הקדמה

         בפרשתנו נאמר שאסור להקריב בבמות, ונרמז שהיו זמנים שבהם היו הבמות מותרות.

כך נאמר בפרק י"ב:

ד. "לא תעשון כן לד' אלקיכם.

ה. כי אם אל המקום אשר יבחר ד' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם - לשכנו תדרשו ובאת שמה.

ו. והבאתם שמה עֹלֹתיכם וזבחיכם, ואת מעשרֹתיכם, ואת תרומת ידכם, ונדריכם ונדבֹתיכם, ובכֹרֹת בקרכם וצֹאנכם.

ז. ואכלתם שם לפני ד' אלקיכם, ושמחתם בכל משלח ידכם, אתם ובתיכם, אשר ברכך ד' אלקיך.

ח. לא תעשון ככל אשר אנחנו עֹשׂים פה היום, איש כל הישר בעיניו.

ט. כי לא באתם עד עתה, אל המנוחה ואל הנחלה אשר ד' אלקיך נֹתֵן לָךְ.

י. ועברתם את הירדן, וישבתם בארץ אשר ד' אלקיכם מנחיל אתכם, והניח לכם מכל אֹיביכם מסביב, וישבתם בטח.

יא. והיה המקום אשר יבחר ד' אלקיכם בו לשכן שמו שם - שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם: עולֹתיכם וזבחיכם, מעשרֹתיכם ותרֻמת ידכם, וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לד'".

         הסביר רש"י:

(ד) "לא תעשון כן - להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר.

(ח) לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' - מוסב למעלה, על 'כי אתם עוברים את הירדן' וגו' (יא, לא), כשתעברו את הירדן - מיד מותרים אתם להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק...

(יא) שמה תביאו וגו' - למעלה אמרו (פסוק ו) לענין שילה, וכאן אמור לענין ירושלים, ולכך חלקם הכתוב, ליתן היתר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב, וחרבה נוב ובאו לגבעון, היו הבמות מותרות עד שבאו לירושלים".

         נמצאנו למדים שבזמן גלגל נוב וגבעון היו הבמות מותרות, ואילו בזמן שילה וירושלים היו הבמות אסורות.

         חז"ל סיכמו את היתר הבמות ואיסורן במהלך כל הדורות, מבריאת העולם ועד סופו, במסכת זבחים (פרק י"ד משניות ד-ח):

"עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות...

משהוקם המשכן נאסרו הבמות...

באו לגלגל הותרו הבמות...

באו לשילה נאסרו הבמות...

באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות...

באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה נחלה"[1].

         יש לשאול: כיון שהיה מותר בזמנים מסוימים להקריב בבמות, מדוע נאסר הדבר באיסור חמור של כרת בזמנים אחרים (ויקרא יז, א-ט)?

         מצד שני: הרי בזמן שנאסרו הבמות היה בכך איסור חמור ביותר, שחיובו כרת. מדוע אם כן היה מותר בזמנים מסוימים להקריב בבמות?

         על שתי שאלות אלו נאמרו מספר תשובות במפרשים.

א. הסבר המפרשים לאיסור הבמות

         על האיסור להקריב בבמות נאמרו ארבעה טעמים:

1. הסבר הרלב"ג והאברבנאל

         על הפסוקים המובאים בהקדמה כתב הרלב"ג (יב, ד): "לא תעשון כן לד' אלקיכם, כמו שהיו עושים הגויים, לעבוד אלהיהם במקומות רבים, כאומרו: 'אבד תאבדון את כל המקֹמות אשר עבדו שם הגוים' (יב, ב), כי אתם לא תעבדוהו כי אם במקום מיוחד, והוא המקום אשר יבחר ד' אלקיכם מכל השבטים, שם לבד תהיה זאת העבודה לד', להעיר על יחוד הנעבד בה. ולזה היה במקום מיוחד, ועל ידי משפחה מיוחדת"[2].

         לפי הרלב"ג העבודה במקום אחד מדגישה את אחדות ד'!

         כעין זה כתב גם האברבנאל שם: "שלא יחשבו ישראל שאחרי שיכבשו את הארץ יעשו בתי קדושתם באותם המקומות שהיו העמים עובדים לאלהיהם... לכן הודיעם שלא יהיה כן... 'כי אם אל המקום אשר יבחר ד'' - רצונו לומר שהמקום המקודש צריך שיהיה אחד, כאחדות האלקי יתברך השוכן בו, ולא יהיה רבים כמקומות הגויים, וזהו אומרו: 'כי אם אל המקום'. עוד צריך שתהיה בחירתו מאת ד', ועל פי נביא, לא כרצון העובדים כאשר יעלה על רוחם, וזהו: 'אשר יבחר ד' אלקיכם מכל שבטיכם'".

         כעין זה נראה גם מדברי רש"י בפרשת קרח (במדבר טז, ו): "זאת עשו קחו לכם מחתות - מה ראה לומר להם כך? אמר להם: בדרכי עובדי כוכבים יש נימוסים הרבה, וכומרים הרבה, וכולם (ס"א ואין כולם) מתקבצים בבית אחד. אנו אין לנו אלא ד' אחד, ארון אחד, ותורה אחת, ומזבח אחד, וכהן גדול אחד. ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה גדולה?!"[3].

         נראה מדבריו שהעבודה במקום אחד מדגישה את אחדות ד'!

2. הסבר "ספר החינוך"

         הסבר אחר כתב "ספר החינוך" בביאור המצוה "להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה, ולא בחוץ" (מצוה תמ[4]): "משרשי המצוה: כי בהיות מקום מיוחד בעולם לקרבנות, וההתמדה בו לבקש משם את ד', יתקדש המקום, ונחה עליו רצון הא-ל, ושפע ברכתו שופע עליו תמיד, ויהיו לבבות בני אדם מתפחדים ומתרככים לזכרו, וישוב כל איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיו בראותו אותו. ואם כל המקומות יוכשרו להקרבה - לא יהיה כן בכולן, ידוע הדבר".

         כעין זה כתב "ספר החינוך" גם במצוה "שלא לשחוט קדשים מחוץ לעזרה" (מצוה קפו[5]): "משרשי המצוה, לפי שד' ברוך הוא קבע מקום לישראל להביא שם קרבנותם, ולהכין שם לבבם אליו, ומתוך קביעות המקום והגדלתו ויראתו אל לב בני אדם - נפשם מתפעלת שם לטוב, והלבבות מתרככים ונכנעים לקבל שם מלכות שמים שלמה. על כן מנענו ד' מעשות מעשה הקרבנות, רק במקום ההוא, כדי שתהא כפרה שלמה לנו".

         לפי "ספר החינוך" העבודה במקום אחד גורמת לכל מי שבא לשם להרגיש את יחודו של המקום, ומתוך כך לתקן את מעשיו. מה שאין כן אם ההקרבה מותרת בכל מקום - האדם לא ירגיש הרגשה מיוחדת בהגיעו למקדש, ולא יתקן את מעשיו.

         אולי ניתן להוסיף שלפי "ספר החינוך" אפשר להבין גם מדוע בשעת היתר הבמות לא התירה התורה להקריב בבמות אלא רק עולות ושלמים, ולא שאר קרבנות, כדי שכאשר יגיעו למשכן יקבלו יראה מהמשכן[6]!

3. הסבר הרד"ק

                הסבר אחר כתב הרד"ק. על הפסוק "ויאהב שלמה את ד', ללכת בחֻקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר" (מל"א ג, ג) כתב הרד"ק: "רק בבמות הוא מזבח ומקטיר - קודם שנבנה הבית, כי אחר שנבנה הבית לא ראינו שזבח בבמות. ואם כן למה אמר: 'רק'? והלא מותרות היו הבמות עד שבנה הבית!

         לפי שאמר: 'בחקות דוד אביו', ודוד לא זבח אלא במזבח אשר לפני הארון בירושלים, או בבמה אשר בגבעון, ולא ראינו לו שזבח וקטר בבמות אחרות[7]. כי הרבות הבמות מביא האדם לעבודת גילולים, כי הוא משפט הגויים, שבונים במה בכל הר וגבעה, ותחת כל עץ רענן".

         לפי הרד"ק נראה שהטעם לאיסור הבמות הוא שההקרבה בבמות עלולה להביא את האדם לעבוד עבודה זרה!

4. הסבר המהר"ל, ה"שפת אמת" והרב קוק

         הסבר אחר כתב המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פ"ד), על סמך אותו מדרש שהביא רש"י שהובא בסעיף הראשון: "כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש, שהיה להם כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחילוק בישראל... לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלמה. ומפני כך נחרב הבית [השני] בשביל שנאת חינם, שנחלק לבם והיו מחולקים, ולא היו ראויים למקדש, אשר הוא התאחדות ישראל"[8].

         לפי דבריו העבודה במקום אחד מביאה לאחדות האומה!

         כעין זה כתב גם ה"שפת אמת" (תרמ"א) בפירושו לפסוק "לא תעשו כן לד' אלקיכם" (יב, ד): "כי על ידי בית המקדש היו בני ישראל בשורש האחדות. כי כן צריכים בני ישראל להיות: כהן גדול אחד, ובית המקדש אחד. ולכך על ידי שעברו והקריבו בבמות נתפרד האחדות, ונהרס החיבור, ונחרב בית המקדש. וכמו כן על ידי שנאת חינם נתפרד האחדות של הנפשות, ונחרב הבית, והכל ענין אחד".

         כעין זה כתב הרב קוק בספרו "עולת ראיה" (חלק א עמ' רנז): "בהיותנו על אדמתנו, ובית עולמים בבנינו היה מקום מרכז האחדות - נאסרו הבמות הפרטיות, כי גם ההתאחדות שיכולה להיות על ידי קיבוצים קטנים שבבמות, מפסידה היא את יסוד אחדות האומה הכללית שבמרכז הגדול"[9]. וכן כתבו מפרשים נוספים[10].

א. הסבר המפרשים להיתר הבמות

         על ההיתר להקריב בבמות בזמנים מסוימים נאמרו חמישה טעמים:

1. הסבר הרלב"ג: להתישר לעבודת ד'

         כתב הרלב"ג בספר מלכים (א' סוף פרק י"א): "התועלת הראשון הוא להודיע שאין הכוונה בקרבנות ההזבחה וההקטרה, אך הכוונה בהם הוא מה שיעידו עליו מסודות המציאות אשר יעמדו עליו המיוחדים לזאת העבודה המתבוננים בה באורך הזמן. ולזה לא יקובל בזה תועלת, אלא כשנעשה על ידי הכהנים. אלא שהתורה התירה לעשות כל איש הישר בעיניו לזבח ולקטר בבמות עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה, כמו שנזכר בתורה, כדי שיתישרו לעבודת ד' יתברך מפני מה שהוטבעו בו מהעבודות הנעשות לאלהים אחרים, יחשבו שלא יהיה ד' יתברך אלוק אם לא יעבדוהו בזה האופן".

         כלומר: אם בני ישראל לא היו יכולים להקריב בבמות - הם היו מרגישים כאילו הם אינם עובדים את ד'.

2. הסבר ה"משך חכמה": כדי שבני ישראל לא יכשלו בעבודה זרה

         הסבר אחר כתב ה"משך חכמה" בהקדמתו לחומש ויקרא: "הקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות: ה'מורה' (ח"ג פרק מו) אמר כי הוא להרחיק לב האדם מעבודה זרה, והרמב"ן (ויקרא א, ט) וסיעתו אמרו כי הוא לקרב כל הכוחות והעולמות, והוא ענין עלעקטרי רוחני, אשר בפעולות הכהן יעשה גבוהות בעולמות שונים, כידוע. ואולי יש להכריע כי קרבנות במה הם רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עמו ישראל, לכן צוה כי יקטירו לשם שמים. לא כן קרבנות בית המקדש, המה ודאי לקרב העולמות ולחבר דודים... ומקור לזה הא דתנן ריש פרק פרת חטאת (זבחים קיג ע"א): 'אין ריח ניחח בבמה קטנה', הרי דקדשי במה אינם לריח ניחח"!

         לפי ה"משך חכמה" ההקרבה בבמה באה להרחיק את בני ישראל מעבודה זרה[11].

         יש לציין שהסבר זה נראה הפוך מהסבר הרד"ק, המובא בפרק הקודם, שהתורה אסרה את ההקרבה בבמות כדי שלא יכשלו בעבודה זרה!

         נראה שניתן ליישב שאין ביניהם מחלוקת, אלא יש כאן שני צדדים, ששניהם נובעים מהרצון וההשתוקקות להקריב קרבנות לד'.

         מצד אחד: כאשר אסור להקריב לד' בכל מקום עלולים להגיע לעבודה זרה, כדברי ה"משך חכמה", כיון שיש תשוקה טבעית באדם להקריב קרבנות לד', וכאשר הדבר נאסר עליו, הוא עלול לפעול בדרך האסורה, של עבודה זרה. ולכן התירה התורה את ההקרבה בבמות בזמנים מסוימים, כדי לאפשר להביע את הדבקות בד' בדרך המותרת.

         מצד שני: כאשר מתרגלים להקריב במקומות רבים, עלולים להגיע לעבודה זרה.

3. הסבר על פי פירוש הנצי"ב על התורה: לסייע לבני ישראל בפרנסתם

         הסבר אחר כתב הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" לפרשת ואתחנן (דברים ד, כא): "יש להתבונן על מה שאנו רואים שהגיעו... לעבודה זרה בימי שילה ובית עולמים [שהיו הבמות אסורות], יותר מבזמן גלגל נוב וגבעון [שהיו הבמות מותרות]... אבל הענין דהמון ישראל היו להוטים אחר עבודת הקרבנות, באשר היו ידועים לסגולת פרנסה. ומלבד כל הקרבנות של ציבור, שנקראים 'לחמי לאשי' (במדבר כח, ב), היה כל אחד מקריב בפני עצמו, ביחוד בחג הסוכות, לפני הגשם, לזה התכלית. אמנם היה הדבר קשה לכל יחיד לבוא דווקא לשילה, או לבית עולמים, והבמות היו אסורות, על כן היו מבקשים עבודת אלהים אחרים. מה שאין כן בעת שהותרו הבמות, לא הגיעו לזה הרצון כלל".

         אמנם הנצי"ב לא כתב בפירוש שהתורה התירה את ההקרבה בבמות מפני שההקרבה בבמות עזרה לבני ישראל לזכות בשפע של פרנסה, וגם עזרה להם שלא להיכשל בעבודה זרה. אבל על פי דבריו ניתן להסביר כך.

4. הסבר על פי פירוש הנצי"ב בשיר השירים: להביא את בני ישראל לאהבת ד'

         בפירוש "רנה של תורה" "מטיב שיר" לשיר השירים (ו, ה) כתב הנצי"ב הסבר נוסף: "גם ביהודה גברה תשוקה זו להקריב בבמות לשם ד', ועל כן מצאו מקום לפרש המקראות באופן אחר מפירוש חז"ל, והכל משום עונג אהבה ודבקות לקב"ה, עד שאפילו אסא ויהושפט הצדיקים לא יכלו להפרישם מן הבמות, עד שבא חזקיהו המלך והרביץ תורה ברבים, והיה להם בנקל להשיג אהבת ד' על ידי התורה, ושוב לא היו להוטים כל כך אחר הבמות ולעבור על איסור כרת".

         בפירושו זה כתב הנצי"ב שההקרבה בבמות הביאה לאהבת ד', ולכן היו בני ישראל להוטים להקריב בבמות, עד כדי כך שמלכי יהודה הצדיקים לא יכלו למנוע אותם מכך. ואפשר שזו גם הסיבה לכך שהתורה התירה את ההקרבה בבמות בזמנים מסוימים, כדי להרגיל את בני ישראל באהבת ד'.

5. הסבר נוסף על פי הרלב"ג: להגיע לנבואה

         הסבר נוסף אפשר לומר על פי דברי הרלב"ג בספר מלכים (א ג, ג): "רק בבמות הוא מזבח ומקטיר - להגיע אליו הנבואה, כי יש בהעלאת העולות רושם בהגעת הנבואה, כמו שנתבאר בפרשת בלעם, וכבר נתננו הסבה בזה במה שבארנו מדברי התורה בפרשת נח. ולזה זכר שהעלה שלמה אלף עולות בבמה אשר בגבעון, ושם נראה לו ד' יתברך בחלום הלילה".

         כן כתב הרלב"ג שם גם בתועליות (מל"א סוף פרק יא): "[התועלת] השני הוא להודיע שיש בהעלאת העולות מבוא להגעת הנבואה, וכל שכן כשהפליגו ברבויים. ולזה תמצא שספר כי בגבעון, שהיתה בו הבמה הגדולה, ולזה היה בו מזבח הנחשת שעשה משה, היה מעלה שלמה אלף עולות. וסיפר תיכף כי בגבעון נראה ד' אל שלמה. וכבר נתבאר זה גם כן מענין בלעם, כמו שזכרנו שם במה שהשתדל להגיע אליו הנבואה, בשבנה שבעה מזבחות והעלה פר ואיל על כל מזבח, וכבר בארנו הסבה בזה בפרשת נח. ואולי שלמה מפני רוחק מדרגתו מהנבואה, כי היה נער בעת ההיא, הוצרך אל זה המספר הרב מן העולות"[12].

         על פי דברי הרלב"ג הללו אפשר להסביר שהתורה התירה את הבמות בתקופות מסוימות, כדי שהאנשים הראויים לנבואה יזכו לה באמצעות הקרבת הקרבנות. אמנם יש לציין שהסבר זה אינו מסביר את כל היתר ההקרבה בבמות, אלא נותן הסבר נוסף, שמתאים רק לאנשים מיוחדים.

סיכום

         א. על השאלה מדוע התורה אסרה את הבמות בשעת האיסור נאמרו ארבעה הסברים:

1. על פי הרלב"ג והאברבנאל התורה אסרה להקריב בבמות כדי להדגיש את אחדות ד'.
2. לפי ספר החינוך התורה אסרה להקריב בבמות כדי שבני ישראל יעלו למקדש ויקבלו יראה מהמקדש.
3. לפי הרד"ק התורה אסרה להקריב בבמות כדי שלא יגיעו לעבודה זרה.
4. על פי המהר"ל, ה"שפת אמת" והרב קוק התורה אסרה להקריב בבמות כדי להביא לאחדות עם ישראל.

         ב. על השאלה מדוע התורה התירה את הבמות בתקופות מסוימות נאמרו חמישה הסברים:

1. הרלב"ג כתב (בתועליות) שהתורה התירה להקריב בבמות כדי שיתרגלו בעבודת ד', ואם לא היו מקריבים קרבנות היו עלולים לא לעבוד את ד' בכלל.
2. ה"משך חכמה" כתב שהתורה התירה להקריב בבמות כדי שלא יעבדו עבודה זרה. כך גם ניתן לומר על פי הנצי"ב בפירושו לדברים.
3. לפי הנצי"ב בפירושו לדברים ניתן לומר שהתורה התירה להקריב בבמות כי ההקרבה מביאה פרנסה.
4. לפי הנצי"ב בפירושו לשיר השירים ניתן לומר שהתורה התירה להקריב בבמות כי ההקרבה מביאה לדבקות בד'.
5. לפי הרלב"ג (במלכים א ג, ג) ניתן לומר שהתורה התירה להקריב בבמות כדי להגיע לנבואה.

סיום

         בפרק הראשון למדנו שהתורה אסרה את הבמות כדי להדגיש את אחדות ד' ולהביא לאחדות האומה. דבר דומה נאמר במסכת ברכות (ל ע"א לגירסת הרא"ש): "תנו רבנן:

היה עומד בחוץ לארץ - יכוון את לבו כנגד ארץ ישראל...

היה עומד בארץ ישראל - יכוון את לבו כנגד ירושלים...

היה עומד בירושלים - יכוון את לבו כנגד בית המקדש...

היה עומד בבית המקדש - יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים...

היה עומד בבית קדשי הקדשים - יכוון את לבו כנגד הכפורת.

היה עומד אחורי הכפורת - יראה עצמו כאילו לפני הכפורת.

נמצא: עומד במזרח - מחזיר פניו למערב, במערב - מחזיר פניו למזרח.

בדרום - מחזיר פניו לצפון, בצפון - מחזיר פניו לדרום.

נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד".

[1] מה שכתב ה"שפתי חכמים" על רש"י כאן באות ל' סותר את המשנה, וכבר העירו עליו הרב דוד פארדו בספרו "משכיל לדוד" על רש"י כאן, והרב ראובן מרגליות בספרו "נר למאור" בקונטרס בסוף פרשת מסעי "שפתי נבונים". ועיין גם ב"שפתי חכמים" שבחומש "המאור".

[2] כעין זה כתב הרלב"ג גם בסוף פרשת תרומה בתועלת השלישי.

[3] מקורו של רש"י הוא בתנחומא קרח ה.

[4] מצוה תלח במהדורות מוסד הרב קוק.

[5] מצוה קפז במהדורות מוסד הרב קוק.

[6] עיין בתוספות במסכת בבא בתרא (כא ע"א): "כי מציון תצא תורה - לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים, וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי: 'למען תלמד ליראה' (דברים יד, כג) - גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים, ועוסק בתורה".

[7] יש להעיר שבעת העלאת ארון הברית מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד, זבח דוד כל ששה צעדים לאורך כל הדרך (שמ"ב ו, יג)! כנראה שהרד"ק כלל הקרבות אלו במה שכתב: "לפני הארון". ואף על פי שכתב: "דוד לא זבח אלא במזבח אשר לפני הארון בירושלים", כנראה כוונתו לכל הזמן שהיה הארון בירושלים, ולא לזמן העלאתו.

עוד יש להעיר שדוד זבח בגורן ארונה היבוסי (שמ"ב כד, כה)! ויש לומר ששם היה זה בהוראת גד הנביא (שם, יח).

[8] כעין זה כתב המהר"ל גם בפ"ה שם וכן בספרו "אור חדש" על מגילת אסתר (ו, יג).

[9] כעין זה כתוב גם ב"עין איה" ברכות חלק א, עמ' 76 אות כ.

[10] הרש"ר הירש (דברים יב, י-יא) כתב: "המקום שיבחר למקדש התורה יאחד את האומה לעד".

המלב"ים (שמות כה "רמזי המשכן") כתב: "זאת היתה הכוונה במלאכת המשכן והמקדש אשר נבנה אחר כך בירושלים, ב'עיר שחברה לה יחדיו': שם נתאחדו כל נפשות האומה הישראלית, ויעמדו כאיש אחד פרטי". ועיין באריכות בפירושו לתהלים מזמור קכב.

ה"אזנים לתורה" (ויקרא ט, ג) כתב : "אחת מהמטרות של המשכן והמקדש, והעלייה לרגל למקדש, והחנייה סביב למשכן במדבר, היא לרכז את בני ישראל ולאחד אותם לעם אחד".

על הפסוקים "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב... ויבנה את האבנים מזבח בשם ד'" (מלכים א יח, לא-לב) כתב הרד"ק: "להראותם כי שנים עשר שבטי בני יעקב עליהם להיות מחוברים ודבקים בד', להעלות במזבח אחד. לא כמו שהיו עושים עתה, כי שני השבטים היו מעלים עולה במזבח ד', והשאר במזבח הבעל. לפיכך בנה לעיניהם המזבח משנים עשר אבנים". ועיין גם בדבריו של הרב קוק בספרו "מדבר שור" עמ' עה-עו, בביאור פסוקים אלו.

ועיין בספרו של הרב נריה "צניף מלוכה", במאמר "אחדות ישראל" (על חטא יצרא דבמת יחיד), שהרחיב בענין.

[11] ה"משך חכמה" הוסיף: "ומצאתי אחרי זה בדברי רלב"ג בתועליותיו במלכים (סוף פרק יא תועלת א) על קרא ד'רק בבמות הוא מזבח ומקטיר' (מל"א ג, ג), שאף שהן מותרות, אין בהם כוונה עצמית. יעויין שם". ומשמע מדבריו שהם זהים לדברי הרלב"ג. אבל אין הדברים כן, אלא שיש ביניהם דמיון, שלפי שניהם אין בהקרבת הקרבנות בבמה מטרה עצמית של השראת השכינה, אלא רק תועלות, אבל בתועלות הם נחלקו, שלפי הרלב"ג התועלת היא שעל ידה יגיעו לעבודת ד' - "עשה טוב", ואילו לפי ה"משך חכמה" התועלת היא שלא יכשלו בעבודה זרה - "סור מרע".

[12] א. עיין גם ברלב"ג שמואל א יג, ח: "והנה הוחיל שאול שבעת ימים למועד אשר הגביל לו שמואל באמרו אליו: 'וירדת לפני הגלגל, והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות לזבוח זבח שלמים, שבעת ימים תוחל עד בואי אליך', וכאשר הגיע היום השביעי וראו העם כי לא בא שמואל נפוצו מעל שאול מרוב פחדם ויראתם. וידמה כי שאול, [כדי] להגיע אליו הנבואה העלה העולה והשלמים כאשר ראה כי לא בא שמואל. ולא די שלא הועיל, אבל נמנעה גם כן נבואת שמואל להודיע אותו מה יעשה ואיך יתנהג בענין זאת המלחמה, לפי שכבר עבר על מצות הש"י במה שצוהו על ידי שמואל נביאו שיוחיל שבעת ימים עד באו אליו. אך לא חטא במה שהעלה העולות והשלמים והוא זר, כי אז היה מותר לזר להקריב בבמת יחיד, כמו שנתבאר בסוף זבחים".

ב. עיין גם שמ"א י, ה: "אחר כן תבוא גבעת האלקים אשר שם נציבי פלשתים, ויהי כבֹאך העיר ופגעת חבל נביאים יֹרדים מהבמה, ולפניהם נבל ותף וחליל וכנור, והמה מתנבאים".

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"ד) למד מכאן: "לפיכך בני הנביאים 'לפניהם נבל ותף וחליל וכנור', והם מבקשים הנבואה, וזהו שנאמר: 'והמה מתנבאים', כלומר: מהלכים בדרך הנבואה עד שינבאו". הרד"ק שם הוסיף: "ואמר לו שמואל כי שם תצלח עליו רוח ד'... לפי שהיה שם הארון" כלומר שבזכות הארון אשר ב"גבעת האלקים", היא הגבעה שבה היה ארון הברית (תרגום יונתן, רש"י, רד"ק ומפרשים נוספים), יזכה שאול לנבואה. על פי דברי הרלב"ג כאן יש להוסיף שבפסוק זה מוזכר דבר נוסף שבזכותו זוכים לנבואה: ההקרבה בבמה!

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.