א. ברית סיני וברית חורב

על פי המדרש ישראל כרתו ג' בריתות עם ריבונו של עולם בתקופת המדבר.[1] הברית הראשונה היתה לפני מתן תורה בפרשת משפטים. בכורות ישראל הקריבו קורבנות, משה קרא לפניהם את "ספר הברית" בו נכתבו המצוות שהצטוו עד לעת זו, זרק את "דם הברית" וכיפר על ישראל. ישראל קבלו עליהם את הדברים והכריזו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". בברית זו נקבע הסכם בין ריבונו של עולם לישראל – הקב"ה ישרה את שכינתו בישראל ומנגד, ישראל ישמרו את מצוותיו.[2]  

ברית זו הופרה בחטא העגל.[3] הקב"ה מצדו גם כן רצה לסלק את שכינתו מישראל ואף להשמיד אותם אך תפילתו של משה הועילה. לאחר ימים רבים של תפילה ותשובה נכרתה ברית חדשה. הדינים והמצוות שעליהם נכרתה הברית הראשונה חזרו שוב בברית השנייה אך הפעם נוספה תוספת משמעותית: הברכה והקללה. בברית סיני היו ישראל כבני אלהים, עליהם נאמר: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם".[4] החטא כלל לא היה מעורב בהם והאפשרות ליפול בו לא באה בחשבון, ממילא גם לא היה צורך להזהיר ולהתרות בקללה את ישראל. אך כשחטאו ישראל ו"כאדם עברו ברית"[5] ונגזר עליהם למות כבני אדם רגילים, "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו"[6], היצר הרע התערב בהם ולא נותרה ברירה אלא להזהיר את ישראל גם בקללה. על ישראל לדעת שהסיכון ליפול בחטא גבוה מאוד ואם לא יקשיבו לקול ה' הרי שצרות רבות יעטפו את חייהם ויגרמו להם לחזור בתשובה ולהיפרד מהחטא.[7]

לכן, לעומת ברית סיני שהיתה מלאה אופטימיות, בברית שהתקיימה בחורב, לאחר חטא העגל, כבר הוצבו שני דרכים: "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם... ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם... להפרכם את בריתי – אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה, את השחפת ואת הקדחת...".

• ב. הידיעה האלוהית

בספר דברים משה חוזר על ברית חורב ולסיכום הוא פורש את שתי הדרכים העיקריות לפני דור באי הארץ: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם".[8] בניגוד לברית סיני, בברית זו, החיים והמוות עומדים בשווה זה לצד זה וממילא גם הברכה והקללה. התקווה היא שדור זה, שקיבל את התורה מרצון, יבחר בדרך החיים העומדת לפניו.  

אמנם בפרשתנו אנחנו יכולים להבחין במפנה משמעותי. הקב"ה מתגלה אל משה וחושף לפניו את הצפוי בעתיד: "ויאמר ה' אל משה: הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו... כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי".[9] לפי הרמב"ן הקב"ה מודיע למשה שהיצר הטמון בעם יגרום לו בעתיד לחטוא ולהיענש. אין באמת שתי אפשרויות שוות של טוב לעומת הרע אלא ישראל נוטים כבר בהווה אל הרע. החטאים הגדולים שבתקופת המדבר חשפו את היצר הרע הטמון בעם וממילא גורלם צפוי להביא אותם לנפילה בחטא ולהפרת הברית.[10] כמובן, שהבחירה לעולם קיימת ואם ישראל היו מתגברים על יצרם הטמון בהם הם היו יכולים לשנות את גורלם הראוי להם בבחירתם אך הדבר קשה מאוד.[11]  

בהתאם לכך, הקב"ה מצוה את משה לכתוב שירה לפני בני ישראל. בשירה זאת העתיד הצפוי מתגלה בבירור. בשירה לא מתוארות שני דרכים כמו בברית שנאמרה בסיני בה הופיעה הברכה לעומת הקללה, אלא הוצבה הנחה ברורה שישראל צפויים לחטוא, להיענש בחומרה ובסופו של דבר  להיגאל למרות הכל.  

ניתן להתבונן בכך שבהמשך הפרשה גם משה משנה את דבריו בהתאם. הוא פונה לישראל וכבר לא מכריז על שני הדרכים העומדות בשווה אלא קובע את העתיד הצפוי: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם".[12] לא עוד חיים לעומת מוות אלא ידיעה הצופה שישראל יפלו בחטא.  

• ג. תפקידה של השירה

אם ישראל לא היו ראויים לחטוא לא היה ראוי לתאר עוד לפני הנפילה בחטא את החטאים שראויים לבוא רק כעבור מאות שנים, אך מכיוון שהחטא צפוי הקב"ה מצווה את ישראל לכתוב את השירה המתארת את החטא וענשו וללמד אותה את בני ישראל[13]: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". הרווח בכתיבה של שירה זו הוא מכמה פנים: ראשית, השירה תעיד על כך שהעונשים על החטא לא באו במקרה אלא בהשגחה. כך, גם בהסתר פנים, ישראל ילמדו מהעונשים עד כמה גרועים מעשיהם והם ישובו בתשובה על חטאיהם.

למלבי"ם, תפקיד השירה הוא כדי להזכיר דווקא לה' שלא ייטוש את עם ישראל על אף חטאיו הכבדים כמו שאומר הפסוק: "והיתה לי לעד". כמובן שה' לא צריך תזכורת מסוג זה אלא שמדובר ברמז כלפי ישראל שה' לא ישכח אותם למרות חטאיהם שכן הוא ידע מראש שהם יחטאו ועל דעת זה בחר בהם. בנוסף לכך, שירה זו שתיקבע בלב האומה, תחזק את ישראל בזמני משבר, שכן היא מסיימת בנחמה ובגאולה שתגיע למרות הכל באחרית המהלך.

לרש"ר הירש פירוש נוסף ומקורי – השירה תעיד על כך שלמרות כל החטאים הצפויים, ישראל באמת רוצים להתקרב לה'. נכון שהם יחטאו ויענשו את עצם הדבקות, בשירה זו בפרט ובתורה בכלל, תעיד על אהבתם את ה' ועל כך שהם מוכנים לקבל את כל הייסורים ובלבד שבסופו של דבר יזכו להתקרב אליו. הברית אמנם תופר וישראל יענשו בחומרה, אך הבחירה בישראל לא תיפסק שכן ישראל בעומק ליבם לא ירצו להיפרד מאביהם שבשמיים, כפי שיבוא לידי ביטוי בדבקות המופלאה בשירה זו.

• ד. ימי בית שני

לאחר חורבן בית המקדש הראשון תקווה חדשה לתיקון התעוררה.[14] הנביא ירמיהו מבשר שישראל יהיו שבעים שנה בגלות ולאחר מכן ישובו לארצם[15]: "כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה, כי אנכי ידעתי את המחשבת אשר אנכי חשב עליכם נאם יהוה מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה". ישראל נענשו וגלו מאדמתם ובימי שיבת ציון היצר הרע איננו העיקרי והאפשרות לישועה שלמה נתנה מחדש: "וקראתם אתי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם, ובקשתם אתי ומצאתם כי תדרשני בכל לבבכם, ונמצאתי לכם נאם ה' ושבתי את שביתכם וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאם ה' והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם"[16] ופירש האברבנל: "וקראתם — ה׳ הגלה אותם לבבל שירגישו צרות הגלות, ואחר כך השיבם לא להיותם כבר מכופרים, אלא שתהיה להם הכנה ומקום לשוב בתשובה ולהתפלל ויסלח להם, ותשוב השכינה, ואחר כך ישובו כל הגלויות. ונמצאתי לכם — שזו תכלית הפקידה (שתגיע לעתיד, השראת השכינה! ד"ע), ולכן (כשלא השלימו את הגאולה) לא היו בה הקדושות שבבית ראשון, כי היתה רק הכנה לגאולה שלמה, וכאשר הרעו אנשי בית שני לא זכו למה שהיתה הכוונה האלקית, ונתחייבו בגלות קשה מהראשונה...".

המלבי"ם מוסיף שעל זה כתבו חז"ל: "ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא"[17] ועוד אמרו בפסיקתא שאם ישראל היו זוכים והיו שבים לה' בכל לבבם הרי שהיה קיבוץ גלויות שלם בימי בית שני והחזרת השכינה במלואה  (פרשה לה): "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" (שיר השירים ח' ט') כנגד מי אמר שלמה למקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד כנסת ישראל, שבשעה שנבנה הבית האחרון (בית שני) לא שרתה שכינה, שכך אמר הקב"ה, אם עולים ישראל כולם תשרה שכינה, ואם לאו לא ישתמשו אלא בבת קול...".[18]

הרי שהדבר היה תלוי בבחירתם של ישראל, הטוב והרע עמדו לפני ישראל במקביל, הבחירה עמדה להם במילואה אלא שהוחמצה ההזדמנות.  

• ה. הגאולה האחרונה

המלבי"ם[19] והמהר"ל[20] ביארו שלעומת גאולת בית שני שהיתה תלויה במעשיהם של ישראל גאולת בית שלישי לא תלויה בבחירה של ישראל. ישראל ודאי יגאלו בה גאולה נצחית שכן הטוב כבר יגבר באופן משמעותי על הרע. באיזה אופן תהיה הגאולה, האם היא תבוא בקלות או לאחר ייסורים ואתגרים- זה כמובן תלוי במעשה ישראל, אך גאולה זו תהיה נצחית ולא תיפסק. על כך אמר הנביא: "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה' כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם".[21]

לדעת המלבי"ם[22] דווקא הברית שבגאולה האחרונה לא תיפסק כי בגאולה הראשונה היצר כאמור היה טמון עמוק בלב של ישראל והם היו צריכים גלות וייסורים כדי להסיר אותו. גם בימי בית שני עם ישראל לא נטהר לגמרי מהחטא. חורבן הבית והגלות אמנם זיככו את ישראל והחזירו אותם מעט בתשובה אך לא טיהרו אותם לגמרי. הגאולה בימי בית שני היתה הוראת שעה כדי שישראל לא יתערבבו בין הגויים חלילה ויאבד שם ישראל. לדעת הראי"ה[23] לתקופת בית שני היה תפקיד היסטורי משמעותי בהחלת השאיפות הרוחניות הנשגבות במסגרת דתית, מעשית, שהתפתחה ביחוד בימים אלו, מה שהקנה לאומה יכולת לשרוד את תקופת הגלות הארוכה שבאה אחריה.

למהר"ל,[24] מדרגת גאולת בית שני היתה מצד "העולם הזה", כשעוד שלטו בעולם התרבויות האליליות המתנגדות לרוח ישראל. לכן גאולת בית שני היתה לאחר תקופה קצרה של גלות והיא לא השלימה את המהלך האלוהי בעולם, אך בגאולה האחרונה העולם כולו יהיה מוכן למדרגה של מלכות ה' וממילא הטוב הוא זה שיגבר בעולם ולגאולה לא יהיה הפסק כלל.

מכל מקום נמצאנו למדים שרק בגאולה האחרונה, כשישראל כבר הזדככו די בגלות ופעלו את פעולתם בעולם, הטוב יהיה העיקרי והוא ינצח בסופו דבר.

• ו. סיכום

אם נסכם את הדברים נוכל להבחין בתהליך היסטורי רב משמעות. בהתחלה הטוב הוא זה שהיה עיקרי באדם. במעמד הר סיני היו ישראל כמלאכים והרע היה מחוץ להם. בעקבות החטא הרע התערב בישראל והטוב והרע עמדו זה מול זה במשקל זהה. בעקבות חטאי המדבר הקב"ה מודיע למשה שגם מצב זה כבר לא רלוונטי, היצר הרע התערב בישראל באופן משמעותי עד שהוא נהיה העיקרי והחטא והעונש צפויים להגיע.

ישראל ממשים בפועל את העתיד הצפוי והם חוטאים ונענשים בגלות. בגלות ישראל שבים מחטאיהם וזוכים לגאולת בית שני, אז מתחיל מהלך של התעלות בו שוב הרע עומד מול הטוב במקביל. מכיוון שישראל החמיצו את השעה נדחתה הגאולה לעתיד בו שוב הטוב יהיה העיקרי כימי קדם, עת עמדו ישראל תחת הר סיני ופסקה מהם זוהמתם. יחד עם גאולה זו יגאל העולם ויחזור למעמדו המקורי כימי בראשית.

יהי רצון שנזכה ונראה בהתממשות גאולת ישראל בשלמותה במהרה בימינו.

[1] מדרש תנחומא ניצבים ג: "שָׁלֹשׁ כְּרִיתוֹת כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם. אַחַת כְּשֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְאַחַת בְּחוֹרֵב, וְאַחַת כָּאן. וְלָמָּה כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶן כָּאן. מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הַבְּרִית שֶׁכָּרַת עִמָּהֶן בְּסִינַי, בִּטְּלוּהָ וְאָמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ (שמות לב, ד). לְפִיכָךְ חָזַר וְכָרַת עִמָּהֶן בְּחוֹרֵב, וְקָבַע עָלֶיהָ קְלָלָה לְמִי שֶׁחוֹזֵר בִּדְבָרָיו. וְאֵין לְשׁוֹן לְעָבְרְךָ, אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הַעֲבֵר בְּךָ קְלָלָה אִם אַתָּה חוֹזֵר בִּי בַּדָּבָר הַזֶּה..."

[2] כמובן שלא מדובר בהסכם טכני בלבד אלא כאירוע מכונן שנשאר לאורך זמן ואכמ"ל בזה.

[3] שם במדרש, ובביאור מורחב, ברמב"ן, תחילת פרשת בהר.

[4] תהלים פב, ו-ז.

[5] הושע פרק ו'.

[6] שם.

[7] עיין נפש החיים שער א' פרק ו' בהג"ה: "...ונמשך הענין כן עד עת מתן תורה שאז פסקה אותה הזוהמא מתוכם כמשרז''ל (שבת שם). ולכן אח''כ בחטא העגל ארז''ל (שם פ''ט א') שבא שטן וערבב כו'. היינו שבא מבחוץ כמו בענין חטא אד''הר כנ''ל. כי מתוכם נתגרש. וע''י חטא העגל חזרה אותה הזוהמא ונתערבה בתוכם כבתחלה . וזש''ה (הושע ו') והמה כאדם עברו ברית..." עיי"ש באורך.

[8] דברים ל, טו – יח.

[9] דברים לא, טז – כב.

[10] השל"ה הקדוש (תולדות אדם, חלק א', בית הבחירה) מבאר שלפי דעת הרמב"ן הקב"ה קבע את גורל ישראל מצד היצר שהתגלה בו בחטאי המדבר ("כי ידעתי את יצרו"). לשיטתו אין מדובר בידיעה חיצונית הסותרת את הבחירה אלא בבירור עמוק של מהות הנפש של ישראל שנחשפה כבר בהווה. ניתן להתגבר על ה"מזל" ה"ראוי" בבחירה שבפועל אך גבול הבחירה בזה מצומצם ביחס לכלל ואכמ"ל.  

[11] ולכן ברור שהנביאים הוכיחו את ישראל על חטאיהם הכבדים גם בתוקפת בית ראשון וניסו להחזיר אותם בתשובה.

[12] שם לא, כט.

[13] רמב"ן על הפסוק "כי ידעתי את יצרו".

[14] יש לסייג את אמירה זו על פי המלבי"ם בחגי א, א, שתחילת התיקון החל כבר בגלות עשרת השבטים על ידי סנחריב וכבר מאז נפתח הפתח לגאולה שלמה אם היו ישראל זוכים בבחירתם. לכן, משעה זו החלו הנביאים להתנבאות על הגאולה העתידה.

[15] ירמיהו כט, י – יד.

[16] שם.

[17] ברכות ד.

[18] עיין גם מלבי"ם שם ובספר חגי פרק א' פסוק א'.

[19] בחגי שם.

[20] נצח ישראל פרק מד' – מה'.

[21] ירמיהו פל"א ל-לג.

[22] שם.

[23] מהלך האידאות פרק ה'.

[24] נצח ישראל פרק יד' ופרק מו'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.