א. החיוב לשמוח במצוה
השרש ש.מ.ח. מופיע בתנ"ך כמאתים וחמישים פעם, ומהם כמה פסוקים מפורסמים ביותר, כמו "עבדו את ד' בשמחה". פסוק זה כתוב בספר תהלים (ק, ב), אבל בתורה לא מצאנו חיוב כזה. אולם בתוכחה שבפרשת "כי תבוא" כתוב שכל הקללות עלולות להגיע "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה" (דברים כח, מז).
כתב שם רבנו בחיי: "יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות. והשמחה במעשה המצוה - מצוה בפני עצמה. מלבד השכר שיש לו על המצוה - יש לו שכר על השמחה. ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה. ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה, ובכוונה שלמה".
כעין זה כתב הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו - ראוי להפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח, מז)".
ב. כיצד יגיע האדם לשמחה במצוה?
יש לשאול: כיצד יגיע אדם לשמחה? לכאורה השמחה היא דבר טבעי: מי ששמח - שמח, ומי שאינו שמח - לא שייך לצוותו שיהיה שמח!
לימד אותנו הרמב"ם שהדרך להשגת הדברים שברגש, היא השכל. כך כתב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה (י, ו): "ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה".
מה עלינו ללמוד כדי להיות שמחים? דבר זה לימדנו הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פי"ט): "על הפסוק שזכרנו למעלה 'עבדו את ד' בשמחה' אמרו במדרש: אמר רבי איבו: כשתהיה עומד להתפלל - יהא לבך שמח עליך, שאתה מתפלל לאלקים שאין כיוצא בו. כי זאת היא השמחה האמיתית שיהיה לבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו במצוותיו, שהם השלמות האמיתי והיקר הנצחי".
כלומר: כאשר האדם יבין את גודלן של המצוות - הוא יתמלא שמחה שהוא זוכה לעסוק בהן.
הרחבה לדברים כבר כתב ה"מגיד משנה" על הרמב"ם בסוף הלכות לולב (פ"ח הט"ו): "אין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן. ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת. ויקל בעיניו טרחן, ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו. וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו, ישמח ויגיל, לפי ששמחת שאר דברים תלויים בדברים בטלים, שאינם קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוה ובלמידת התורה היא השמחה האמיתית". דהיינו, כל אדם שמעריך ומכבד את הדבר שהוא עושה, ומכיר בחשיבותו, הרי שהוא שמח. על אחת כמה וכמה כאשר האדם לא רק מעריך ומכבד את הדבר שהוא עושה, מצד עצמו, אלא זוכה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, ולעסוק בדבר העיקרי שלשמו נברא!
ספר חרדים (עמוד יז) כתב שיש שבעה עשר תנאים לקיום המצוה בשלימות, והתנאי הרביעי הוא השמחה הגדולה במצוה. והוסיף: "וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל [האר"י הקדוש] לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקדש - בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית.
ואמר דהיינו דכתיב: 'תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל' (דברים כח, מז), פירוש 'מרב כל': מכל מיני תענוג שבעולם, ומכל מיני זהב ופז רב, ואבנים טובות ומרגליות".
כלומר: לפי האר"י הקדוש פירוש הפסוק הוא לא רק שצריך לשמוח במצוה, אלא שצריך לשמוח במצוות שמחה גדולה יותר מכל דבר אחר!
ג. היכן מופיע בתנ"ך שהעם כולו שמח שמחה גדולה?
עד כאן עסקנו בשמחת המצוה של כל אדם מישראל, בכל מצוה ומצוה שהוא מקיים. אבל מצאנו מספר מעמדות בתנ"ך שבהם עם ישראל כולו שמח שמחה גדולה:
- בחנוכת המשכן, לאחר שאש יצאה מאת ד' ואכלה את העולה ואת החלבים שעל המזבח, נאמר: "וירא העם וירֹנו, ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).
- בהכנות להקמת בית המקדש הראשון נאמר: "וישמחו העם על התנדבם, כי בלב שלם התנדבו לד', וגם דויד המלך שמח שמחה גדולה" (דהי"א כט, ט).
- גם לאחר חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה נאמר: "וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב, על כל הטובה אשר עשה ד' לדוד עבדו ולישראל עמו" (מלכ"א ח, סו וכעין זה בדהי"ב ז, י).
- גם בחנוכת בית המקדש השני בימי זרבבל נאמר: "ורבים בתרועה בשמחה להרים קול" (עזרא ג, יב).
מדוע דווקא במעמדות אלו שמח העם שמחה גדולה? כאשר כל עם ישראל מתאחד ועולה למקדש - הרי שמתוך האחדות בעבודת ד' מתגברת השמחה.
אשרינו שאנו זוכים לחיות בדור שזוכה לגור בארץ ישראל ולשלוט בה, ומתוך תפילה עמוקה ושמחה על בנין הבית, נזכה בעזרת ד' בקרוב לעלות ולהיראות בבית בחירתנו בשמחה גדולה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
