• א. סיכום הדרך, הודאה לה' והצהרת כוונות

בפרשתנו, ה' מצווה את עם ישראל שבשעה שיעברו את הירדן עליהם לקחת אבנים, לסוד אותם בסיד[1] ולכתוב עליהם את התורה "באר היטב".[2] את אותם האבנים יצמידו זה לזה ויבנו מהם מזבח בהר עיבל. על המזבח יקריבו קורבנות וישמחו שמחה עצומה.

הפרשנים בדרך כלל ביארו שמדובר בסוג של הצהרה מכוננת המסכמת את תקופת המדבר ומבהירה מה הוא יחודו של עם ישראל: הרמב"ן מבאר שמעמד זה בו יבנה מזבח שעליו יכתבו דברי התורה צריך לבאר לישראל באיזו זכות זכו למעמד זה. בעודם מתחילים פרק חדש בחייהם, כעם הזוכה לארץ משלו, עליהם לדעת שארץ ישראל לא נתנה להם אלא מכוח התורה שזכו לה במדבר. האבן עזרא מוסיף שהקמת המזבח והקרבת הקורבנות היא תוצאה של החובה להודות לה' על שהצליחו לעבור את הדרך הארוכה של המדבר וזכו להגיע למעמד זה.

האברבנל הולך בכיוון דומה אך מפרט יותר. כל עם, עם סיום מסעותיו, מציין במצבה את הסיפורים וההרפתקאות שעברו עליו, למען ייזכר לדורות לשם ולתהילה. כך גם ישראל, לקראת המנוחה בארצם, הם ירצו לכתוב את קורות חייהם שעברו עליהם בתקופת המדבר. לכן הקב"ה מצווה את ישראל לכתוב את התורה על האבן, כך יכתבו הדברים לא ככל עם אלא מתוך נקודת מבט של אמונה, בה יודו ויכירו בחסדי ה' ובתורתו.

חז"ל[3] הוסיפו שאת התורה שכתבו על האבנים כתבו בשבעים לשון, כלומר: בכל השפות שהשתמשו בהם העמים באותה התקופה. נראה שלדבריהם, לכתיבת התורה והקמת המזבח תפקיד נוסף – להכריז לפני העמים את יחודו של עם ישראל ואת תפקידו הרוחני והמוסרי בעולם.   

נמצא שבמעמד זה נערך מעין בירור בדבר מהותו של עם ישראל לקראת כניסתו המלאה לארץ וכמו כן נחשפת התורה והוראותיה כלפי העמים היושבים בארץ. הנצי"ב[4] אכן מדייק מהפסוקים שכתיבת התורה על האבנים מכוונת הן כלפי ישראל והן כלפי אומות העולם. התורה כופלת בדבריה את הציווי להקים את האבנים: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות... והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד". מדוע התורה מצווה פעמיים את אותו הדבר? מבאר הנצי"ב שהציווי הראשון הוא ביחס לעם ישראל אך השני הוא ביחס להוראת התורה כלפי אומות העולם.[5]

• ב. הברכה והקללה

בניגוד לדרך הקודמת המבארת שתפקיד כתיבת התורה על האבנים הוא ליצור איזו הצהרה כלפי ישראל והעמים שמסביב, לדעת הרשב"ם מטרת הכתיבה על האבנים שונה לגמרי. כתיבת התורה על האבנים לא עומדת לעצמה אלא היא חלק מהעניין של הברית שהתקיימה בהר עיבל והר גריזים. כך הוא מסביר מדוע אבנים אלו צריכים להיות מוצבים דווקא בהר עיבל – המקום בו תתקיים הברית. בברית זו עומדים הלווים מתחת לשני ההרים ומקללים את החוטאים ומברכים את אלו ששמרו על טהרתם. ששה שבטים עומדים בהר גריזים – לשם מכוונות הברכות וששה שבטים עומדים בהר עיבל – לשם מכוונות הקללות. הלווים קוראים את הקללות והברכות[6] וכל ישראל מקבלים על עצמם את הדבר ועונים אמן. התורה הכתובה על האבנים מהווה מעין חוזה בין ישראל לריבונו של עולם שעליו נשבעים ישראל.

מדוע מעמד זה נצרך? הרי כבר קבלו ישראל את התורה בברית בערבות מואב? המלבי"ם מבאר שלאחר שישראל נכנסו לארץ הרי שהם נעשו ערבים זה לזה. כשישראל חיים יחד בארצם הרי שישנה השפעה משמעותית של כל יחיד על חברו. גם אם יהודי אחד יעבור עבירה בסתר הרי שיש לזה השפעה משמעותית לכל העם הקשור עמו. ביטוי משמעותי לזה מצאנו בחטאו של עכן. עכן שמעל ולקח מהשלל בכיבוש העיר יריחו, עשה זאת בסתר, בלי שאיש ידע, אך למרות זאת העם בכללו נענש והובס במלחמת העי שכן עם הכניסה לארץ הוא נהיה לגוי אחד.

עובדת היות ישראל עם אחד ומעורב דווקא בארץ ישראל, בה לידי ביטוי בהבדל בין לקיחת האבנים מהירדן ללקיחת האבנים למעמד הר עיבל והר גריזים. בספר יהושע מצוין שישראל לקחו שנים עשר אבנים והקימו אותם בירדן ועוד שנים עשר אבנים הקימו בגלגל לזיכרון הנס.[7] את האבנים הניחו זה לצד זה בנפרד. אמנם, במעמד הר גריזים והר עיבל לקחו דווקא אבנים שלמות (שלא הונף עליהם הברזל) ומהם מקימים מזבח משותף – ללמדך שעם המעבר לארץ ישראל מתחדשת קומה חדשה בישראל - השבטים השונים כעת מעורים ומחוברים יחד. עם ישראל עובר מחיים שבטיים סביב המשכן להיות "גוי אחד בארץ". כאמור לדבר יש השפעות, לטוב ולרע.

מכיוון שהערבות יכולה להביא ברכה אך גם יכולה להביא קללה ישראל במעמד הר גריזים והר עיבל מקללים את החוטא ב"ארור". הלווים קוראים בקול רם[8] את החטאים שאנשים נוהגים לעשות בסתר,[9] על חטאים אלו חייב להיות עונש מידי בכל חומרתו כדי שלא שישראל לא יתקלקלו מאדם מושחת זה ולא יענשו בגללו. נמצא שבמעמד זה, כשהתורה החקוקה על האבנים לפניהם, ישראל מוכנים לקבל אחריות ולהיענש בכל חומרת הדין ומיד במידה וחלילה יפלו בחטא ובלבד שכלל ישראל לא יפגע.

מי שרוצה רק את הברכות של התורה ולא מוכן לקחת אחריות על מעשיו ולקבל את חומרת הדין עבור כלל ישראל הרי שיש לו עולם רוחני שמתמקד רק בו ולא מוכן להתמסר עבור כלל האומה. בהיסטוריה של ישראל בא הדבר לידי ביטוי בגרים הכותים שהצטרפו לישראל בימי בית שני. הכותים אמנם דקדקו במצוות מהתורה אך במצוות חכמים, שנועדו לתקן את גם את האנשים החלשים באומה בגזירות וסייגים ולבסס את אחדות האומה סביב מעשים מסוימים, הם זלזלו.[10] לכן הם העמידו דמות יונה דווקא בהר גריזים, ללמד אותך שהם מוכנים לקבל את הברכות של התורה אך ערך הערבות מהם והלאה.[11]

• ג. מפגש ראשון וממשי עם התורה

לפי חז"ל כתיבת התורה בשבעים לשון על האבנים איננה רק להודיע מי הם ישראל ומה תפקידם אלא הוא כדי ללמד את הגויים תורה. בירושלמי אף ציינו חז"ל שמאבנים אלו נגזר דינם של עמי כנען לכיליון, שכן היה להם ללמוד מהם ולא למדו: "אמר ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן: "והיו העמים משרפות סיד" – מסיד זה נטלו [עמי כנען] איפופסין [גזר דין] שלהן מיתה".^[12] תוספות במסכת סוטה הקשה[13]: מדוע דווקא עכשיו נגזר גזר דינם על כך שלא קבלו את התורה והרי גם בשעת מתן תורה החזיר הקב''ה את התורה על כל אומה ולשון והם לא רצו לקבלה? אלא שכעת התורה כתובה על האבנים והיא גלויה לכל המבקש ללמוד תורה. במתן תורה הגילוי היה מופשט וכללי, רוח התורה החלה לרחף במציאות והעמים לא באו לבקשה אך כעת הצטוו ישראל לחקוק את התורה על האבנים ולחשוף את חוקי התורה במציאות בגלוי – כעת אם לא יקבלו הגויים את התורה הרי שזו מלמד על ניגוד עצמי לתורה וממילא נגזר דינם.

בהמשך לזה נחלקו התנאים בתלמוד כיצד נכתבה התורה על האבנים? האם היא נכתבה על גבי הסיד או על גבי האבנים עצמם[14]: "תנו רבנן: כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה: שנאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת"  ואחר כך סדו אותן בסיד. אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקב''ה ושיגרו נוטירין [שליחים] שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה ועל דבר זה נחתם גזר דינם לבאר שחת שהיה להן ללמוד ולא למדו. ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה וכתבו להן למטה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל..." הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן. אמר רבא בר שילא מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב: והיו עמים משרפות סיד על עסקי סיד. ור' יהודה כי סיד מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה אף אותם הכותים (הגויים) אין להם תקנה אלא שריפה". המהר"ל בחידושי אגדות מבאר שיסוד מחלוקת התנאים נוגע ליחס העקרוני לאומות העולם. לאחר מעבר הירדן, סמוך יחסית לגבול יש צורך לכתוב את התורה על האבנים כי התורה אמנם שייכת בעיקר ליושבי הארץ אך היא נכתבת סמוך לגבול הארץ מכיוון שהיא במהותה שייכת גם לשאר העמים.[15]

לר' יהודה התורה נכתבת מתחת לסיד. הדבר מלמד על כך שלגויים אין שייכות בחייהם הפשוטים לתורה. הסיד המכסה את האותיות מביא לידי ביטוי את המסך הרוחני העוטף את העמים. רק על ידי "בינתם היתירה" של חכמיהם הם מסוגלים לקלף את הסיד, להסיר את המסך ולהיפגש עם אורה של תורה. החכמה, חושפת את מה שעומד מאחורי המציאות הגלויה, כך העמים יכולים על ידי הבנת "דבר מתוך דבר" להיפגש עם אורה התורה.[16] אך בחיים הגלויים, נסתרת הופעת התורה לדעת ר' יהודה לאומות העולם.

לעומת זאת, לר' שמעון, התורה נכתבת על גבי הסיד מכיוון שהארת התורה היא גלויה לעמים. הם מסוגלים לפגוש בחייהם הפשוטים את אחדות ה' ורק בעקבות החטא הם פורשים ממנה. אמנם הגויים לא קבלו את התורה ולכן נגזר גזר דינם, אך אין זה מהותי להם ולעתיד תהיה להם תקנה.[17] ממילא אם היו שבים בתשובה הרי שהיו מקבלים אותם לשיטתו. [18]  

• ד. החקיקה שבטבע

נמצאנו למדים שישנם שלושה כיוונים שונים לטעם כתיבת התורה על האבנים: הכרזה ובירור עניינם של ישראל, מסמך שעליו קבלו ישראל את הערבות ולימוד תורה לאומות העולם.

לדעתי ניתן לומר שישנו מכנה משותף לטעמים אלו. עם כניסתם של ישראל לארץ נוצר מהלך חדש בעולם. עם ישראל הופך מעם נווד לעם משמעותי שלא ניתן להתעלם ממנו בתרבות האנושית. לכן, על ישראל להודיע לעצמו ולכל מה הוא ומהיכן הגיע (הטעם הראשון), בנוסף לכך ישנו חיבור והשפעה בין החלקים השונים באומה זה על זה (הטעם השני), וממילא ישנה גם תביעה ממשית מאומות העולם להתעלות אל מדרגת התורה (הטעם השלישי).

הכתיבה על האבן רומזת לכל זה. עד עכשיו התורה היתה נאמרה בעל פה או שנכתבה על קלף רגיל, אך מעתה, עם כניסתם של ישראל לחיים הלאומיים הטבעיים, היא נכתבת על האבן, בחומר הגס ומשם יוצאת הברכה וגם התביעה הרוחנית מכל.[19] 

אולי אין זה מקרה שדווקא בשכם זכינו למעמד זה. בשכם שהרי בשכם זהו המקום הראשון שאברהם בנה מזבח וקרא בשם ה'. זהו גם המקום הראשון של ההתנגשות עם אומות העולם בתקופת יעקב. זהו המקום הבסיסי בו בפעם הראשונה אור ישראל הופך למשמעותי גם כלפי העמים.[20]

עם שובנו לארצנו וחיינו הלאומיים נתפלל ששוב אור התורה ייכתב על החומר הגס וברכת התורה תתפשט גם לתוכנו ולאחר מכן לכל.

[1] בפרשנים נחלקו בטעמו של הסיד. יש אומרים  שעניינו כדי לאפשר את הכתיבה על האבנים או כדי לחבר את האבנים יחד למען יעמדו זה על זה וכך יבנה המזבח (אב"ע).

[2] נחלקו הראשונים אם מדובר ממש בכתיבת כל התורה (רמב"ן) או שמא רק במצוות (אב"ע) או רק באיסור לא לעבוד עבודה זרה.

[3] עיין רש"י בביאור המילים "באר היטב".

[4] העמק דבר במקום.

[5] האברבנל ביאר את כפילות זו בדרך אחרת: התחלת הפסוקים מדברים על מה שדרך העם לעשות מעצמו והפסוקים הנוספים מחייבים את המעשה כמצווה. גם למלבי"ם דרך משלו בביאור הכפילות כפי שיתבאר להלן.

[6] לפי דעת חז"ל הברכות הם ההפך מהקללות : יתברך מי שלא יחטא במעשים המביאים קללה.

[7] כך לפי הפשט על פי האברבנאל והמלבי"ם על יהושע. המלבי"ם ביאר לפי זה את הכפילות בפרשתנו. הפסוקים הראשונים מדברים על החיוב לכור את נס מעבר הירדן בהקמת האבנים במקום החניה והפסוקים שלאחר מכן מדברים על הקמת האבנים בהר עיבל. אמנם לפי חז"ל (סוטה לו:) ישראל הקימו שנים עשר אבנים בערבות מואב ושנים עשר בירדן ועוד שנים עשר לקחו מהירדן להר עיבל ובנו מזבח ומשם באותו היום הספיקו עוד לחנות בגלגל.

[8] כידוע הלוויים שייכים באופן מיוחד למידת הדין וכן ה"קול הרם" שייך לזה, שכן הדין הוא היציאה אל הפועל של האמת בצורה מיידית וכפי חומרת המעשה. ועיין 'מסילת ישרים' פרק ד' בביאור עניין זה.

[9] חזקוני, רשב"ם.

[10] עיין עין איה ברכות פרק שביעי פסקה יח'.

[11] יש לעיין מדוע לא הוזכרו הברכות בפירוש. ה"שפת אמת" מבאר שהברכות עניינם חיבור פנימי אל עולם הרוח ולכן התורה לא כתבה אותם בפירוש. עיין עוד בפירוש המלבי"ם.

[12] ירושלמי סוטה ז , כא.

[13] סוטה לה:

[14] סוטה לה:

[15] שם במהר"ל. ואולי יש רמז בכך שהיו שלושה סוגי אבנים – בערבות מואב, בגלגל ובהר עיבל – ללמדך שיש יחס בין ארץ ישראל לגבול ולחוץ לארץ – מהפנים עד החוץ. בארץ ישראל האבנים הופכים להיות מזבח שלם.

[16] כמו "אלוהי האלוהים" של הגויים. שהוא נבדל מהם.

[17] ואולי הדבר שייך לעניינו של ר' שמעון שמביט על התוכן הפנימי שבכל דבר.

[18] יושבי ארץ כנען לא יכולים לחזור בתשובה כי תשובתם תהיה מיראה ולא מכל הלב ולכן מדובר על אלו היושבים מחוץ לארץ שכן לדעת רש"י עמי כנען לא יכולים לחזור ממעשיהם גם לפני תחילת המלחמה ואילו לתוס' הדבר נכון רק לאחר פתיחת המלחמה וכאן מדובר אפילו לאחר תחילת המלחמה לאלו היושבים בחוץ לארץ.

[19] עיין "שם משמואל" לפרשה.

[20] אולי זה שייך גם לכך שיוסף הלך לחפש את אחיו בשכם. יוסף חשד באחיו שהם "רועים בבנות הארץ" ומתרחבים החוצה אל אומות העולם והלך להשיב אותם שלא יסטו יותר מדי. 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.