כָּל יִשְרָאֵל עֲרֵבִים

פרשת ניצבים הנקראת בחודש אלול, היא פרשת התשובה. בתחילה היא מגוללת את סיפור הגלות, "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת"[א], ולאחריו היא מספרת את סיפור התשובה במובנה הרחב, העמוק, והכולל ביותר - "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ... וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ"[ב]. כל הסיפור של ההיסטוריה- החטא והגלות, התשובה והגאולה, מפורטים בפרשתנו.

עניין מרכזי נוסף הנזכר בפרשה, ששייך לנושא הריחוק והקירוב, הגלות והתשובה, הוא הערבות ההדדית. כפי שפותחת הפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ... כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם"[ג]. התורה מדגישה ואומרת שהברית שנכרתת על הגלות והתשובה, אינה נכרתת עם אדם אחד או עם כל אחד באופן פרטי, "לא אתכם לבדכם", אלא עם כל כלל ישראל יחד.

בתיאור המעבר שבין הגלות לגאולה, לאחר הפסוק האחרון המתאר את הגלות- "ויטשם ה' מעל אדמתם...", ולפני הפסוק הראשון של הגאולה, "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה...", מופיע פסוק אחד שלא מובן מה עניינו: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת"[ד]. החלק השני של הפסוק, "הנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת", יכול להיות מובן כחלק מהברית. אך לא מובן מה פירוש החלק הראשון, "הנסתרות לה' אלוקינו", כחלק מהברית? אם פסוק זה הוא חלק מהברית, לכאורה הוא היה צריך להופיע בתחילה, ואיך הוא נוגע לתווך שבין הגלות לגאולה?

רש"י נזקק לשאלה הזאת ומתרץ, שהיציאה לגלות קשורה בשאלת הערבות ההדדית:

אם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר "פן יש בכם איש" וגו', ואחר כך "וראו את מכות הארץ ההיא", והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו? אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלוהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם ייענשו את הרבים.

התורה מזהירה במעגלים רחבים- לא רק איש או אישה, אלא גם משפחה ואף שבט, את מי שיעשה בזדון, ולא יקיים את הברית: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"... לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ... וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה"[ה].

יש להבין: מי חטא? – איש, משפחה או שבט? ומהו עונשו? האם בגלל שאדם מישראל חטא, כל עם ישראל נענשים בגלות? רש"י מפרש, שמפני שיש ערבות בעם ישראל, כיוון שיש איש, משפחה או שבט שחטאו, אבל כלל ישראל לא מיחו בידם– כולם אשמים וכולם גולים. זו הערבות ההדדית שבעם ישראל. אולם כלל ישראל יכול לטעון כנגד זאת, שאין אנו יודעים מה בלבו של איש. לכן מתרצת התורה: "הנסתרות לה' אלוקינו", שכאשר החטא נסתר זה עניינו של הקב"ה. אולם כשהחטא גלוי לעין כול, מוטל עלינו, לנו ולבנינו, להיות ערבים גם לאיש אחד, משפחה או שבט שחוטאים, ולבער את הרע, "לעשות ככל דברי התורה הזאת". כך מבאר רש"י.

עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה?

יש להקשות על הדברים. לפי פירוש רש"י נראה שהפסוק "הנסתרות לה' אלוקינו" היה צריך להופיע לאחר שמתואר שיש מישהו שחטא, "איש... או משפחה או שבט", ולפני תיאור הגלות, שהרי זו הסיבה ליציאה לגלות. לכן לא מובן מדוע מופיע פסוק זה לאחר תיאור היציאה לגלות.

בנוסף יש לשאול על דברי רש"י, שלכאורה העיקר חסר מן הספר. התורה מספרת ששבט אחד חטא, והיא מחדדת ואומרת שהוא נבדל מכל ישראל, ולאחר מכן מתארת את העונש שכל ישראל מקבלים, אך אינה מספרת שלא מיחו בידו ושבעבור זה גלו. הקושי הזה קיים כבר בפשט התורה גם ללא דברי רש"י, שיש דילוג מתיאור חטאו של האדם הפרטי לעונש שניתן על כל ישראל. מה עניינו של דילוג זה? מדוע התורה אינה מספרת מהו חטאם של כל ישראל ומהי סיבת עונשם?

עוד יש להבין את עניין הערבות הדדית, שאינו עניין של מה בכך. רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא אמרו, שכבר בדורם אין מי שיודע למחות ואין מי שיודע לקבל תוכחה[ו]. ובאמת למחות ולקבל תוכחה הם דברים קשים מאוד. אין זה מצוי שהחוטא מקבל תוכחה בלב שלם. כשהוכיחו את רבי עקיבא הוא הרבה באהבה[ז]. אבל התגובה המצויה של אדם שמוכיחים אותו, היא התגוננות: "אם אמר לו: טול קיסם מבין שינך!' אמר לו: 'טול קורה מבין עיניך!'"[ח]. פעמים רבות התוכחה משמשת כמחאה יותר מאשר תוכחה, בבחינת "אני את שלי אמרתי, עכשיו אתה אשם", ועל פי רוב היא נועדת לכישלון. כיצד, אם כן, יש לתלות את חטאם של ישראל בכוחה המועט של התוכחה?

זאת ועוד: בפרשתנו, בתוך דברי הברית, הקב"ה בעצמו מוכיח את ישראל: "פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר יפנה...". אך גם כשהקב"ה מוכיח לעיני כולם, אין התוכחה מועילה: "והיה בשמעו את דברי האלה הזו והתברך בלבבו לאמור כי בשרירות ליבי אלך". ואם תוכחתו של הקב"ה אינה מועילה, קל וחומר התוכחה שלנו. כיצד נוכל אנו להצליח להוכיח ולהניא אדם מישראל מלחטוא? וכיצד תוכחה, שכה חלש כוחה, יכולה למנוע את יציאתם לגלות של כל עם ישראל?

כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי

ישנה קושיה גדולה נוספת העולה מפרשתנו. התורה מספרת שכל ישראל חוטאים ונענשים בעונש של גלות ומבטיחה שגם יצאו משם. וקשה להבין- איך בכלל יצאו מן הגלות? אם כשאחד חוטא כולם נופלים, אז כשכולם נפלו - מי ירים אותם? על מצוות "עזב תעזוב עמו" אומרים חז"ל, שמצווה לעזור לפני שנופל[ט]. כשהחמור עוד לא נפל – מספיק אחד בשביל להחזיק אותו כדי שלא ייפול, אבל אם החמור נפל עם משאו – חמישה יתקשו להרים אותו. אם נפלנו על ידי איש אחד, משפחה או שבט שחטאו, וכל כלל ישראל יצאו לגלות, איך נקום כשכולם נפולים? איך קמים כשיש ערבות הדדית כזאת? אם אדם הראשון שהיה במדרגת זיהרא עילאה חטא, כיצד אנחנו לא נחטא כשאנו כבר מלאים חטאים? וכן כל אחד ואחד בתוך עצמו: אם בעבר הוא היה צדיק וקדוש ואחר כך נפל, קל וחומר שלאחר הנפילה הוא עלול ליפול ולחטוא ביתר קלות. ה'קל וחומר' הזה נמצא בתוכנו בין אם אנחנו חושבים עליו בבהירות ובין אם איננו חושבים עליו כלל. בכל אופן התוצאה שלו היא ייאוש, משום שאם אדם החזיק מעמד לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ואחר כך, למרות מדרגתו, הוא נפל, קשה להבין כיצד יוכל לקום לאחר הנפילה. "כי נפלתי קמתי"?! אתמהה! הרי זה קשה עשרת מונים. לאחר הנפילה האדם חלש הרבה יותר, ואיך יוכל לקום? זו שאלה שהכול עומד עליה: כיצד אפשר בכלל לקום?

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ

על מנת שנוכל להבין כל זאת, יש להעמיק בעניין "הנסתרות". כאשר אומה שלמה עומדת בברית ואדם אחד מחליט ללכת בשרירות ליבו, כל ישראל גולים יחד איתו, משום שהוא "שורש"- "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". מעשיו הם כמחלה מדבקת המתפשטת בכול, שורש שמצמיח ענף ופרי, ולכן אף אחד אינו מוחה, מוכיח ומתנגד למעשיו. אם היה מי שבאמת אוהב את ה', שבאמת העניין יקר ללבו ובוער בו כבוד שמו יתברך, הוא היה מתנגד לרשע הזה, נלחם בו ומוכיחו. אך אי אפשר למחות על החטא כי השורש של שרירות הלב עושה פירות ופירי-פירות. החוטא משפיע על סביבתו במעגלים-מעגלים והקלקול פועל עד כדי שהעניין אינו בוער בלבם של הסובבים, והם אינם מוחים על כך.

כשעם ישראל עומד בברית עם ה' הוא שומע את התרחיש העתידי, שיהיה אדם שילך בשרירות לבו, שורש פורה ראש ולענה. מעשיו יהיו מסותרים בלבו ונסתרים מעין כול, ובכל זאת הם יתחילו להכות גלים לא נודעים, עד שכל ישראל ייחלשו מכך ולא יוכלו להוכיחו, ולבסוף כולם ייענשו ויצאו לגלות. זהו תהליך של "נסתרות". נסתרות בכלל ישראל ונסתרות בכל אחד ואחד מאיתנו.

הבחירה של האדם אינה מקיפה את כל המציאות הפרטית שלו, וקל וחומר שאינה מקיפה את המציאות של כלל ישראל. גם אם חלק מישראל כורת ברית בלב ונפש, באמת וביושר, אין זה אומר שכל כלל ישראל כורתים את הברית. כמו כן, אם חלק מהאישיות כורת ברית, אין זה אומר שכל שאר חלקי האישיות כורתים גם הם ברית. גם אם אדם חוזר בתשובה ומקבל על עצמו עבודת ה' בכל לבו, נפשו ומאודו, בכל זאת, ייתכן שיהיה בתוכו "שורש פורה ראש ולענה", שהולך בשרירות ליבו, שיתפשט ויקלקל, עד שלבסוף הוא עלול להפיל את כל האישיות.

כיצד זה קורה? על כך אומר הפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו", שתחום זה אינו באחריותנו ואינו ענייננו. לפי תורת הכאוס, תנועת פרפר ביפן גורמת לסופת הוריקן בארצות הברית. כמו "שורש פורה ראש ולענה" שמגדיל את מעגל השפעתו באופן נסתר ובמקום בלתי צפוי מראש. יש שורש אחד קטן, הוא פורה ראש ולענה, איש או אישה, הוא נעשה משפחה ושבט, עד שהוא ממוטט את הכול. זה החוק המתמטי שהעולם מתנהל על ידו וכך הקב"ה מגלגל את ההיסטוריה. "הנסתרות לה' אלוקינו". האדם אינו מקבל בחירה שיש בה שליטה על הכול. לא על כלל ישראל ואף לא על כל האישיות שלו עצמו. אין בחירה כזאת. אסור לנו לטעות בכך. "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך"[י], אפילו אם אתה כהן גדול, עבדת את ה', נכנסת שמונים פעמים לקדש הקדשים ויצאת בשלום, ייתכן שמחר הכול ישתנה מן הקצה אל הקצה, כי איזה חלק מהאישיות נשאר "פורה ראש ולענה" ולבסוף הוא יפיל הכול. מי מאיתנו אינו יודע שזה כך? מי מאיתנו לא מסר נפשו לעבודת ה' בכל לב ובכל נפש, ואחרי איזה זמן פתאום הכול התהפך, משום שעדיין נשאר בו איזה חלק פורה ראש ולענה?

"הנסתרות לה' אלוקינו" זו התשובה שהתורה נותנת על השאלה מה קרה פה? "ואמר הדור האחרון... מה עשה ה' לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול", איך התגלגל מצב כל כך גרוע מאדם אחד בודד, איש או אישה, והתפשט למשפחה, שבט, אומה?! איך כולם נפלו למרות הברית? איך הכול התמוטט? על התמיהה הזאת אומרת התורה- "הנסתרות לה' אלוקינו". התורה מלמדת שהכול התמוטט באופן נסתר מעינינו, שאין לנו שליטה עליו. למרות שחלק בחר בטוב, היו עוד חלקים נסתרים שפעלו אחרת, והם שגלגלו את המציאות. כך הקב"ה מנהל את עולמו. יש שורש פורה ראש ולענה, יש נפילות, יש קלקול נסתר. לפני שמשה נפטר אומר הקב"ה "וקם העם הזה וזנה", כי כבר כשקיבלו את הברית, לא כולם היו עמה בלב שלם, אלא היה שורש נסתר פורה ראש, שפעל את הקלקול.

כל אחד יכול להעיד על עצמו שכך זה מתגלגל גם בתוכו פנימה, וכך הדבר גם בדינמיקה קבוצתית. אין לדעת מהם הכוחות של הקבוצה ולאן הם יובילו אותה. כל הכוחות הנסתרים הפועלים במציאות הם מעבר ליכולת השליטה שלנו ומעבר לחשבון שלנו. אין לנו יכולת לכוונם ולדעת לאן יובילו. "לה' אלוקינו". זו בעיה שאין לנו פתרון לה, כמו המתמטיקה המסובכת של "בעיית שלושת הגופים", שעד היום לא נמצאה הנוסחה שתתאר ותסביר את מערכת הכוחות והיחסים שביניהם. שלא לדבר על ארבעה גופים ויותר. הקוסמוס מלא ממליארדי מיליארדים גופים, ואין לנו תיאוריה על שלושה. דינמיקה של שלושה אנשים בקבוצה היא בלתי צפויה, וכן הדינמיקה של שלושה גופים בתוך האישיות הפרטית. כל אחד שרוצה לעשות תשובה יודע זאת. זאת הבעיה של החטא וזאת הבעיה של התשובה. אדם אומר סליחות ורוצה לחזור בתשובה בכל לבו. יחד עם זאת הוא יודע שלמחרת יצוצו בתוכו כל מיני קולות אחרים. חולשה, עצלות ועצבות. כביכול הכול מתמוטט. התורה מלמדת אותנו כיצד יש להתבונן בכל זאת- "הנסתרות לה' אלוקינו". אל לנו לחשוב שאנו מנהלים לבד את המציאות, את פרשת החטא, הגלות, התשובה והגאולה. אם נחשוב שאנו לבד בכל זה – אין לנו סיכוי. מי שמנהל הכול, את הנסתרות והנגלות, הוא הקב"ה, אך לא באופן שתמיד אנו מבינים.

כמו הגלות, גם על הגאולה יש להתבונן מנקודת מבט של "נסתרות". וכפי שהגלות באה באופן נסתר, כך גם הגאולה תבוא בתהליכי עומק נסתרים, בדרך של "הנסתרות לה' אלוקינו". כל סיפור הנפילה מתרחש ברגע קטן, "ברגע קטון עזבתיך", אך הירידה הבלתי נודעת לחשיכה היא כאין וכאפס לעומת הנצחיות שתהיה בגאולה - "וברחמים גדולים אקבצך". "ומל ה' אלוקיך את לבבך" הוא "הנסתרות" שבכל תהליך הגאולה והתשובה.

בתוך הנסתרות של כל תהליך הירידה והגלות, כשכולם נפולים, התבוללות של עשרות אחוזים, חוטאים ופושעים, לא ברור איך יתרחש מהפך. לא מובן מי יקים הכול, איך תהיה תשובה, איך תהיה גאולה. אך פתאום אנו רואים איך צומח עולם התורה, איזה עבודת ה' חדשה צומחת כאן, בלי שנדע מהיכן כל זה מגיע. זהו פלא איך פתאום אני מתעורר, איך פתאום משהו בי הבשיל, איך השבתי את לבבי, בלי בחירה. וכפי שהנפילה היא פלא, כך התשובה והגאולה הן פלא עצום, "הנסתרות לה' אלוקינו".

וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ

מה עלינו לעשות בתוך כל הנסתרות האלה? - "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". אנו יודעים שבתוכנו יש שורש נסתר, פורה ראש ולענה, אנו נופלים ואיננו יודעים איך זה קורה לנו. מנגד, אנו שבים בתשובה ואיננו יודעים מאיפה זה הגיע. כל זה "הנסתרות לה' אלוקינו". מה בכל זאת אנו יודעים? "הנגלות לנו ולבנינו". השותפות שלנו היא לעשות את כל דברי התורה הזאת, ולתת מקום לנסתרות.

נדמה שתמצית כל סיפור הגלות והגאולה היא תערובת של נסתרות ונגלות. גם הערבות ההדדית היא תערובת של נסתר ונגלה. אפילו אם אדם יודע מהו החלק שלו, שאר החלקים נסתרים ממנו. הדבר נכון בכלל ישראל ובכל אישיות פרטית. החלק הגלוי לעין ידוע, נראה ומורגש, אך יש עוד שכבות עמוקות הנסתרות מן העין, תהומות שבנפש ומחוזות בלתי נודעים.

י"ג מידות הרחמים שאנו אומרים בסליחות, אינם עוסקים באדם פרטי, פלוני אלמוני. הקב"ה אמרם למשה רבנו לאחר שביקש להשמיד את כל ישראל בעקבות חטא העגל, כשכלל ישראל היה בסכנת השמדה, אך בסופו של דבר כולם נצלו. כשאדם עומד בסליחות ואומר את י"ג המידות, הוא אינו יודע איך את עצמו הוא יחזיר בתשובה, קל וחומר כיצד הוא יכול לתקן את כל ישראל ולבקש על צמיחת קרן לדוד עבדך ועל מלכות ה' על כל העולם כולו. ובכל זאת, אנו מבקשים כי איננו יכולים להבין איך הכול יתגלגל – "הנסתרות לה' אלוקינו".

פִּתְחוּ לִי פֶּתַח

כשאנו באים לעשות תשובה, מעשינו גם הם בבחינת "שורש פורה", אך לא "פורה ראש ולענה" אלא פורה גאולה וישועה, פורה "איתהפכא חשוכא לנהורא", פורה "והשבות אל לבבך", פורה שיבה אל ארץ ישראל, עד שהקב"ה מל את לבבנו ובאה גאולה שלמה. כמה פחד, צער ויאוש יש בנו בגלל "שורש פורה ראש", ומנגד- כמה שמחה, ביטחון, אמונה ותקווה יש מכך שמכל צעד קטן שלנו, כל העולם יתהפך לטובה. "גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו"[יא]. כשם ש"שורש פורה ראש ולענה" מסוגל לזרוע כל כך הרבה רע ולהפיל את כל ישראל לאלפיים שנות גלות, כך מעשה קטן של טוב יכול להצמיח שפע ברכה בעולם ולהפוך את הכול לגאולה שלמה. חז"ל אומרים: "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו"[יב]. עגלות וקרוניות מביאים אנשים רבים, דינמיקה קבוצתית אלוקית, משפחה ושבט וכל כלל ישראל. וכשאדם עושה מעשה קטן, כל העולם תלוי בו. גם רשע, שלרגע אחד יש לו הרהור תשובה, יכול להיות שורש פורה לגאולה ותשובה לכל העולם כולו.

איננו צריכים לדעת איך הכול יתהפך לטובה. מה שמוטל עלינו הוא לקחת את האחריות שנעשה צעד כזה, שתהיה בו עוצמה כזאת שהכול יתהפך. האם דבר כזה הוא בכוחנו? מי יכול לעשות דבר כזה? "הנסתרות לה' אלוקינו".

בתקיעת השופר של ראש השנה אני רוצה לשמוע את שופרו של משיח, שייתקע בשופר גדול ויקבץ גלויותינו עם הגאולה השלמה. זה מה שאני רוצה לשמוע שם. המחשבה שאם אתאמץ בכל כוחי זה באמת מה שאשמע, היא כפירה ב"נסתרות לה' אלוקינו". הרי זה בכלל לא תלוי בנו. אלא עלינו לעשות את שלנו באמונה ונחת ולהאמין שאנו יכולים לתקן. "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל", שורש פורה ראש ולענה שממוטט הכול, "תאמין שיכולים לתקן", שאנו עושים את מה שמוטל עלינו בפשטות, ללא מאמץ כאילו הכול הוא נגלה, והקב"ה יכול להפוך, ובוודאי גם יהפוך, הכול לטובה. אם אני עושה משהו שיכול להפוך את הכול לטובה, זה מאיר אור עליון, גם אם הקב"ה, מטעמים הנסתרים עמו, לא יעשה זאת.

בעלי המוסר היו אומרים, שבשבוע האחרון של השנה אפשר לתקן את כל השנה כולה: תפילת ערבית של מוצאי שבת מתקנת את כל תפילות מוצאי שבת שהיו בלי כוונה מספקת, וכן על זו הדרך. הדבר עלול להביא לאימה גדולה שצריך להתאמץ מאוד כדי לתקן את כל השנה, אך כיצד זה אפשרי? הלחץ הזה אינו יכול להועיל הרבה, ואף עלול להזיק. לכן נדמה שעלינו לעזוב את הלחץ ולעבוד מאהבה. להתבונן בכל מצווה ומעשה טוב שאנו עושים כבעל מעלה עצומה ונשגבה. עלינו להכיר בכך שהדבר בכלל לא תלוי בכוחנו האם נצליח להפוך את הכול לטובה או לא. יחד עם זאת עלינו לדעת שבכל נקודה יש אפשרות להפוך את הכול לטובה. כל מעשה קטן הוא שורש שיכול לפרות תשובה שלמה וגאולה שלמה. בכל מצווה, תפילה, לימוד ומעשה יכולה להיות גנוזה נקודה נסתרת שיכולה לעורר בתשובה ולהאיר איזה אור של עבודת ה' בקרבנו, עד כי פתאום כל העולם כולו יוכרע לטובה בגלל זה. "הנסתרות לה' אלוקינו". זהו הפלא הגלוי לנו ולבנינו- שמעשה קטן מהפך הכול, ופתאום הקב"ה ימול את לבבנו ויגאלנו.

אנו עומדים כעת בפתח הזה שבו הכול מתהפך לטובה. אנו רואים כיצד ה' מל את לבבנו לא רק על ידי הבחירה שלנו אלא גם בדרך נסתרת. בזמן כזה מוטלת עלינו עבודה עמוקה ועדינה מאוד. מחד גיסא, עלינו לדעת שכל מעשה הוא שורש דק מן הדק של אמונה, של תשובה, של עבודת ה', של קרבת ה', וסופו שהוא מהפך הכול לטובה. מחד גיסא, אל לנו לאחוז בשורש הזה בכל כוחנו, כי כך אנו שומטים מידינו את "הנסתרות לה' אלוקינו". עלינו לצרף את הנגלות שלנו לנסתרות שלו.

כל המהפך מגלות לגאולה תלוי במשחק ובשעשוע, בהרמוניה המופלאה של שיתוף הפעולה בין "הנסתרות לה' אלוקינו" לבין "הנגלות לנו ולבנינו". רק כך יתרחש "ומל ה' את לבבך". ממעשה אחד קטן יתהפך הכול לטובה, לא בגלל שאני אתאמץ כל כולי לעשותו אלא מפני ש"א-ל גומר עלי". הדבר אינו בידיים שלנו, אלא באה השעה לתשובה ולגאולה. "הנגלות לנו ולבנינו" הן באמת כאלה שמשתפות פעולה עם הנסתרות, ועל ידן יתקיים בנו בעזרת ה' במהרה "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך", ומתוך השופר הקטן שלנו ייתקע קול שופרו של משיח, וידעו אותי למקטנם ועד גדולם, במהרה בימינו אמן.

[א] דברים כט כז

[ב] שם ל ב-ג

[ג] שם כט ט-יא, יד

[ד] שם כט כח

[ה] כט יז, יט-כ

[ו] ערכין טז ע"ב "אמר רבי אלעזר בן עזריה : תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. אמר רבי עקיבא: תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".

[ז] ערכין טז ע"ב "אמר רב יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים נלקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר (משלי ט ח): אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהב".

[ח] ערכין טז ע"ב

[ט] בבא מציעא לב ע"א

[י] אבות ב ד

[יא] יומא פו ע"ב וראה אורות התשובה ו א

[יב] שיר השירים רבה ה ב

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן