלה הראשונה מדוע הביא הרמב"ם גם את הפסוק מפרשת משפטים ולא הסתפק בפסוק מפרשתנו שמפורש יותר, וגם על השאלה השניה מנין למד הרמב"ם שמצוה להתפלל בכל יום! שתי השאלות מיישבות זו את זו: הרמב"ם לא הסתפק בפסוק מפרשתנו שמפורש יותר, מפני שבו לא מפורש שמצוה להתפלל בכל יום. לכן הביא הרמב"ם גם את הפסוק מפרשת משפטים. אבל מפני שהפסוק מפרשת משפטים מפורש פחות מהפסוק מפרשתנו שהכוונה לתפילה, הביא הרמב"ם גם את הפסוק מפרשתנו.

סיום

ספר "הכוזרי" בדברו על התפילה, כתב (במאמר שלישי סימן ה): "והסדר הזה [של התפילה] מהנפש כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו ונזון לגופו, ומתמדת עליו ברכת התפילה עד עת תפילה אחרת, כהתמדת כח סעודת היום עד שיסעוד בלילה".

כלומר: כשם שהאכילה מחזקת את גוף האדם, וככל שהוא מתרחק מזמן הארוחה הוא נחלש, והוא צריך שוב לאכול, כך התפילה מחזקת את נפש האדם, וככל שהוא מתרחק מזמן התפילה הוא נחלש, והוא צריך שוב להתפלל.

לפי ה"קרית ספר" יש מקור מהפסוק בפרשת משפטים למה שכתב "הכוזרי" על ההשוואה בין התפילה לבין האכל!

אולי יש להוסיף שבזמן משה רבנו היו הגופים חזקים והנפשות חזקות, והיה מספיק לאדם לאכול פעם אחת ביום ולהתפלל פעם אחת ביום.

אחר כך נחלשו הגופים והנפשות, והיו אוכלים פעמיים ביום ומתפללים פעמיים ביום, כיון שתפילת ערבית היתה רשות.

אחר כך נחלשו הגופים והנפשות עוד יותר, וכיום אוכלים שלש פעמים ביום ומתפללים שלש פעמים ביום,  כיון שקבלו כל ישראל על עצמם את תפילת ערבית כחובה.

יהי רצון שנזכה להתפלל תמיד מתוך כוונה, ומתוך הרגשת רעב וצימאון להידבק בד'.

[1] בהמשך דבריו (בהלכה ט"ז) הסביר הרמב"ם: "כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את לבו, ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים. ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה, ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפילה, ושעה אחת לאחר תפילה, ומאריכין בתפילה שעה".

עוד כתב הרמב"ם לגבי מי שלא כיון: "מי שהתפלל ולא כיון את לבו - יחזור ויתפלל בכוונה. ואם כיון את לבו בברכה ראשונה - שוב אינו צריך" (פ"י ה"א).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.