1.       מדוע ישראל פנו אל המדבר?

בפרשתנו, משה מדריך את ישראל כיצד יתמודדו עם המעבר החד מ'המדבר' לחיים חדשים בארץ ישראל. במדבר חיו ישראל כעם נודד בניסים גלויים ובארץ ישראל מצבם משתנה מקצה לקצה – שם יחיו בקביעות את חייהם הטבעיים.

ארץ ישראל היתה מאז ומתמיד היעד הסופי למסעותיהם של עם ישראל. עוד כשישראל היו משועבדים במצרים הקב"ה הבטיח למשה שישראל יצאו ממצרים לארץ טובה ורחבה.[1] שם יוכלו לפתח חקלאות ומסחר, ולהשיג עושר, גבורה ועוצמה לאומית. כך יוכלו להיות עם משפיע בתרבות האנושית ולהודיע את שם ה' בין העמים.[2]     

אך לאחר יציאת מצרים במקום לפנות ישר לארץ ישראל הקב"ה הורה לעם ישראל לנדוד אל המדבר. בפרשת בשלח מתארת התורה את מהלך זה: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים". מדוע ה' הורה לישראל לפנות מהדרך הקצרה הפונה אל ארץ ישראל כפי שלכאורה היה מתבקש? הטעם מפורש בפסוקים: "כי אמר אלהים: פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". בפשטות, החשש שעם ישראל שלא הורגל בעייני המלחמה יברח במנוסה מאימת הקרב ויחזור למצרים.^[3]

וכאן מתבקשת השאלה: מדוע יש לחשוש ממנוסת ישראל? מדוע שלא יעשה לישראל נס גם בכיבוש הארץ כשם שעשה להם בקריעת הים? מדוע שיצטרכו לברוח? התשובה היא פשוטה: הנס הוא זמני, הוא נצרך רק כשאין בכוחו של עם ישראל להסתדר לבד. אמנם בארץ ישראל אין מקום לניסים, היא המטרה הסופית של יציאת מצרים, שם על עם ישראל לעמוד כבר על רגליו ולחיות חיי עם במסגרת חוקי הטבע.^[4] לא יתכן שגם שם עם ישראל יוכל לכבוש את ארצו רק על ידי ניסים. לכן, מכיוון שעם ישראל עוד לא יכול להסתדר בכוחות עצמו ואמונתו רופפת הוא זקוק לליווי המיוחד של הקב"ה בניסים שיתרחשו במדבר.

אמנם לדעת חז"ל יש ביאור נוסף לפסוקים, לדעתם ישנו טעם נוסף בגינו ישראל לא נכנסו לארץ ישראל מיד: "אמר הקב"ה: אם אני מוליכם דרך פשוטה [לארץ ישראל], מיד מחזיקים איש איש בשדהו ובכרמו והם בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ויהיו אוכלים מן ושותים מי באר והתורה נבללת בגופם"^[5] לטעם זה נראה שביאור הפסוק הוא שאם ישראל יכנסו מיד לארץ יתקלקלו ויחזרו למצרים מבחינה מוסרית ותרבותית. כשיראו כיצד נצחו בגבורתם את עמי הארץ יפלו בגאווה וישכחו את מקור כוחם: "פן ינחם העם בראותם [את כוחם] במלחמה – ושבו מצרימה [לשכחת ה' שבתרבות מצרים]". אח"כ כשיתיישבו בארץ, שם חוקי הטבע שולטים, שם יש לזרוע ולקצור ונדמה שהאדם הוא מחולל ההצלחה, ישכחו מי הוא הנותן להם את טובת הארץ וחלילה ימרדו בריבונו של עולם. לשם כך הם פונים אל המדבר שם לא ילחמו בכוח ידם אלא יהיו מוגנים על ידי ריבונו של עולם. שם גם את האוכל והמזון לא ישיגו מכוח עצמם אלא בחסד ה'.^[6] נמצא שלפעמים הקב"ה מהנהיג את ישראל בניסים כדי שלא יבואו ישראל וימרדו בו. שלא יאמרו שבכוחם וגבורתם נצחו.

2.       המדבר – זמן הילדות של האומה

כאמור, תפקיד התנהלות החיים הניסית במדבר היא להחדיר בעם ישראל את יסוד האמונה והביטחון בה'. ישראל לא מנצחים שם בכוחם אלא בחסדי ה'. הדבר מתבטא לא רק במלחמות אלא גם בקיום היום יומי של החיים: לעומת החיים בארץ ישראל, החיים במדבר קשים מאוד, כמעט ואין מים ואין אוכל. באופן טבעי מצוקה של מי שתיה ומזון התעוררה מיד ועם ישראל התלונן וצעק אל ה'. אמנם כאמור, אין זה מקרה שהקב"ה מוליך את ישראל במדבר "האיום והנורא", יש לזה תפקיד במהלך החינוכי של עם ישראל. הדברים מתבארים בפרשתנו: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו אם לא, ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך". במדבר אי אפשר לעם שלם להסתדר אם לא בנס. הסבל הנורא של המחסור חקק בלבם עד כמה האדם חסר אונים ללא העזרה האלוהית. הקב"ה ב"ידו האחת" עינה והרעיב אותנו ו"ביד השניה" האכיל אותנו ודאג לכל צרכנו. תקופה זו זיככה אותם והעמידה אותנו על האמונה שה' הוא מקור הברכה והחיים. בנוסף לכך, במידה וישראל לא הלכו בדרך ה' מיד היה עונש בדרך ניסית שהורה להם את הדרך הנכונה. כך האמונה בה' נקבעה בהם לדורות: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

ממילא נבין שאם היו ישראל נוחלים מיד את הארץ הטובה ובעמל כפיהם היו מוציאים את יבולה ומתעשרים בה הם היו נגררים מיד לגאווה ושוכחים את ה', לכן מזהיר משה: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר, ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש... השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך... פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". בארץ ישראל שבה ניתן לחיות לכאורה גם בלי עזרה אלוהית החשש משכחת ה' ממשי מאוד, רק בעקבות הקדמת תקופת המדבר נחקקה בישראל האמונה שה' הוא אביהם גם בדורות הבאים: "למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך".

שלב המדבר דומה לילדות. הילד קשור אל הוריו ותלוי בהם. אם יהיה ילד טוב יקבל לתגמול ואם לאו יענש. ביטוי למציאות זו מצאנו במדרש בעניין מלחמת עמלק: "סמך פרשה זו [מלחמת עמלק] למקרא זה [לרפידים] לומר: תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין? חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שנייה, וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא, אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו". בתקופת המדבר אנו נישאים על כתפיו של ריבונו של עולם ומתוודעים שיש אבא ואנו זקוקים לו והוא המושיע, אם חלילה שכחנו אותו אפילו לרגע אחד מיד הושלכנו מעל כתפיו ומיד הבנו שאנו זקוקים לו.

לאחר תקופת הילדות נבנית בו לאט לאט ההכרה שיש לו הורים וכך כשהוא כשמגיע האדם לתקופת הבגרות והאדם כבר עומד ברשות עצמו, אז אם היתה לו ילדות טובה לעולם לא ישכח את הוריו גם בזמן גדלותו. זוהי מדרגת ארץ ישראל, שם כבר עלינו לעמוד על רגלינו ולזכור שיש לנו אבא הגם כשאנחנו כביכול כבר יכולים ללכת בעצמינו ולדאוג לכל צרכנו. זה הוא האתגר האמיתי: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל!"

3.       שער השמיים

בסיום הפרשה מוסיף משה ומבאר את מעלתה של ארץ ישראל:  "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". ארץ ישראל שונה ממצרים בכך שהצלחת הגידול החקלאי בה תלויה במי גשמים ולא בנהר. אם יבואו גשמים הרי שהגידולים יצליחו ואם לאו הרי שיהיה רעב וחורבן. לעומת זאת ארץ מצרים איננה תלויה בגשמים שכן ניתן להביא מים מן הנהר והברכה בה קבועה.

לכאורה ארץ מצרים עדיפה, המים בה קבועים ולעולם לא מפסיקים אך באמת דווקא יתרון זה הוא חיסרון גדול. ארץ ישראל תלויה בחסדי ה' ובברכת שמיים. האדם העובד בה נושא תדיר את עיניו לשמיים ויודע שלא הכל תלוי בו. הוא יודע היטב שהעמל שלו חשוב ונכון אך דבר לא יעזור אם ריבונו של עולם לא ימטיר גם את ברכתו. לכן, בהמשך הפסוקים מזהיר שאם ישמעו ישראל בקול ה' הרי שתהיה ברכה אך אם לא ישמעו הקב"ה יעצור את השמיים וישראל יגלו מארצם. עונשים אלו הם נובעים דווקא מברכת הארץ שלא מקבלת אלא את הנאמנים לה' ורק להם היא מביאה ברכה. בהתאם לכך מצאנו שאת החוטאים בה ארץ ישראל מקיאה מהר ממנה וכמו שהזהירה התורה: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".[7]

לעומתה, ארץ מצרים נותנת את ברכתה לכל. הנהר השוטף בתדירות נותן את מימיו גם לחוטאים הגרועים ביותר וממילא החוטאים בה נשארים בה לנצח, לא עוברים ייסורים או ענישה, אך כך הם הולכים ומסתאבים ומאבדים כליל את דרכם.[8]   

גם בתקופת האבות מצאנו כמה פעמים שדווקא בארץ ישראל ישנו רעב ולעומת זאת בארץ מצרים היה שפע וברכה. כבר אצל אברהם אבינו מצאנו שנאלץ לעזוב את ארץ ישראל שלקתה ברעב ולנדוד לארץ מצרים. אלא שכאמור, הדבר דווקא למעלתה של ארץ ישראל, דווקא היסורים הגורמים גלות וטלטלה הם אלו שמזככים את היושבים בה במידה והם ראויים לכך. בכך היא ראויה לעם ישראל יותר מכל עם ולשון שהם היודעים לקבל את היסורים וגם אם יחטאו ויגלו הם ישובו בתשובה ויחזרו אליה טהורים ומזוככים: "...השמרו לכם פן יפתה לבבכם... וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה... ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם... למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ". כך ישראל נשמרים מכיליון גמור וזהו סוד קיומם הנצחי.

חז"ל ביטאו את רעיון זה גם ביחס לחייו של אברהם: "עד שלא בא אברהם אבינו כבר היה המקום דן את העולם (באכזריות – בכיליון גמור): חטאו אנשי דור המבול הציפם כזיקים על פני המים, חטאו אנשי מגדל פזרם מסוף העולם ועד סופו, חטאו סדומיים שטפם באש וגפרית, אבל משבא אברהם אבינו לעולם (זכה לקבל יסורים ממשמשים) ובאים כענין שנאמר: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם" ואם תאמר: מפני מה ייסורים באים? מפני חבתן של ישראל!".^[9]

4.       העמל של ארץ ישראל

מצאנו בחז"ל גורם נוסף ומשמעותי בבחירתה של ארץ ישראל למקום הקבוע של עם ישראל. לעומת ארץ מצרים הפורייה שלא דורשת עמל רב, בארץ ישראל יש לעמול ולעבוד קשה עד שהקרקע תהיה ראויה לגידול. לפי חז"ל זו אחת הסיבות שאברהם התפלל שדווקא ארץ זו תהיה נחלתו. אברהם שמח לעזוב את ארצו הקודמת. תושבי הארץ היושבים על שפת הנהר התברכו בקרקע שאיננה צריכה עיבוד, ולכן לא התעסקו בהכשרת הקרקע ובהכנתה לזריעה. המים שטפו מעצמם את השדות ולא נותר לאנשי העיר אלא לזרוע. הדבר גם השפיע על אופיים התרבותי והתפתחה שם תרבות שלא דורשת מהאדם להתעלות ולתקן את חייו. על כך אמרו חז"ל:^[10] "אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וּבַאֲרַם נָחוֹר, רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים, אָמַר הַלְּוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת". אך בעודו עובר דרך ארץ כנען, הוא הבחין בתופעה מיוחדת: בארץ כנען ששכנה במרכז התרבות האנושית, בין הפרת והחידקל הצפוניים לנילוס הדרומי, בין אימפריית בבל ושומר למצרים העתיקה, באקלים הממוזג, בין הקור ובין החום,^[11] שם מצא מקום הדורש לעבוד ולעמול להכשרת הקרקע – ודווקא את מקום זה רצה: "וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, רָאָה אוֹתָן עֲסוּקִין בְּנִכּוּשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר בִּשְׁעַת הָעִדּוּר".^[12]  לארץ כזאת השתוקק אברהם. לארץ הדורשת עמל ועבודה. בה ראוי לבנות חברה עמלה העסוקה באופן מתמיד בתיקון והתעלות:^[13] "אָמַר: הַלְּוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת"! אז נגלה אליו ה' ואברהם התבשר שאכן, זו ארצו המיועדת: "אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת!".^[14]

5.       מצרים ומדרגת גן עדן

כאמור, בניגוד לארץ ישראל עומדת ארץ מצרים בה היושבים עלולים להתדרדר לשכחת ה' ולבטלנות. אמנם, באופן מפתיע הפסוקים קושרים את ארץ מצרים דווקא למקום הנעלה ביותר – לגן עדן: "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה כגן ה' כארץ מצרים באכה צער". גם בספר בראשית מצאנו שהנהרות שיצאו מגן עדן עצמו הם הנהרות שלצדם התפתחו התרבויות הגדולות - מצרים ובבל.[15] ללמדך שהתרבויות היושבות על נהרות אלו קשורות למדרגת גן עדן.[16]

ובאמת, מקום גן עדן מזכיר במובנים רבים את ארץ מצרים. זהו מקום שבו אין צורך למי גשמים שכן נהר קבוע שוטף את הגן ומפרה את האדמה וגם הקרקע הפורייה איננה דורשת עמל רב. לאדם לא נשאר אלא לעבוד מעט את האדמה ולשמור אותה מהמזיקים ובכך תסתיים עבודתו.

הראי"ה בעין איה[17] מבאר שמקום זה עקרונית באמת ראוי לאדם. העבודה והעמל המעשי אינם אלא שלב מעבר כתוצאה מהחטא שבעקבתו הודח האדם מגן עדן: "ארורה האדמה בעבורך בעיצבון תאכלנה". אם היה נשאר במקום זה היה נופל ומתדרדר כמו שאכן התרחש לתרבויות שישבו על נהרות גן עדן. לכן הקב"ה החזיר אותו למקום ממנו בא – לארץ ישראל – שם יש לעבוד ולעמול בעבודת האדמה וכמו שמגלים חז"ל: "ויגרש את האדם, גורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה, ששער גן עדן סמוך להר המוריה, משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח, שנאמר: "וייקח ה׳ אלהים את האדם" מאיזה מקום לקחו? ממקום בית המקדש, שנאמר "לעבוד את האדמה אשר לוקח משם".[18]

אך לעתיד לבוא כשיתעלה האדם וריבוי הטובה כבר לא יוביל אותו לשכחה ובטלנות הרי שהעול המעשי יסור ממנו והוא יהיה ראוי לשוב ולחיות בגן עדן, מקומו המקורי.  

נמצא שבהווה אנחנו עדיין לא ראויים למדרגת גן עדן אך אסור לנו להיות כבולים לגמרי בהווה, העבודה השוחקת לא מתאימה לנו, אנו ראויים להגיע למצב כזה שהעול המעשי יסור מאתנו ועיקר החיים שלנו ישובו להתעסק בחיי שכל, דעת ורוח עדינים.  

כדי ליצוק את תוכן זה בחיינו מצווה אותנו התורה לשמור פעם בשבוע את השבת ופעם בשבע שנים את השמיטה. ששה ימים ושש שנים נעבוד וננוח ביום השביעי ובשנה השביעית. כך, מצד אחד העמל המעשי שהוא כרגע נצרך בחיינו לא נפסק אך מצד שני בימים ובשנים שבהם אנו נשמרים ממלאכה יש לנו יכולת להציץ אל העולם העתידי בו תבטל המלאכה הקשה המסיחה את הדעת מעולמנו הפנימי. בכך מצוות אלו מיישרות אותנו, מעמידות את הרוח בחיינו וגורמות לנו להיות יום אחד ושנה אחת ראויים למדרגת גן עדן שעוד תתגלה בעתיד.[19]

6.       בימינו

במקומות רבים נקראת הגלות בנביאים כמדבר.[20] בגלות ישראל אינם עומדים ברשות עצמם ואת ההשתדלות המעשית הם משאירים לשלטונות הנוכריים. הדבר מתאים למדבר בוא אנחנו לא עומדים בכוחות עצמינו ותלויים בחסדי אחרים. כשחזרנו לארצנו עם ישראל עבר מהפכה. מעם התלוי באחרים נהפך ישראל לעם בעל כוחות אדירים של מעשה ועמל. אך במהפך זה טמונה כמובן סכנה, שמא נאמר שוב: "כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה".

אמנם ההשגחה העליונה מזכירה לנו שוב ושוב שיושבים אנו בארץ ישראל ולא במקום שלו ושקט הדומה לארץ מצרים. הייסורים, הטלטלות והמלחמות הפנימיות והחיצוניות המתאימות דווקא לארץ ישראל ה"נקנית בייסורים"[21], מזכירות לנו כמה אנו תלויים בחסדיו של בורא עולם והם אלו המזככים אותנו בסופו של דבר.

הראי"ה מבאר[22] שההתפתחות הטכנולוגית היא חלק מהחזרה של האדם למצב העליון של האדם. שעות הפנאי והחופש שניתן לכל כך הרבה אנשים מאפשר להרחבת דעת ולהעמקה וכאן ניצבות בפנינו שתי אפשרויות: או לחזור למצרים – לשכחה, לשעמום ולחטא או לשוב לגן עדן.

הנביא מבשר שבגאולה האחרונה, האפשרות השנייה היא זאת שתופיע בסופו של דבר וארץ ישראל תשוב למדרגת גן עדן: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".

[1] שמות פרק ג'.

[2] עיין 'עולת ראיה' עמ' רפ"ח.

[3] מו"נ חלק ג' וכן באב"ע במקום. אמנם מצאנו במדרש שעל ים סוף היו אלו שרצו לעשות מלחמה עם מצרים אך הרושם העולה מפשט הפסוקים שבני ישראל היו נואשים ובקשו שמשה יתפלל עליהם. מכל מקום הרמב"ן מתקשה – הרי מצאנו שישראל נתקלו במדבר במלחמה עם עמלק ולא חזרו אחורה – ומתרץ ששם זאת היתה התגוננות בלבד ולא מלחמה משמעותית ועוד שכבר הסתבכו במדבר והיה קשה להם לחזור.

[4] לכן כבר בצאת ישראל ממצרים מציינת התורה שישראל יצאו חמושים, כלומר: מוכנים לקרב כשיהיו מסוגלים לכך. עיין רבינו בחיי בתחילת פרשת בשלח: "דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבע והמקרה ואחרי כן יפעל הנס...".

[5] מכילתא במקום.

[6] עיין רבנו בחיי על התורה (שמות, יג, יז) : "ודע כי כל ענייני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה ניסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגת הביטחון שהוא שורש האמונה, כדי שיהיו ראויים לקבל תורה...".

[7] ויקרא פרק יח'

[8] עיין רמב"ן במקום.

[9] ספרי האזינו קיד.

[10] עיין בהקדמה בביאור התרבות שהתפתחה סביב מגדל בבל.

[11] עיין רבנו בחיי שמות כה, כח : " והיתה (המנורה) מונחת בדרום מפני שרוב החכמה בדרום ונקראת ארץ ישראל ארץ הדרום לפי שהיא מונחת במבחר המקומות - באמצע האקלים מז' אקלימים שהעולם נחלק בהם, והיא מזוגה מקור וחום ומוכנת לקבל המושכלות..." ועיין בהמשך בביאור הדברים. ועיין בדברי המהר"ל בבאר הגולה באר ו': "אבל מה שאמרו שארץ ישראל באמצע העולם, ענין זה בוודאי נכון וקיים, ואינו אמצע העולם שתחת הנקודה שבשמים ששם עיגול חצי היום העובר מקוטב לקוטב, כי דבר זה הוא אמצע העולם לפי מצב כדור השמים, אבל אמצע העולם האמיתי הוא האמצעי, כי הצדדין מחולקים ומשתנים בענייניהם. וכן אין ספק כי החלק אשר הוא אמצעי לפי מצב כדור הארץ אינו ארץ ישראל, אבל אמצעי עולם אשר הוא אמצעי שוה בין הצדדים המחולקים והוא אמצעי ביניהם, זהו ארץ ישראל... ומטעם זה נקרא ארץ ישראל "ארץ החיים", כי בקצה דבק ההעדר, ואילו ארץ ישראל שאינה נוטה אל הקצה היא ארץ החיים... וכן אמרו על ארץ ישראל שהיא "גבוהה מכל הארצות", מטעם (ש)נקראת אמצעי... "

[12] רמב"ן שם.

[13] אהבת העמל והזריזות הפנימית נובעים מחיבור כל מדרגות החיים אל השכל וזאת סגולתה של ארץ ישראל האקלים ממוזג והאחדות שוכנת בקרבה "אווירה דארץ ישראל מחכים". עיין בעין אי"ה שבת ב' עמ' 89 - 94 שם מבאר הרב את דברי הגמרא המתארת את נפילתם המוסרית של בנות ציון בשלהי ימי בית ראשון, שם מבאר הרב ששורש הנפילה המוסרית יסודה בחטא הגאווה היוצרת באדם תחושה שאין בו חסרונות ואין לו לאן לשאוף, הדבר גורר אחריו מידה גרועה של עצלות ושקיעה מוסרית, לעומת זאת על האדם לדעת שלעולם עליו לתקן את דרכיו ולשאוף אל האמת השכלית – מתוך כך תיווצר זריזות פנימית הדוחפת את האדם לתקן בכל עת את חייו. וכדברי רש"י הידועים בתחילת פרשת בחוקותי: "אם בחוקותי תלכו" – "שתהיו עמלים בתורה".

[14] בראשית רבה פרשה לט פסקה ח'.

[15] בראשית פרק ב': "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים...".

[16] עיין מלבי"ם שם.

[17] עין איה שבת א' פרק א' פסקה טו'.

[18] פרקי דר' אליעזר.

[19] עין איה שם ואורות הקודש חלק ב' מאמר חמישי פסקה לג'.

[20] עיין לגוגמא יחזקאל פרק כ' פסוקים לד' – לה'.

[21] גמרא ברכות.

[22] שם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.